החדשות המשגעות הן שהמצב יציב. עדיין מת. בדקתי. מת. לגמרי. סטטי. לא חי אפילו קצת. אין שום סימנים לנוכחותו בעולם.
פה ושם אמנם נצפית ברחובות העיר דמות קטנה עם ניתור אופייני וכובע רחב והלב מתמלא ברק מהיר של שמחה והקלה אבל זה אף פעם כבר לא הוא. האיש פרש ולא נמצא. מתעקש ולא חוזר. לא במתכונתו המקורית ולא בגירסאתו החולה, לא נוצר שוב קשר כבר יותר מדי זמן. והוא גם לא מטלפן. אין.
*
רובה של השנה השנייה ליתמות עברה ותכף גם תחלוף ביעף. מסתחררת ועמוסה. אחרי שנת אבל סבלנית ומכאיבה, ברחתי כל עוד נפשי בי אל עבר האין לי מושג מה.
נסעתי, חזרתי, שוב נסעתי ושוב חזרתי ושוב פעם ועוד הפעם והכל כשהיה.
זו שנה שנייה לספירת מותו אבל שנה עשירית פלוס אחת לספירת החרדה, לספירת ההתרחקות המותשת מהמסלול המרכזי בו צועדים האנשים שלא חיים סביב מחלה, שנה עשירית לספירת הדאגה, לספירת האימה, לספירת הליווי הקרוב והארור אל בטן האדמה. זו שנה ראשונה לניסיונות להרפיה.
*
כל מה שרציתי, מרגע שקמתי היה להחזיר לעצמי שליטה בחיי, להתמקד שוב בצרכים שלי, לעשות לביתי הפנימי. את האוטוסטרדה של החיים עזבתי בת 35, עם ילד יחסית קטן ועור פנים מצוין, ומהצד השני של מערבולת האובדן אני יוצאת אישה כבר לגמרי גדולה עם קוים משונים על כל הפנים. מפת הדרכים הזו של הגוף מספרת לי כל יום שהרבה מהדברים שיכלו להיות כבר לא יקרו וכן, בטח, זה חבל.
אז בדרכי הדי מטופשת אני מנצלת את משבר הגיל בצל האובדן כדי לבלבל את המח על בוטוקס. לא סותמת, בחיי, מדברת בלי הכרה, גם לא באופן מקורי במיוחד, רוב הזמן אין לי מושג מה יוצא לי מהפה אבל אני כל כך נהנית מזה, כי רק המילה הזאת לבדה: "בוטוקסססס" נוסכת בי רוגע מוזר, כאילו שאם יתיישר לי המצח יתמלא גם הלב נחמה, כאילו שפנים חלקות יסובבו את גלגלי הזמן ואקבל את כל השנים האלו בחזרה. בפועל ומתחת לרדאר שמאפשר הרעש הלבן של העיסוק התאורטי בחומצות היאלורוניות, הרמות וקשקושים, אני מביטה בשאריות של עצמי בסקרנות ודאגה, תוהה מה עוד אפשר להספיק ומה בעצם השתנה.
צילום: מאיה הפנר
כי לכאורה הכל חזר להיות רגיל בואכה השנה השנייה – כאב הפרידה הסופית קצת נרגע, התחושה שדברים נעשו בתשומת לב, בסבלנות, שלא דילגתי על שלב מילאה אותי שלווה, האין המוחלט התחיל להיספג ברקמות וזה המשיך להיות כואב אבל באותה פעימה גם חלק בלתי נפרד מתרכובת החיים החדשה. כך שניתן אולי להגיד בזהירות שהשנה השנייה לספירת האובדן השיבה אלי את כל אותן יכולות בסיסיות שהפסקתי לקחת כמובן מאליו – אני שוב נושמת רגיל, צוחקת רגיל, קצב הלב סדיר רוב הזמן, חזרתי לישון במיטה, ואפילו, אחרי כמה שנים של מערכת יחסים מורכבת עם פחמימות, חזרתי לאכול מאוזן.
*
הטבה. מייטיבה ועם זאת מתעתעת. בתוך הניסיון לנכס לעצמי את חיי מחדש, בעודי עושה תנועות מגושמות, סמי חלודות, לכיוון מטרות שפעם היו העניין, אני מבינה, בהבלחות צובטות ובעיקר ברגעים האלה בהם אני משתדלת לצאת ולבלות שוב כאחת האדם, שמתחת לתפקוד הסביר חלקים ניכרים ממני נמצאים עדיין שם, מתרוצצים חסרי נשימה על סקאלת זמנים משונה. והכל מתערבב זה בזה יפה יפה, כאוס גרנדיוזי של זמן – הנה חלקים מהנפש שלי ישובים עדיין במסדרון בית החולים, קפוצי שרירים וממוקדים, כאילו שבכוח הרצון בלבד אפשר לחלץ נשמה לדרכה בשלום. והנה רסיסי נפש אחרים, ממש באותו הזמן, עומדים על גדת הסטיקס וצופים בנקודה נעלמת במורד הנהר, מתעכבים, דוחים שוב ושוב את הפרידה, את הטיפוס (שטופס כבר אך עדיין ממשיך להיות מטופס) מירכתי השאול בחזרה אל פני האדמה. נציגה אחרת של נשמתי מסרבת לשחרר בתוכיי תוכי את האיש שישן עדיין בשלווה בחדר השינה המזרחי, מוקף עצים ואהבה, חי עדיין, כן, לגמרי חי. ובו זמנית לכל זה אני מפוזרת לחלקיי בעוד ועוד נקודות מפתח בזמן ובמרחב, ממתינה בציפייה ילדותית לאפשרות דמיונית של מפגש.
מעגל על מעגל על מעגל על מעגל. טבעות של זמן.
הן שם בתוכי, כל אלו, שכבות ארכיאולוגיות שמנסות למצוא את מקומן ולאפשר לי בנימוס, למרות נוכחותן, להמשיך בחיי. יש עוד כל כך הרבה פערים להשלים ומשבר הגיל לא מוותר ומיישיר אלי מבט מהמראה כשהוא אוחז שעון עצר ומטנף בלי הפסקה (טיפוס די דוחה, אם מישהו אי פעם תהה) ואני משתדלת לשמור על מיקוד חיצוני, להתרכז באופק וביום יום שבכל זאת שוב אפשרי ובמנטרה שהעולם מזמזם לכולנו, בוריאציות משתנות, אבל כל הזמן, תמיד:
היה איש ואיננו וזה רגיל רגיל רגיל, וגם אני, (ואתם והם, גם ההם ההם) אם לא אנצל את הפעם האחת שלי תכף אהיה אינני בעצמי. ואם חסרה לי הוכחה המשבר ישמח להפנות את תשומת ליבי למראה – קוים של זמן – בידיים, בצוואר, בפנים. ואלו בטלים בשישים מול החריטות שבלב שלא יוכל להן אף מזרק… וזה הרגיל, עכשיו לכי תחיי.
*
היה איש ואיננו עוד.
ויהי ערב, ויהי בוקר, שנה ראשונה, שנה שניה, עדיין מת.
אם יהיה שינוי – אעדכן.