ביום חמישי שעבר ב-7:30 בבוקר עמדנו ב' ואני בפתח בניין משרד הפנים בוואדי ג'וז במזרח ירושלים. זו היתה התחנה האחרונה שלנו, אחרי שני ניסיונות כושלים להשיג עבורו "אשרת חוזר" בסניפי מערב העיר. למרות שב' נולד וגדל בירושלים, איתרע מזלו להיוולד במזרחה, ולכן, כמו כל שאר תושבי הבירה הפלסטינים, לא זכה באזרחות, אלא רק במעמד של תושב.
משמעות ההבדל שבין תושבות מזרח ירושלמית לאזרחות, מלבד העובדה שתושב לא יכול להצביע בבחירות הארציות, היא שמעמד התושב שלו נחשב על ידי מדינת ישראל כ"זמני" ויכול להילקח ממנו בכל רגע אם לא יוכל להוכיח שמרכז החיים שלו בישראל. בנוסף, כדי לצאת מהארץ נדרשים התושבים להוציא ויזה מיוחדת.
ב' הוא אמן מוכשר שמקבל לא מעט הזמנות להציג את עבודותיו ולקיים סדנאות ותערוכות במקומות שונים בעולם. בכל פעם שהוא מבקש לצאת מהארץ הוא נתקל בקשיים מצד הרשויות הישראליות. אחד הקשיים הקבועים יותר הוא הצורך לחדש כל שנה את אישור הכניסה לישראל. בעגה המקצועית נקרא אישור שכזה "אינטר ויזה", ובעברית הברורה של משרד הפנים – "אשרת חוזר".
מכיוון שבמשרד הפנים מצטיינים בניסוחים, מוסבר באתר רשות האוכלוסין וההגירה כי האשרה ניתנת ל"תושב קבע בישראל המבקש לצאת מישראל ולחזור אליה או שנמצא בחו"ל ורוצה לחזור ארצה. האשרה תינתן לתקופה של עד שלוש שנים בכפוף לעמיד בתנאים" (השגיאות במקור). ב' כנראה לא "עמיד בתנאים", מכיוון שהוא לא מצליח לקבל אשרה ליותר משנה בכל פעם. באילו תנאים מדובר? איש לא הצליח להסביר לנו בסניפים.
ב' ואני חברים במשך שנים. גדלנו באותה העיר, במרחק של פחות מחמש דקות נסיעה האחד מהשני, אבל המרחבים שבתוכם אנחנו נדרשים לתמרן שונים מאוד. עד עכשיו עדיין לא ברור לי מה הוביל לכשל המערכתי הפנימי שגרם לי להאמין שיוכל לקבל שירות בסניפי משרד הפנים המספקים שירותים ליהודים, אבל כשבועיים לפני שהתייצבנו לבסוף בסניף מזרח העיר, החלטתי משום מה שיוכל לחדש את הוויזה שלו בסניף בשכונת גילה.
הכניסה לבניין משרד הפנים במזרח ירושלים. צילום: ניב חכלילי
זה לא הפרדה, זה לא אני
למודי ניסיון הגענו בשעת בוקר מוקדמת רק כדי לגלות ש"תת לשכת האוכלוסין" בגילה לא מטפלת בכלל בנושאי "אשרת חוזר". פקידה במקום הפנתה אותנו לסניף בשלומציון. ב', שכבר הבין היטב לאן נושבת הרוח, קיבל באופן ספורטיבי למדי את ההפסד והתכוון לצאת לסניף בוואדי ג'וז, אבל אני המשכתי להתעקש. התקשרתי למרכז המידע של משרד הפנים, כדי לוודא שהנסיעה למרכז העיר לא תהיה לשווא.
"אני רוצה להגיע עם תושב ירושלים, ממזרח העיר, שצריך לקבל את ויזת היציאה שלו מהארץ", הסברתי למוקדן. "אנחנו רוצים להגיע לסניף בשלומציון. הם מקבלים בשלומציון תושבי מזרח העיר?"
