לצעצוע של צוקרברג יש פיצ'ר חדש ובכל בוקר הוא שולה עבורי את "זיכרונותי", אלו שהתחילו ביום שהצטרפתי אל שורותיו כחיילת שעשוע נאמנה, ספקית תוכן עצמאית ולא משולמת שמפטפטת בעליזות מתבקשת עם ספקי התוכן האחרים, בעיקר אלו שכמוני יושבים ימים על גבי ימים מול מקלדת בחדר ריק ושמחים כל כך על ההזדמנות לברוח שוב ושוב ממלאכת ניתוץ המוח הסיזיפית שלנו אל המרחבים הסטריליים גופנית אך עשירי הפרסונות שהמדינה הזו של צוקרברג מספקת לנו.
***
הצטרפתי לצוקרברגייה ב-2007 ואמנם לקח לי זמן לשחרר את אובססיית המלל שלי במלוא עוזה (בכל זאת, בהתחלה הייתי צעירה יחסית והיה לי עוד קצת אכפת מה יגידו) אבל עדיין, יש לי "זיכרונות" למכביר. כל בוקר, לפני העבודה, אני יושבת וקוראת את "זיכרונותי" ואחרי שבוע כזה של קריאה ומעקב אחרי עצמי, לא היתה לי ברירה אלא להבין שנושאי הפטפטת שלי, בסך הכל, ולהפתעתי הגמורה, חוזרים על עצמם. אבל ממש. פה ושם יש יציאות מהמסגרת, לא אכחיש, אבל אין ספק שהנושאים השולטים הם בערך ארבעה: קשיי ריכוז ושאר הגיגי כתיבה, הקושי שלי לקבל את התבגרותי/השמנתי (כן, מסתבר שגם בגיל 36) פוליטיקה ומאורעות מזג האוויר. הכי צ'יטצ'ט של פינת קפה במשרד אבל כאילו חשוף וכאילו (כלומר ממש) להרבה יותר קהל מאזין.
צילום: מאיה הפנר
אלא שיום אחד (היום) בעודי קוראת וצוחקת מעוד ויץ דבילי שלי (כן, אני אדם מטומבל שתכלס מצחיקה בעיקר את עצמי, וכן, כשאת יושבת ככה מול מחשב כנראה שאת בעיקר בכל זאת מתקשרת עם עצמך – כל תגובה חברית שמשעשעת אותך היא בונוס נפלא כי זו הרי דרך ההיקשרות הלא מחייבת מכולן, ואת הגיגינו אנחנו (עברתי לרבים כי אני הכי מרגישה חלק מקבוצת "הכותבים", גרפומנים במהותנו ובמקצוענו) מעלים בבחינת ירצו יאכלו, לא ירצו לא יגיבו, כלומר זה קודם כל מול עצמנו, תמיד, וקצת גם מעבדת ניסוי לעניינים הזניחים האלו שאנחנו מנסים לכתוב כדי לשסות בסופו של דבר בקברניטי התרבות שידם על התקציבים בעולם האמיתי שבחוץ) הבנתי פתאום באילו שנים עסקיננו כאן ושכל הבדיחות האלו, שמצחיקות אותי עד היום וצובעות את אישיותי הווירטואלית בצבעים נרגנים אך קלילים, נכתבו במהלך שנים שהיו הרבה דברים אבל קלילות לא היתה בהם. שנים של כאב מצמית, חרדה מתמשכת ואימה. אימה קבועה, משתנה בעוצמתה אבל קבועה. לקום לאימה, ללכת לישון באימה, לנסות על הדרך לנהל חיים נורמליים פחות או יותר – קריירה, אימהות, חברויות, בית, פה ושם אפילו רומנים וחצי התאהבויות (איך העזתי לנסות בכלל? להדחקות הפתרונים), אבל אימה כל הזמן, פיכחון מכאיב ומדכדך וערנות קבועה. ככה חייתי, ככה נשמתי, כך התייצבו מולי החיים ועבדתי עם מה שקרה, משתדלת לשמוח למרות האימה. אלא שבצוקרברגייה, במקביל, צחוק והמולה וזה מהמם. מהמם ממש. מהמם כי יש משהו מטלטל בפער והפיצול שאותם אני רואה רק עכשיו ומצד שני מהמם כי זה נחמד, בחיי, כל כך הרבה רגעי צחוק ונחמה סיפק לי המרחב המוזר הזה, רגעים שאין מצב שהיו מצליחים להתקיים בעולם ההוא שבחוץ, "האמיתי", גם בגלל ריבוי המשתתפים וגם בגלל האפשרות היקרה לזנוח לרגעים את כל מה שקרה.
***
כשאנשים סביבי מתלוננים על הצוקרברגייה, או על התנהלותי הלכאורה נטולת גבולות במרחבים הווירטואליים, אני נוטה להשיב שפייסבוק הוא מה שאתה עושה ממנו. לא כולנו משתמשים במרחב הזה אותו הדבר. יש מי שמוצא בו במה לקידומי מכירות או רעיונות שלו או של אחרים, יש מי שמחפש קשרים קצרי טווח יותר או פחות, יש מי שבא אליו חשוף לכאורה ומי שלא כותב אות בלי שהתלבש קודם במיטב מחלצותיו + שכבת מייק-אפ עבה. אני אוהבת מאוד את נשף המסיכות הגבולי הזה, מעבר לעובדה שרכשתי דרכו במהלך השנים חברי אמת מופלאים שהשתרגו גם אל תוך חיי ה"אמיתיים", הוא הפיג את בדידותי בימים ארורים ונותן לי, גם עכשיו, אפשרות לצפות את המציאות שלי, לרגעים, בשכבות אדירות של הומור. ואני, אני סוגדת להומור, הוא המייק-אפ של חיי, או אולי האין מייק-אפ שלהם, ומבחינתי הוא תרופה להכל, תבלין הכרחי, פילטר שמאפשר להביט לחיים בעיניים, ודווקא בעזרתו לחיות אותם באמת ובמלואם.
כך שתודה לך מר צוקרברג, אתה חתיכת שמוק ערמומי. שמור לעצמך את הכסף ותשאיר את ההומור בשבילי, אני כבר אעשה ממנו כסף בעצמי מתישהו, ואם לא, אהפוך אותו לרגעים של נחמה. בשבילי זה המון, אולי אפילו הכל. כן, ככה קרה.