הבטחתי לעצמי שאחשוב עליה כל יום. עליה ועל הכפכפים המרופטים שלה שצפו כמו דוגיות קטנות ומתוקות בין הגלים הנחמדים של הבוספורוס. המלונות המפוארים ובתי העשירים הביטו בכתמים הוורודים באדישות, כאילו לא קרה עכשיו אסון. ואולי הם עייפים מאסונות.
לא פשוט להיות בשורה הראשונה. לפעמים האסון שלך הוא שהיית בקו הראשון וראית הכל.
האיש שעמד ליד חנות הבקלאווה שכוב על הרצפה מרוקן מדם: עדות מהפיגוע באיסטיקלל
במחשבות אני מדפדפת בסיפורים של אנשים שפגשתי. אנחנו כמו רכבות, לפעמים נוסעים באותה דרך. חושבים אחד על השני יום שלם ואז דוהרים הלאה. אבל מאז שראיתי את הכתבה עליה, הבטחתי לנופף לה לשלום במחשבה מדי יום.
אבל ההבטחות שלי מקומטות כמו שטר של עשר לירות טורקיות שמצאתי בג׳ינס. לעולם לא יהיה לי מה לעשות איתו, כי אני לשם לא חוזרת. איסטנבול צבועה במה שהייתי פעם והמחשבה עליה מכה את הלב שלי בסנוורים. "מסור ד״ש לבוספורוס", אני אומרת לאיזט שמזמין אותי לבוא. שנינו יודעים שאני דפוקה כמו המילים והד״שים שלי. הבוספורוס לא זוכר אותי. אני מים מתחת לגשר, מים מטונפים שנושאים איתם קרביים של דגים, ובדלי סיגריות שזרקו דייגים משועממים שמחכים לנהר שישים להם בטובו משהו על הצלחת.
על המים הכחולים של הבוספורוס מרחפת רוחה של הנערה היזידית שקפצה מהגשר עם התינוקת שלה והתנפצה על רציף ספינת תיירים שעברה מתחת. בערוצי החדשות הראו שוב ושוב תמונה של כפכפי הפלסטיק הורודים שלה צפים במים. אחר כך הראו את אמא שלה קורעת את הבגדים, שורטת את עצמה ומקוננת. ברקע עמדו הדייגים והסתכלו ביזידית העלובה באדישות.
כמעט כל יום קופצת אל מותה ילדה שדאעש אנסו. בידיה היא אוחזת בבושה שלה מחותלת בחיתול מטונף והבוספורוס בולע הכל לקרבו. אז עוד חשבתי שמוות זה דבר רחוק. אקזוטי. אף פעם אף אחד לא מת לידי.
למחרת הכתבה, כשעברנו על גשר הדייגים המצחין, חשבתי עליה וברכתי את בורא הפלסטיק. הכפכפים הורודים שלה בטח לא היו מהזן המתכלה. הם יחיו הרבה אחריה. יפליגו אל הים הגדול, יחיו ויהרגו את כולנו. ריח קרביי הדגים הפך לי את הבטן. "את לא סותמת את האף וגם לא מתחילה לנשום דרך הפה", כעסתי על עצמי. ריח הדגים הנורא היה זיכרון היותה.
אני רוצה לכתוב את הסיפור שלה, אבל אני לא מצליחה. במחברת העובדות שלי אני כותבת: יזידית. דאעש. בוספורוס. כפכפים. פוקסיה.
כשהייתי בכסא הגלגלים, חשבתי שהכי מפחיד זה לא לזכור איך הולכים. אני, שגאוותי ברגליי הארוכות שגומעות את העיר לאורכה ולרוחבה יושבת בכסא. נערה צעירה שמשקלה חצי משלי דוחפת אותי, מיוזעת. אני לא עוזרת לה להניע את גלגלי הכסא. אין לי כוח בידיים ואני גם מקטרת ומקללת. היא פנקס הקטן ואני הוד מעלתה. היום, כשאני צולעת יופי יופי, אני כבר יודעת שזה פי מיליון יותר מפחיד לא לזכור איך כותבים.
המילים שלי כלואות בתוך מורסה מבעבעת. הקירות התומכים של המורסה עשויים תאים מתים ופרוזק. המורסה גדלה מיום ליום, היא מאדימה, מתחממת ותופחת, אבל מסרבת להתפוצץ ולשחרר את זרם המילים הכלוא בתוכה. אולי אסור שהמילים שלי יצאו. אמא שלי אומרת שלא כל דבר צריך להוציא. יש דברים שעדיף שישארו עמוק בתוכך.
אז אולי טוב מאד שמילים שלי כלואות בין הקירות הבלתי חדירים של הכדור הכחול. הקירות העבים של המחשבה האיטית שלי מונעים את התפשטות הזיהום לתודעה של אחרים. כשאני לא מוציאה אותן הן הופכות ממילה לגז. מחשבה מתחלפת באחרת. מה שהיה חשוב אתמול כבר לא חשוב היום.
הגשרים הכסופים והמפוארים נושאים את הכביש המהיר באיסטנבול מעל הבוספורוס הכחול. הם קושרים יבשות כמו שרוכים מהודקים של חייל ממושמע, והם מלאים בפליטים שנודדים מהתופת אל עבר התקוות שלהם. בדרכם הם יפגשו באנשים טובים ובאנשים רעים. לכל אחד יש משהו בשבילם. קשה להישאר אדיש, אבל כמו תמונות בלובר – בסוף זוכרים רק את המונה ליזה. אני רוצה לזכור באמת, ואחרי שנגמרות לנו הלירות בארנק אני מצלמת.