"אינטר ויזה?", שאל המוקדן. "אפשר להגיע בלי תור לשלומציון המלכה מ-8 עד 12 בכל יום חוץ מיום רביעי".
למחרת בבוקר התייצבנו בסניף בשלומציון, רק כדי לגלות שגם שם ב' לא יכול לקבל שירות. "דיברתי אתמול עם מוקד המידע של משרד הפנים ואמרו לנו שאפשר לעשות את זה פה", אמרתי למנהלת המחלקה. "אתה לא אצלנו, מותק", הסבירה לב' המנהלת. "מצטערת מאוד, כל אחד והאזור שלו".
היא הגישה לו טופס בעברית שעליו למלא והוסיפה: "התיק שלך לא נמצא פה. וכנראה שיבקשו ממך 'מרכז חיים'. איפה אתה גר עכשיו? אתה תצטרך חוזה, חשבונות, מ-2013 לא נבדקת. יש כל מיני הערות שם של מרכז חיים", אמרה תוך כדי שהיא מסתכלת במחשב שלה על התיק שלא נמצא.
"שנייה", עצרתי אותה, "אנחנו חיכינו פה…". "אז חיכיתם, אז מה", היא ענתה לי, מדברת כאילו ב' לא נמצא בחדר. "אתה יודע כמה מנסים לבוא אלי ממזרח? אבל אני לא יכולה להשתלט על הכל. הוא יודע שהוא לא פה, למה הוא נכנס לפה?"
"אני אגיד לך למה", התעקשתי, "בגלל שאני דיברתי אתמול ושאלתי…". "אז הטעית אותו". "לא הטעיתי אותו, דיברתי עם משרד הפנים, הבהרתי שהוא תושב ואמרו לי שאנחנו יכולים לבוא לפה". "למה אתה מטעה אותו? הוא יודע, השירות שלו שם, התיק שלו שם". "אבל אני מסביר לך מה העניין". "אבל מה הבעיה ללכת לשם?". "מה זה מה הבעיה ללכת לשם? יצא לך להיות שם?"
בחדר השתרר שקט לכמה שניות והמנהלת נאנחה בקול ופנתה לב', "אבל מה זה שייך? סליחה, כל השירות שלך זה במזרח ירושלים. מבחינתי, מה שאני רואה במערכת זה שכל השירות שלך נמצא שם. אתה לא גר אצלנו, לא באזור שלי, שאני יכולה לעזור לך. בסדר, זה כל אחד והאזור שלו, מה אני אעשה?". ואז שוב פנתה אלי, "הוא יודע את זה", אמרה.
"את מבינה את ההפרדה הזו?", שאלתי אותה, "מה זאת אומרת הוא יודע את זה?". "זה לא הפרדה, זה לא אני", ענתה. "שר הפנים החליט שככה זה יהיה. אני לא יכולה להשתלט על כל התושבים של מזרח ירושלים". "אף אחד לא מבקש ממך להשתלט על כל התושבים, זה נקרא לתת שירות", אמרתי.
המנהלת התחילה לאבד את הסבלנות. "הם שמה 70 עובדים, אני פה 20. הם שמה כמה אולמות", הסבירה, מנסה לשכנע אותנו לצאת לדרך. "זה לא נכון מה שאת אומרת", ענה ב'. "זה לא נכון?" היא הרימה את הקול בהפתעה והפקידה השנייה שישבה בחדר התפרצה לדברי: "וזה בשביל 250 אלף איש, פה יש 850 אלף איש1".
"מה זו התגובה הזו, באמת", ניסיתי להבין. "כל אחד והאזור שלו", ענתה הפקידה. "את יודעת מה קורה שם?", שאל אותה ב', "אם אנחנו הולכים בשש בבוקר, אנחנו יוצאים משם ב-12 אם יש לנו מזל". המנהלת קמה ממקומה, "נו, אני פה עד שבע בערב, אז מה?", אמרה. "אם אני אומרת לא, אז לא".
"אתה לא אצלנו, מותק". התור הארוך בוואדי ג'וז
איפה האולמות?
