לענת, באהבה
ובכן, השמועה התגלתה כבהחלט נכונה – גם אחרי שאתה מאבד אדם קרוב ויקר החיים ממשיכים בשלהם. אבל, וכאן בא הטוויסט המפתיע מבחינתי – גם המוות לא נח על זרי הדפנה. לא שחשבתי שהוא ייעצר אצלנו אבל הנחתי שזה ייקח זמן ולא יפתח צוהר לתקופה של שלכת כללית.
*
כשאבא שלי רק מת הקפדתי לעוף על טיקט היתומה הטרייה. הודעתי לכל סביבתי שעכשיו אני זכאית ליחס מיוחד ותכל'ס די רדיתי בהם בדרישותי המופקרות ("אל תדבר אלי ככה, אני יתומה טרייה" ,"אני יתומה טרייה, לא בא לכם לשטוף לי כלים?", "הופה, רגע, מה הכנסת שם לפה, בא לי! תוציאי! אני יתומה טרייה, נו!", "לא, חמוד, נכד זה לא אותו דבר כמו בת, תביא לי את השלט מיד").
בחושי הדקיקים בהחלט קלטתי שלא לעולם חוסן וכשנשאלתי בעדינות על ידי השניים-שלושה חברים שעוד הסכימו להמשיך לסבול אותי ואת רודנותי החדשה, עד מתי זה נחשב "טרייה" השבתי שעד המתייתם הבא בסביבתי הקרובה. כשזה יקרה, הבטחתי, אעביר את הכתר בענווה וקבלה, בכל זאת נשמה של סוציאליסטית לי, ולכולם מגיע.
רק שכשאמרתי את זה בניתי על כמה חודשים לפחות, חצי שנה, אולי אפילו שנה, ולא התכוננתי לאפשרות של מחטף. ומילא מחטף אחד, בצירוף נסיבות לא מגניב כלל, החליטו שתי אמהות של אחרים בסביבתי – אחת מהן של חברה קרובה ואהובה, אבא של חברה וירטואלית יקרה, ואח של מכרה שאני מחבבת במיוחד, להזדכות על ציודם ונשמתם ולמות. חוסר התחשבות.
*
כן, היה בהחלט יאה לקרוא לטור הזה "ארבע לוויות וחתונה", זאת היתה המחשבה הראשונה, לקרוא לו כך ולחלק אותו לפרקים – פרק ללוויה – תוך תיאור נוגע ומשעשע של כל לוויה, על סגנונה השונה והדרמות הקטנות הנלוות לה. אלא שהמציאות, כהרגלה, קצת קילקלה, כי דבר ראשון, בשל נסיבות כאלה ואחרות, הייתי רק בשתיים מהלוויות של המנוחים המוזכרים לעיל, והעניין השני הוא שאני לא מצליחה, גם כשאני עומדת בעקבי הגבוהים ביותר על גגו של עזריאלי העגול, להבחין בחתונה מתקרבת לכיווני. כך שקצת נהרסה הפואנטה.
צילום: מאיה הפנר
*
ובכל זאת, למרות שאמנע מדיווחים פרטניים מדי, התהווה לו לפתע שבוע שכזה של לוויות, יום אחרי יום, דומינו של צער, הודעות עצובות, מועדים שנקבעים, טרמפים שמתארגנים, לוויות, שמועות על לוויות, אפילו תמונות מלוויות. מה שפעם עניין לי באופן מרוחק ותוך אמונה ילדותית שכל עוד זה לא קרה לי – אני לא באמת קשורה לשטות הזאת, נהפך לפתע לאקטואלי, מעורר הזדהות וכאב ומעניין עד כדי כך שתמונת קבר מכוסה בצפיפות בשמיכת ורדים רכה הצליחה לצבוט את לבי בקנאה קטנה ומופרכת: "וואו, איזה יופי, כל כך אסתטי! שלהם כל כך יותר יפה משלנו"… כאילו, וומן, אפסני את הקנאה, זה קבר, תתנהגי!
*
וכך מצאתי את עצמי עוברת בחטף ממנוחמת למנחמת, בעודי נאלצת למסור את כתר היתומה הטרייה לבאים אחרי, ולאפסן את הקריזות הקסומות שלי כפי שהבטחתי. קל פחות משציפיתי.