אנחנו נוסעים לנמל התעופה של איסטנבול, בדרך הביתה. על כביש מהיר מתרוצצים מאות אנשים, אולי אלפים שברחו מהבית. ילדים קטנים, בני חמש ופחות, נצמדים לשמשת המכונית. בכולם אני רואה את מיכאל שלי, אחייני, אהובי, בבת עיני. "איך הם מסתובבים ככה? הם יידרסו! לאף אחד לא אכפת?", אני שואלת את דודי והוא שותק. ככה זה כשהוא באמת מזועזע.
מאות אלפי פליטים מסוריה שברחו מאימת דאעש, ממוות, מאונס, משניהם גם יחד, גודשים את רחובות איסטנבול והערים הגדולות של תורכיה. הם מסתובבים בכבישים הראשיים, בין מכוניות דוהרות בכביש המהיר, ומבקשים לירה אחת. כזו שתקנה להם ככר לחם, או בקבוק מים. שום דבר יותר מזה. ילדים בני חמש כבר לומדים להתחנן וילדות בנות 12, מאופרות בכבדות, כבר למדו לפתות נהגים סוטים על הכביש המהיר. יאוש. ככה נראה יאוש.
לא נכנסת עם אף אחד לאוטו. אני רק מראה את הפנים היפות שלי ואת התינוק שלי. לפעמים אני מחייכת, במיוחד אם החלון נפתח ואני רואה אותו מפשפש בכיס. לפעמים באמת מחכה לי שם לירה. לפעמים עוד סוטה שמראה לי את הזין הקטן שלו. את הסוטים אני מקללת, כמו שסבתא שלי לימדה אותי. קללה שתרדוף אותו כל החיים, אותו ואת הבנות שלו, שיושבות בבית ולא חסרה להן לירה. הן גם לא יודעות שבזמן שהן משחקות בבובות או עוזרות לאמא להכין ארוחת ערב, האבא הסוטה שלהן אונס לי את העיניים, כאילו לא ראיתי מספיק.
אני לא אני. אני רוח רפאים. ראיתי דברים שהמיתו את הנפש שלי, אבל אתם לא יודעים. אתם במכוניות המהירות. אתם שלא פותחים חלון לצרות לא לכם. חציתי את הגבול למקום בו אף אחד לא מחכה לי. קיוויתי שאלוהים יחכה לי פה, או שלפחות יקח אותי ואת הילדה החולה שלי. אבל אלוהים עסוק, יש אצלו תור. עד שהוא יתפנה אני אסתובב בין המכוניות בכביש המהיר ואקווה שדלתי נדיבים לא ינעלו, כי דלתי מרום סגורות ואין קבלת קהל. לפעמים אני מקווה שידרסו אותי, זה יקצר את התור שלי לאלוהים. אבל אני עדיין חיה.
ככה אני מסתובבת בשמלת הפרפרים הצהובה שלי. צהובה כמו השיער שלי, גאוותה של אימי. "שיער קרני שמש" היא היתה קוראת לו ומטפטפת עליו מיץ לימון, כדי שיתבהר ויזהר. אמא שלי מתה ואין מי שיסחט לימון על ראשי, אין גם מי שילטף לי את השיער או יגיד לי להיזהר מבנים, אבל את זה אני כבר יודעת לבד. ראיתי אותם עם החברות שלי. לא ראיתי אותם איתי. עצמתי עיניים וחיכיתי שזה יגמר. כשלא רואים קל לשכוח. קל לדמיין שאת פיה יפה, עם שמלה עליזה, שהחיים הם פרחים ופרפרים ועוד מעט יהיה טוב. עוד מעט תבוא הלירה, אולי חמש. היום אני יפה במיוחד. ראיתי בחלון המרצדס שעברה.
״וואן לירה", אני מסמן. על גברים מרחמים פה פחות אבל כל הבנות הלכו ומה שנשאר לי מפעם זה הילד. לירה אחת. אנחנו רעבים וצמאים. הילד יקבל ראשון, אני נשבע באלוהים, זה קודם כל בשבילו. לירה שתציל את הכבוד האבוד שלי. זה שהשארתי שם, כשראיתי את האמא שלו נקרעת ממנו, נגררת אחרי גבר מזוקן, אלים ומלוכלך, גבר שיצק לתוכה את כל השנאה שלו ואחר כך הרג אותה, היה לה מזל. כי איך אפשר לחיות אחרי כל זה? הילד הזה הוא הזכרון האחרון ממנה. והלוואי ולא יזכור כלום. לירה אחת. שידע שאבא שלו יכול לדאוג לו.
אני מדפדפת בתמונות שבזכרון שלי וחושבת כמה אופטימיות צריכה להיות לאדם כדי להרים אצבע ולבקש לירה, לקוות שמאחורי החלון יש מלאך או לפחות אדם נדיב שיש לו לירה לתת. כמה אומץ צריך אדם להמשיך את המסע אל החופש, להחזיק בתקווה שהנה הסיוט נגמר ומשהו טוב מחכה לו בקצה הגשר.
ואולי האומץ האמיתי הוא רגע אחד של פחד, קפיצה מהגשר ונשמה חופשית שלקחה את נפשה בכפה מאז מרחפת מעל הבוספורוס הרוגע בין מזרח למערב. לא פה ולא שם. לעולם.