וככה מצאנו את עצמנו בכניסה לבניין משרד הפנים במזרח ירושלים (שמשמש גם את לשכת התעסוקה). ב' אמר שאני ממש לא צריך לבוא, אבל אחרי ההסברים המאלפים של הפקידות בסניף במערב העיר, החלטתי שהגיע הזמן שאבקר שוב בסניף בוואדי ג'וז.
כבר בכניסה, כשעמדנו לעבור בשער החיצוני המסתובב ("קרוסלה"), מיהרו המאבטחים בעמדת השמירה החיצונית לנעול אותו. המראה החריג שלנו בלט לעין והלחיץ את המאבטחים, והם קראו לנו באנגלית לגשת לעמדה ושאלו מה אנחנו מחפשים במקום. ב' הסביר שהוא צריך ויזה והם דרשו לראות תעודות. כשהוצאתי את המצלמה וניסיתי לצלם את המחסום, שבינתיים התאספו לפניו כמה עשרות ממתינים, אסרו עלי המאבטחים לצלם.
שוחררנו וחזרנו לתור שלפני הקרוסלה, ושם נאלצנו לחכות כמה דקות עד שהמאבטחים קיבלו אישור לפתוח אותו מחדש. עברנו למתחם ההמתנה השני. עוד כמה אנשים הצליחו לעבור לפני שהשער שוב ננעל. ילד שידו מגובסת היה האחרון שהספיק לעבור, אבל אבא שלו ננעל בצדו השני של השער. "זה אבא שלי", קרא הילד בבהלה למאבטחים בעברית, "תפתחו!" הוא לא זכה לכל מענה. "הם יפתחו עוד כמה דקות, אל תדאג", אמר בשקט אביו דרך הסורגים, מבקש להרגיעו. ב' ואני הזמנו את הילד לעמוד לצדנו בתור. "עוד רגע הוא ייכנס, אל תפחד", אמר לו ב'.
כ-50 גברים, עומדים בשני טורים, המתינו בדממה לקריאת המאבטח שבקצה המסדרון הארוך. מצדו השני של המעקה עמדו בטור נוסף כעשר נשים, כמה מהן החזיקו תינוקות. "מזל שהגענו מוקדם, עוד לא כל כך עמוס", אמר לי ב'.
כל דקה בערך קרא מאבטח משועמם בטון מונוטוני "בוא אחד" בעברית, וסימן לאחד הגברים להתקדם. הגברים, שהמתינו בסבלנות, קידמו את הקשישים לקדמת התור, שלא יצטרכו לעמוד זמן רב מדי. כשאחד מהם התקרב לעמדת הבידוק הביטחוני בכניסה וניסה לשבת, החזיר אותו המאבטח לאחור, "חכה כאן, אמרתי לך", פקד בעברית על האיש שיכול להיות סבא שלו.
אנשים ממתינים בתור במשרד הפנים, מזרח ירושלים. איור של ב'
לא ברור מדוע למרות הפרסומים הקשים על התורים הארוכים בסניף משרד הפנים במזרח ירושלים, דבר לא השתנה במהלך השנים. אולי פשוט לא נמצא מי שרוצה לשנות את המצב. ככה יעשה לתושבי מזרח העיר, שיראו וילמדו את מקומם.
כשהגענו לאחר כ-20 דקות לעמדת הבידוק הדגישו המאבטחים שוב שיש איסור גורף לצלם. בעמדה המקבילה צעקה המאבטחת בעברית על אישה שעמדה חסרת אונים מול גלאי המתכות. כשניסיתי להסביר לה שהאישה לא מבינה מה היא אומרת, ענתה שלא אתערב ושלא אעכב את התור.
אחרי עמדת הבדיקה מחכה מעין מבוך ארוך שתכליתו לא ברורה ובקצהו גרם מדרגות רחב. כאן, רגע לפני התור הבא בתוככי הבניין, עוצרים כל הגברים במעין טקס קבוע, ומשחילים בחזרה למקומה את חגורת המכנסיים שנדרשו להוריד בעמדת הבידוק.