*
ללוויה הראשונה, שהתרחשה בבית קברות קטן וקסום באזור השרון, מהיפים שראיתי, נסעתי בחשש גדול ועם רסקיו סמלי במערכת, כשאני מלווה בחברתי נ' שסבלה מכאב שיניים מפלח ושלפוחית עולה על גדותיה והסיטה יפה את תשומת לבי מהעיקר בעזרת כושר דיבור מהמפוארים והמשעשעים שהכרתי פלוס יכולת ניווט עלובה למדי שגרמה לנו ללכת לאיבוד בנתניה מכל המקומות בעולם… נאבדנו עד כדי כך שאיחרנו ברמה של להגיע כשכולם הולכים והכל כבר נגמר כך שהספקנו בעיקר לחבק את היתום הטרי החדש, לצאת למסע חיפוש שירותים למען נ' הסובלת מרה, ולאסוף אתנו בחזור טרמפיסטית שמן הסתם עדיין בטראומה מכמות המתח והמלל גס הרוח ששחררנו מחמת הסיטואציה הלא מהנה בעליל.
ללוויה השנייה נסעתי כבר למחרת. בזבוז זמן משווע של דרך אגב כי גם היא התרחשה בפאתי נתניה סיטי – מעצמת בתי הקברות של ישראל. הפעם המסע לשרון כלל את חברתו הנחמדת של א' הנרגן, שהתלווה אלי ברכבת, שהוחלפה במונית, שהוחלפה בטרמפ שעצר לבסוף בשיפולי פרדס על סִפּוֹ של בית קברות מקומי ומרווח להפליא.
מאחר שהתוודעתי לאחרונה לענייני הנדל"ן הבעייתיים שמביא אתו הצורך בקבורה באדמה ההולכת ואוזלת, התרשמתי עד מאוד מהחלקות הרבות והמזמינות במקום. מלבד הספייס המרשים והשקט' השירותים נמצאו הפעם בקלות יתרה אם כי היה צורך לכוון את הנוסעת המתמידה והלחוצה "ימינה אחרי הספסל" בדיוק לתוך חדר הטהרה שאליו צמודים השירותים. ובכן, אני יכולה לחשוב על כמה מיקומים הגיוניים יותר, וקצת חבל שלא התייעצו קודם אתי, שבכל זאת מחזיקה בשלפוחית הקטנה במזרח התיכון. אבל מילא כי לבכות כהלכה זה לא הפריע לאף אחד, אולי אפילו ההפך.
*
לקח לי כמה ימים להתאושש מהשבוע הזה, עתיר המתים וסגנונות ההתמודדות. איכשהו שדות הקברים שזכיתי לשזוף לא מילאו אותי בשקט ובתחושת "צרת רבים חצי נחמה" המתבקשת לעתים. מה שכן יש לי כמה מסקנות שאני מבקשת לחלוק, ביקורת בתי קברות תקראו לזה אם תרצו, הצעות ייעול, מחשבה רוחבית, טמטת חוגרת, "הֵי, חמודה, איבדת את זה לגמרי", לא חשוב, מה שתירצו:
קודם כל חנות קטנה של אלכוהול בפתחם של בתי הקברות יכולה לדעתי רק להועיל (גם בכניסה לחדרי מיון, אגב). לא יודעת למה אבל נראה לי שהן יקצרו הצלחה יתרה.
דבר שני, וכפי שרמזתי מקודם, למקם את השירותים בצמוד לחדר הטהרה (כן, בית קברות כפר יונה, אני בהחלט מדברת אליכם!) ובכן, לא רעיון הכי מבריק.
עדיף להגיע ללוויות ללא כאב שיניים מפלח (ותודה לך נ' על הדגמת הקונספט הזה), אם כי לכותבת טור זה, שעדיין אוחזת באבל משלה, זו היתה דווקא הסחת דעת יעילה למדי וכר נרחב לבדיחות שחרחרות על חשבונה של הסובלת החביבה.
צמחייה עדיפה כמובן על שממה מדכדכת, אדמה עדיפה על שַיִש – למבקרים ולנטמנים כאחד (אישית בהחלט אשמח לתרום לקיומו של עץ ברמה שעדיף לי להיקבר על אי תנועה באבן גבירול ולא במגירות של קריית שאול בה גופתי תנסה להזין את השיש האנורקטי במקום לקחת חלק פעיל במעגל החיים).
כמו כן אצביע למפלגה שתיתן עדיפות והקלות במיסוי למקצועות: עיצוב מצבות, וספקי תכנים ללוויות – אין לתאר כמה קשה לקבל החלטות יצירתיות הרות גורל שישרדו לנצח בעודך הרוג מצער (ובהזדמנות זו מבקשת להזהיר שהכתובת: "היו לה שדיים נהדרים" כבר תפוס על ידי מראש ומוגן בזכויות יוצרים בגילדת ספקי התוכן האמריקאי. לתשומת לבכם).
*
ולסיכום: אנשים, תפסיקו למות, זה לא טוב לי לגיזרה!
תודה.