שוכבת הבן אדם על מזרן בדירה נהדרת בעיר לא לה ולא רוצה לחזור. ולא שמשבר מתארגן בגוף יותר טוב במרחק, הו לא, גם כאן האין רודף כאילו בוטל יסוד בעולם. כאילו שבבת אחת יבוטלו העננים. כולם. או רק סוג מסוים של פרפר. או רגש. אחד. או עונה שלמה. או מאכל, שולי אפילו, נגיד שגבינה. אין. בכלל. בשום מקום. בוטלה. ועכשיו לכי תיבני לך מחדש חיים ועולם סביב העדרו של אותו יסוד שנעלם.
***
אייטיז. איש אחד נחמד נוסע די הרבה הלוך ושוב ישראל-אירופה-ישראל. מנסה לגייס כסף כדי לעשות סרטים. באירופה הוא מרגיש בן בית, אנגלית טובה וגם צרפתית, תמיד אהב להסביר ולהשוויץ לי שבעצם זה כל מה שצריך כי שאר השפות זה כלום, שטויות, קטן עליו, זה הטיות כאלה ואחרות של אותם שורשים – "בספרדית את פשוט לוקחת את האנגלית ותוקעת צרה בכל מיני מקומות, לפי ההרגשה, זה קל, והם מבינים בסופו של דבר", היה מסביר שוב ושוב בביטחון של מאלתרים לילדתו המתסכלת, חובבת המעקות והסדרים הנוקשים.
- בית קפה קטן בסן ז'רמן דה פרה/ עוזי וייל
- איך אומרים שינוי בצרפתית/ בועז לביא
- מצבי הרוח הקיצוניים של המדבר/ מתערוכת הבוגרים של מוסררה
הוא היה נוסע ואני הייתי מתגעגעת בשיגעון, הוא היה מצייר לי רכבות, קרונות של געגוע שנצבעים כדי לסמן שהנה עוד יום עובר והפגישה המחודשת קרבה והולכת ואני הייתי ממהרת לצבוע אחד בכל יום כבר על הבוקר – בצבעים בהירים, בפרחים וכוכבים, ויושבת ומחכה שיגיע כבר הרגע לצבוע את הקטר, זה שעליו מקושקשת בעט דמות קטנה ומזוקנת עם מקטרת נצחית וחיוך ממזרי.
את פריז הוא אהב מכל, שנים של לימודים בסורבון, של ערש עשייה קולנועית וגם סתם, כהרגלו, בגלל הסיבות הכי פרוזאיות – כי כל כך יפה וכל כך טעים ו"היי, תראי שמה, לא נהדר?" לא. לי לא היה נראה נהדר כלל. אין לי מושג למה, אולי זה היה המרד שלי, אבל במשך כל שנות התבגרותי כשהוא היה אומר "פריז" בעיניים מצועפות אני הייתי משחררת נחרת בוז, "פיכס, פריז מגעילה, היא מלוכלכת ובסדר, אני לא אומרת שלא טעים, אבל עזוב אותי, כאלה מגעילים".
הוא לא רב יותר מדי, כמו עם "נילס הולגרסן ואווזי הבר", כמו עם אורסולה לה גווין, כמו עם יין, כמו עם כתיבה, כמו עם עוד אלף ואחד דברים, פשוט התאפק, סתם וחיכה ורק מדי פעם בכל זאת מירפק והצביע והראה "תראי שמה, בחייך, לא נהדר?". כן. בסופו של דבר גם אני הבנתי שמאוד. מאוד מאוד נהדר.
***
בסמוך למותו, כשלא ידעתי איפה בכלל מניחים את כל העניין הזה בגוף ובנשמה, אמרתי לעצמי, כמו לילדה קטנה: תראי, חמודה, כואב לך נורא וזה בלתי נתפס הרי ומה אכפת לך, אף אחד לא יידע, בואי נעשה דיל – עזבי אותך מוות וגוף ואדמה, תדמייני שהוא לא כאן, כמו כשהיית קטנה והוא היה נוסע לתקופה לא קצרה – תחשבי שהוא בפריז.
וכן, זה עצוב כי זהו, הוא לא יחזור אף פעם, אבל הוא בפריז, איפה שפטנג בשדרות, ויין, וחברים ואוכל נהדר, הוא מקפץ לו בקפה ובמסעדות, מפלרטט עם כולם, משחק פליפרים, מעשן, שותה משהו קטן, הוא בסדר, זה רק שאת פה והוא שם. לעולם.
זאת היתה כמובן מחשבה מחופפת של קצת אחרי השבעה, מחשבה שבעיקר הצחיקה אותי אם כי גם מצאה חן בעיני. סוף ראוי לאדם מצטיין. רק שאני לא ילדה קטנה ולא יכולתי שלא לחשוב על מוות וגוף ואדמה. אז את המחשבה הזאת השארתי אי שם מאחור והתמסרתי לשנת האבל שלי, כי אין בעצם ברירה. אלא שאולי משהו מהמחשבה ההיא בכל זאת קצת נתקע.
צילום: מאיה הפנר
***
כבר סוף יוני. תשעה חודשים. שום תינוק לא נולד. חודש עובר וחודש חדש מגיע, כמו הקרונות ההם, קרונות של געגוע, ולרכבת הזאת לא יהיה הפעם סוף.