כשסוף סוף נכנסנו פנימה, יצאתי לשיטוט קצר בזמן שב' חיכה בתור למספר. חיפשתי את האולמות שעליהם דיברה המנהלת בסניף שלומציון, אבל מצאתי רק חלל המתנה אחד מרכזי של משרד הפנים, דומה מאוד לזה שבמערב העיר רק עם פחות עמדות, שמתחלקות בין שירותים לתעודות זהות ובין שירותים לאשרות מעבר.
על מסך הטלוויזיה הגדול שנתלה מעל ספסלי ההמתנה, הוקרן ללא קול סרט תדמית המפאר את תעודת הזהות הביומטרית כשהוא מלווה בכתוביות בעברית. את הספסלים מילאו עד אפס מקום מאות הממתינים. בקצה האולם עמד לוח לבן נייד שמישהו כתב עליו בטוש שחור בגדול "חתך/ עורק/ וריד". חזרתי אל עמדת הכניסה. ב' עדיין חיכה למספר, אז החלטתי להמשיך לשירותים. כמו בכל מקום, גם כאן השתרך לו תור של כ-15 גברים שהתחיל במסדרון והסתיים אי שם בפנים. עקפתי בקלילות את כולם ונכנסתי לשירותים. מתוך שלושה תאים, שניים ננעלו ורק אחד נותר לשירות התושבים. יצאתי בחזרה וניגשתי לשירותי הנכים, המנעול בדלת המרווחת רותך וננעל. פניתי לאחד המאבטחים ושאלתי אותו איך אמור אדם עם מוגבלויות להשתמש בשירותים אם הם נעולים. "אני נראה לך כמו מודיעין?", ענה.
דומה מאוד לזה שבמערב העיר רק עם פחות עמדות. איור של ב'
איתרתי את ב', שזכה במספר הנכסף. הלוח באולם ההמתנה הראה את המספר 526, ב' החזיק פתק עם המספר 577. הצלחנו למצוא שני מקומות ישיבה ובזמן שהמתנו, העברתי לב' את העט והפנקס שלי והוא שרבט שני רישומים מהירים.
"מי פה מחכה לוויזה?" קרא אחרי כשעה אחד הפקידים בערבית והזמין את כל מי שהמתינו אליו. ב' הגיש לו את המסמכים, וחזרנו אל הספסלים. כשקרא לנו שוב ניסיתי בפעם האחרונה לשאול מדוע ניתנת לב' ויזה רק לשנה ולא לשלוש שנים, אבל לא קיבלתי שום תשובה.
ב-11:30 יצאנו שוב החוצה. "אז יש קצת תור בדרך אל החופש, אפשר לחשוב מה קרה", הסביר אחד המאבטחים שעמד לידנו לעורך דין שהתרעם בשם לקוחו על ההמתנה. "אז מה", שאל אותי ב' כשעברנו דרך שער הקרוסלה ביציאה, "תבוא לבקר בחו"ל גם בשנה הבאה?".
תגובת דוברת רשות האוכלוסין:
"לשכות רשות האוכלוסין וההגירה הפזורות ברחבי הארץ נועדו לשרת את כלל האוכלוסיות הנמצאות באזור הגיאוגרפי שנקבע. אם כך, השירות לא ניתן לפי סוג האוכלוסיה אלא על פי חלוקה גיאוגרפית.
"ישנם שירותים כלליים ופשוטים שאותם יכולה כל לשכה לספק לכל תושב, ואולם, שירותים רבים המצריכים תיק אישי יכולים להינתן אך ורק בלשכת האם הנמצאת באיזור המגורים.
"למקרה המתואר, לא ניתן לבדוק את הנתונים המדויקים ללא פרטים מזהים אך יתכן מאד שהמוקדן מסר תשובה כללית ועקרונית כאמור לעיל, אך כאשר ניגש הפונה ללשכה ראו נציגי השירות כי השירות המבוקש מחייב הגעה ללשכה האזורית".