כמה שאלות רטוריות:
מדוע דיקטטורים מפזרים באובססיביות פסלים ותמונות ענק שלהם?
למה, למרות העוצמה הצבאית והמשטרתית העומדת לרשותם, כה חשוב להם לשלוט בזרם המידע ולצנזר גופי תקשורת ועיתונאים סוררים?
מדוע מיהר בנימין נתניהו להתקשר להורי משפחת החייל היורה בחברון, רגע אחרי שגיבה את הרמטכ"ל ושר הביטחון?
מה גורם לפוליטיקאים להתמסר למדיה החברתית?
ומדוע מושקעים מדי שנה עשרות ואולי מאות מיליוני שקלים בסקרים ובהוצאה לפועל של אסטרטגיות תקשורתיות?
התשובה לכל השאלות הללו ידועה לרובנו, אבל אנחנו לא מדברים עליה ולא מנתחים אותה מספיק. התשובה היא, כמובן, שכל הדברים האלה קורים כי דעת קהל היא הכוח החזק ביותר בזירה הציבורית. היא ולא ראש הממשלה, לא שר הביטחון ולא בית המשפט העליון. שחקן ציבורי ללא דעת קהל תומכת הוא כמו מכונית ללא דלק – חסר יכולת התקדמות. שחקן ציבורי הסובל מדעת קהל עוינת בהיקף משמעותי, יעשה הכל כדי לשנות את נושא השיח, לשנות את הסנטימנט כלפיו, או לגייס לצידו מחנה תומכים.
בחברה בריאה, בה המחלוקות בין הצדדים הפוליטיים אינן מאפילות על האינטרסים הציבוריים המשותפים לכלל, המאבק על דעת הקהל מתנהל בשוליים. בחברות פחות בריאות, הפילוג והעוינות בין הקבוצות השונות כל כך עמוקים, עד שהם הופכים כמעט לחזות הכל. בישראל, למשל, אפילו סוגייה כמו הטרדות ותקיפות מיניות (איבגי, בוכריס, גנדי), מוכפפת לשסע בין ימין ושמאל, דתיים וליברלים.
ככל שמשטר הופך פחות דמוקרטי ומתוקן מתגברת בו הפלגנות: דעת קהל שאינה מסוגלת להתאחד, מותירה בידי המנהיגים מרחב פעולה מקסימלי. לכן, הכלל הראשון במחברת המנהיג האוטוריטרי הוא: סמן אויבים חיצוניים ופנימיים והסת נגדם; צור מחנות עוינים ככל האפשר של "אנחנו" ו"הם". כלל שני: הפחד. תודעתם של אזרחים מפוחדים רכה יותר ותקל עליך לצרפם למחנה הנכון. כלל שלישי: שלוט ככל יכולתך בשיח הציבורי. הבלט את מה שנוח לך, הסתר והרתע את מה ואת מי שקורא עליך תיגר. הוכחת ההצלחה ליישום מוצלח של הכללים: כלי התקשורת ו"הקבוצה" שלך יגנו עליך, אפילו אם לסדר היום השתרבב עניין לא נוח, או שהקבוצה שמנגד תוכיח שאתה שקרן או מושחת. אל תשכח אף פעם להפחיד ולסמן אויבים.
פסל ענק של קים ג'ונג איל בפיונגיאנג, בירת צפון קוריאה
מדינות הומוגניות בעלות תרבות דמוקרטית, שבהן קשה יותר לבצע הפרד ומשול בין קבוצות שונות, נוטות להצליח מאוד. כאשר המדינה לא הומוגנית, תרבות וערכים דמוקרטיים הם מנגנוני ההגנה מפני אליטה מושחתת. כאשר האוכלוסיה לא הומוגנית והתרבות הדמוקרטית חלשה, מתקבלת מציאות ישראלית: דעת קהל כה מפוררת וחלשה, עד שהיא מאפשרת למנהיג לקדם סוגיות שנויות במחלוקת כמו מתווה הגז, כמעט מבלי לשלם מחיר, למרות התנגדות מסוימת גם במחנה שלו. העובדה שאפילו במציאות כזאת המאבק על דעת הקהל הוא יומיומי, סוער מאוד וכרוך במשאבים כספיים אדירים, רק מחזקת את האבחנה על עוצמתה, ומחייבת אותנו לשאול איך משתמשים בה לטובת כלל האזרחים.
קודם שמשיבים על השאלה הזאת, יש להבחין בבעיות נוספות המחלישות את דעת הקהל. הבעיה הראשונה היא שאנחנו מוצפים במאות בעיות חברתיות ואין לנו יכולת להכיל את העומס הזה. לא קיים האזרח שיודע לבצע מהראש מיפוי של כל הסוגיות שעולות בתקשורת ביום נתון, קל וחומר בשבוע, בחודש או בשנה; בעיה שנייה: גם אם היה לנו מיפוי של כל הבעיות החברתיות, ספק אם היינו מסוגלים למצוא להן פתרונות, ודאי שלא כאזרחים בודדים. חסרים לנו ידע ועוד כמה מחזורי חיים; בעיה שלישית: גם אם היתה לנו מפה של פתרונות חברתיים מעולים, היינו מתקשים לקבוע אילו מהם מייצגים הכי טוב את האינטרסים הרחבים ביותר של כלל הציבור, ומאפשרים לגייס לטובתם דעת קהל רחבה ומאוחדת; בעיה רביעית: גם אם היינו מקבלים דירוג אמין של האינטרסים הציבוריים הרחבים והחשובים ביותר, היינו מתקשים למקד בהם את דעת הקהל לאורך זמן עד ליישום הפתרונות. כולנו סובלים מהפרעת קשב קולקטיבית, הנובעת מהקצב המסחרר של תחלופת הכותרות, המתודלק על ידי ספינים ואינטרסים של בעלי עניין.