אני יושבת על אדן חלון רחב, קומה שלישית, ברובע השש עשרה בפריז. רק נחתנו לפני שעתיים ואני כבר הספקתי לקנות חצי שוק איכרים שחונה מעבר לפינה. סביבי משמשים סמוקים, סלסילה של דובדבנים, תפוחים, מלון, בננות בגודל של ארוחת שלוש מנות ואני אוכלת אגס מהסוג שאני אוהבת כל כך ובוהה באייפל שקורץ לי בחזרה. דווקא חמוד. ואז, פתאום, הלב נצבט. מה זה נצבט, נסדק, נמעך, נמחץ, כמעט שובר לי את בית החזה מעוצמת ההפתעה. הנה אני בפריז והיי, אבא שלי, הוא לא כאן. הוא לא בדירה הזאת שבה היה יותר מפעם אחת, הוא לא בסן מישל שבה התגורר בשנות לימודיו, הוא לא במלון הקטן באודיאון שאליו חזר עם אמא שלי שוב ושוב. הוא לא יקפץ אלי עם תנועות תעופה קטנות בקצה זרועותיו בעודו שורק את האינטרנציונל, או ישרוק לי את השריקה המשפחתית מקצה רחוב ויסמן: הנה, זה פה, הוא מצא תערוכה / בית קפה עם פליפרים / דוכן אוכל נהדר ושאני אבוא מהר שלא נפסיד שנייה של הנאה. הוא לא, הוא מת, הוא לא פה ולא בכלל.
מודה ומתוודה שלאורך המסע הזה זה איכשהו הדברים הכי ילדותיים, מטופשים – לא יודעת איך לקרוא להם בכלל – אלה הדברים ששוברים אותי. כי הנה פריז, שלו, לנצח שלו, עדיין יפה ושמשית וטעימה עד כאב והוא לא. הוא פשוט לא. אני פה ואני בודקת את זה מקרוב, כלומר מרחוק, ואיכשהו העובדה שאני ביבשת אחרת, בסניף שלו אבל לא בבית, גורמת לי לראות, חזק, ברור, באופן הכי מקיף את האין המוחלט.
הוא לא כאן.
הוא לא כאן.
הוא לא כאן.
הוא לא כאן.
הוא לא כאן והוא לא בניו יורק, באיטליה הוא לא גם, הוא לא השחף הזה שעובר עכשיו מעל לספינה, והוא לא במים בסיין וגם לא שמה מעל הענן, הוא לא בבית בנחום, וגם לא בבית המיתולוגי ברופין, הוא לא בהר בירושלים, ולא באיכילוב, במחלקה הפנימית שעל מיטתה ראיתי אותו מונח בפעם האחרונה. בבית הנוכחי שלי הוא ממילא לא הספיק לבקר כך שהוא לא שם, לא בסלון, לא במרפסת וגם לא במטבח. ולא, הוא גם לא בים.
הוא לא.
הוא לא כאן.
***
שמונה ימים עשיתי כמיטב יכולתי. בשבילו, בשבילי. כי פריז, פריז הנהדרת, את זה לא מבזבזים – היה חם, היה יפה, התערוכה בד'אורסיי של בונאר אהובי, שלכבודה בכלל הסכמתי להזיז את עצמי מהספה ולנסוע, היתה מושקעת ולא פחות ממופלאה. האוכל היה נהדר, היין גם, הבירה והתפוח על גדת הסיין עם הספר שבכלל לא הצלחתי לקרוא היו כמו שאפשר רק בפריז ואני הרגשתי, כמו האדם הבודד בעולם. מעולם, לא הרגשתי כל כך בודדה. בודדה ותקועה. פתאום שם כל האין יצא ומי יודע מה עושים עם כל זה?
בעצם כמעט תכף לא רציתי להישאר, אבל לא רציתי לחזור, הדבר היחיד שנראה לי כמו אפשרות סבירה זה שאלך ואקנה לי תרמיל, אשלח בחזרה את המשפחה ואמשיך משם לבד, אלוהים יודעת לאן, לי בטח שאין מושג. רק דבר אחד הרגשתי, כל הזמן: שאני רוצה לנוע, להמשיך מכאן, לא לחזור הביתה, לא לחזור אלי, לנוע בנופים, ברכבות, בהליכות, לא יודעת איך, כי כסף אין וגם לא כוח אבל זה גם לא משנה, כי זה הרי לא באמת, זה מצב נפשי שמחפש דרך להיות – רק לא לחזור.
***
חזרתי. כמובן. יום עובר ויום בא ולאטי אני מתקדמת מכאן. עדיין אין לי מושג איך חיים בתוך הרכבת הזאת שלי, שבה כל יום בנוי כקרון של געגוע, כשעכשיו ברור לי אפילו יותר שזו רכבת שבוטל בה הקטר. היא תמשיך ותיסע לבד ואני אצבע את קרונותיה כמיטב יכולתי, כמו אז, בהשתדלות ניכרת לצבעים בהירים, לפרחים קשתות וכוכבים.
הקטר איננו, ואיננו האיש המצחיק עם המקטרת והזקן שהקפיד לטוס פריז-תל אביב עם עוגות קטנות לילדתו בקופסה, על ברכיו, וכמעט בתוך כל סיטואציה, מגעילה כשמחה, חיפש ומצא משהו כדי להראות לה, תוך כדי מירפוק חזק "יה אללה, תראי שמה, איך יפה, אה?"