ועכשיו, אחרי שכמעט התייאשנו, הנה כמה פתרונות אפשריים לבעיות שהוצגו עד כה. פתרון ראשון: כדי להתגבר על הצפת המידע יש לבנות אינדקס אינטרנטי של כל הבעיות והסוגיות החברתיות בפורמט נגיש. האינדקס הזה יסודר לפי קהילות (מדינות, ערים וקהילות אחרות), לפי נושאים (יוקר מחיה, חינוך), ולפי ישויות אחראיות (כל הבעיות שבאחריות משרד הבריאות במקום אחד, כל הבעיות שבאחריות משרד התחבורה במקום אחר, וכך הלאה). כל בעיה תקבל עמוד תוכן משלה, וכל אזרח יוכל לנווט בקלות בין העמודים השונים ולקבל תמונת מאקרו של הנושאים השונים.
כדי למצוא פתרונות לכל הבעיות, או לפחות לרובן, יש להשתמש במומחים, במיקור המון ובחוכמת ההמון. בכל עמוד בעיה יש מקום להעלאת פתרונות, לדיון בהם ולהצבעות על איכותם. אם, למשל, מאה אזרחים העלו הצעות להתמודדות עם דמי הניהול הגבוהים על הפנסיה, ואלף אזרחים דירגו את ההצעות הללו, נוכל בסבירות גבוהה לאתר כמה הצעות איכותיות. מכיוון שלכל בעיה מוצמדות הצעות לפתרון וקריאה לפעולה, נכנה מעתה את עמודי התוכן "קמפיינים".
כדי לקבוע אילו קמפיינים עומדים בלב האינטרס הציבורי הרחב ביותר, צריכים להתמלא שני תנאים: השתתפות של קהל גדול מספיק – במונחים ישראליים מדובר בכ-100 אלף אישה ואיש – ושל קהל מגוון מספיק. קהל זה יצביע על הקמפיינים לפי מידת החשיבות שלהם, וייצור לכל קמפיין "ציון קונצנזוס". הציון ינוע בין 40 ל-100, וככל שהוא קרוב ל-100 – הקונצנזוס סביב חשיבות הקמפיין גדול יותר. לצורך העניין, ניתן להחליט שעשרה, חמישים או מאה הקמפיינים הראשונים בכל רגע נתון, הם תוכנית העבודה הממוקדת, העל-מפלגתית והעל-מגזרית של כלל הישראלים.
לאחר שזיהינו את האינטרסים הציבוריים הרחבים ביותר, וסידרנו אותם באינדקס מהאינטרס הציבורי הרחב ביותר ומטה, חובה עלינו לדאוג לכך שדעת הקהל תתמקד בהם לאורך זמן. כדי שדעת הקהל תוכל להתאחד לזמן ממושך, יש להציג את תוכנית העבודה הקולקטיבית הזאת במסגרת שבה קהל ירצה לבלות, כלומר אתר שיהיה דינמי ומעניין לאורך זמן. לכן אינדקס הבעיות והפתרונות, שבראשו תוכנית העבודה, צריך להיות בנוי כרשת חברתית – הפורמט האינטרנטי המצליח ביותר.
את הפתרונות המתוארים כאן הטמענו ברשת החברתית וויזמאס. עד כה, כמעט 4,000 ישראלים השתתפו בניסוי החלוצי הזה, לארגון ושיקוף דעת הקהל בדרך חדשה. כפי שנכתב למעלה, אנחנו מעריכים שמספר המפתח למהפכת דעת קהל הוא 100 אלף. כאשר זה יהיה מספר האזרחים המשתתפים באתר, וכל עוד הם יהיו ממגוון המגזרים של החברה הישראלית, משהו דרמטי יתחיל להשתנות: מקבלי ההחלטות יהיו מחויבים מאי פעם לאינטרסים הציבוריים האמיתיים, ועשרות ואף מאות בעיות חברתיות יתחילו להיפתר. כן, יש בכוחנו לחולל מהפכה אזרחית, וזה הרבה פחות מסובך ממה שנטינו לחשוב עד היום.
חושבים שאנחנו תמימים? שאנחנו מפספסים משהו? כנסו ל-wizmass.com וננהל דיון במנגנון התגובות בעמוד הראשי. נעשה כל מאמץ להתייחס לכל הערה.
הכותב הוא מייסד-שותף ומנכ"ל אתר וויזמאס