ואז בבוקר חשוך אחד, יארזו כל האנשים החושבים ואמני הארץ את מטלטליהם וכאיש אחד יקומו וילכו למקום אחר.
בתים יינטשו, משרות ייעזבו, חברויות ייפרמו, מוחות יצירתיים והגוף שמאכלס אותם יעקרו מכאן, על טפם ורכושם, ילכו לחפש לעצמם אופק במקום אחר.
שיירה ארוכה של אנשים, חלקם עם קרדיט, פרסים וכיבודים, חלקם משתין על שכאלה בקשת אבל אוחז ברקורד מרשים של עשייה, או רקורד בינוני של ניסיונות, או לפחות חיים שלמים של חלומות. חלקם שמחים בחלקם וחלקם ממש לא. וכל הקבוצה הזו מורכבת מאנשים, שמקשרות ביניהם חשיבה מפוכחת וכוונת לב שראייה רחבה בצדה. מי ברצון ומי פחות. מי חתרני ומי ממסדי. מי מריר ונוטר ומי מסתפק בשלו ומשחרר.
השיירה הארוכה הזו מורכבת מאלו המכונים "סמול קיצון" ו"אנטי ציונים" שקמו ביום כהה שמים אחד וניגשו ליציאה הקרובה למקום מגוריהם כדי להקיא את עצמם מכאן כפי שנתבקשו לעשות לא אחת.
*
ומה יקרה אז? לאן עפים האמנים כשהאגם קפוא? והאינטלקטואלים? והמוחים? לאן יפרשו כנפיים ויעופו? קרוב לוודאי שימצאו לאן, העולם משוגע אך רחב ועם מספיק אופטימיות וכוונה אפשר, גם אם בדוחק, לקנן בו מחדש. אבל מה יקרה לאגם שלבו ומוחו עוזבים? האם הוא יירגע סוף סוף? יפויס? ירגיש מאוחד? האם הוא יפרח? מדינית, כלכלית, חברתית, תרבותית? יפרח? ייבול? ימשיך בשלו כליבידו שוצף? האם מישהו שם למעלה, בהנהגה המפרידה ומושלת, יושב רגע ומדמיין את העתיד הזה? עתיד אחר?
*
נחזור לתמונת הנטישה ההמונית: לונג לונג לונג לונג שוט, בשדה התעופה בן גוריון, המוני אנשים. טור ארוך. שכבה שלמה מתוך חברה, עומדים בחרדה בתור הארוך והמזדחל בואכה ביקורת הדרכונים. אפורים, מדוכאים, ומתוחים, כל כך מתוחים, כי לעזאזל הפאסון למי יש כוח להתחיל מחדש, בעיקר כשיש הרי ברירה. להישאר ולסתום זו תמיד אפשרות, אולי זה יותר פשוט ממה שזה נשמע?
אז הלונג שוט הזה של האזרחים הנוטשים, כן? וואו, זה יכול להיות שוט יפה, חזק, מואר מאחור, תאורה כזו שתייצר שורה ארוכה של צללים מתארכים ומתקצרים, מתקדמים ומתרחקים. והמטוסים ברקע החלונות הגדולים, גם הם בשיירה, ממתינים להתמלא במשלוח האנושי הזה, המפוכח והמדוכדך. אפשר שגשם אלים ונורא בחוץ, כמו הגשמים האלה ההרסניים של העת האחרונה, ואפשר גם – וזה הרי הולם הרבה יותר וסמלי כל כך – שבחוץ שמש כוחנית מכה, מסנוורת, חורכת את הכל בלבן תוקפני וקשה, מעודדת במקצת את רוחם של העומדים בתור כי באירופה קריר עכשיו יותר ובניו זילנד… בניו זילנד בכלל.
איור: יואל הרצברג
ומהלונג הזה, כיוון שלא מדובר כאן בסרט הוליוודי פומפוזי, אלא במשהו מקומי יותר, נתקרב עכשיו לקלוזים של האנשים האלה המחכים, כי אנחנו מכירים אותם הרי, הם אני והם אתם. והם גם השכנה. חלקכם ידע תמיד שהם אתם, וחלקכם מגלה עכשיו תוך כדי התקדמות העלילה, שגם אתם – הם. אתם, כך מסתבר, קיצונים. למרות שתמיד ראיתם בעצמכם אנשים בסך הכל מתונים. כאלה שעושים לביתם אבל ערים גם לצרכים של האחר, תורמים פה ושם אבל עסוקים בטיפוח ערוגתכם, כי הזמן בסופו של דבר קצר והמלאכה מרובה, עם כל הכבוד לדעה, והחיים, גם בלי הנהגה עקומת מחשבה, מורידים עליכם הרי את הכאפות שלהם, כי כאלה הם, בכל מקום בעולם – אכזריים ונפלאים ומטביעים ביום-יום של דרמות ושרידה. ובתוך זה כל אחד מכם עושה את הטוב ביותר שניתן עם הנתונים שאליהם נולד, מי לשפע ומי פחות, גדלים ומתבגרים תוך הבנה מצטברת שאושרכם תלוי גם באחר, ושל האחר בשלכם.
וזה מסובך ולא נוח ולעתים גם מפחיד נורא, כי מאחורי האחר הקרוב יש אחר קרוב פחות ואחריו עוד ועוד ועוד. והכל תלוי בהכל, כולם בכולם, כך בנויה האנושות, שום דבר אינו חדש, האחר תלוי בכם ואתם תלויים באחר, גם בזר ההוא הגמור שאין לדעת מה הוא חושב שם תחת מצחו המוטרד. אבל זה מה יש, אלו הרי החיים, ועם הנתונים הקיימים צריך לנצח, כלומר לנסות לחיות בשלווה. ככה אתם אולי רואים את זה, את עצמכם, את האחר, את "המצב", ועושים הכי טוב שאפשר. אלא שלמרות איך שחייתם ולמרות מה שחשבתם על עצמכם הולך ומתברר שאתם קיצונים, ומסוכנים, אתם מחריבי הבית. ביתכם שלכם. אתם. לא שום אחר. אתם.
*
חשבתם שאתם הגיבור הטוב, נכון? אז לא. לא לא. אתם האויב. ההרס. החורבן. אתם. כן, כן, אני גם.
*
אולי האנשים בטור הזה כבר מותשים ועייפים. ואולי בכלל ההנהגה כאן צודקת והטור הספציפי הזה אשם ומובס מראש וסוף סוף הבין עד כמה… אלא שהטור הזה, הקבוצה, השכבה, האנשים האלו, החליטו הפעם לעשות מעשה, מעשה אחר, להיענות לקריאות החוזרות ונשנות של ההמון המוסת וללכת מכאן שלא על מנת לשוב. כי די, כמה אפשר להילחם? כולנו הרי יודעים שהכל כה קצר, שכולנו אבק ברוח ושמהאדמה באנו ולאדמה נשוב גם אם נשמתנו תיצרר באיזה צרור לא מוכר של פרסונות זרות שהפכו, בדיוק כמותנו, לאלוהים יודע מה אנרגטי ונבוך. שאושר, אם עוצרים רגע ומביטים בפרספקטיבה רחבה, אושר מגיע בכל כך הרבה צורות, בדיוק כמו צער, ומאלו יהיו לנו, לי, לכם, להם – הרבה, אם רק נחיה מספיק, בכל מקום שבו נהיה. ושבשביל אושר וסתם בשביל לחיות, לא באמת צריך המון גלידה ירוקה, גם לא צריך קניין ואדמה, אפילו פרס ישראל לא באמת ישנה את התמונה. והרי כל זה הבל הבלים, גם הכיבודים וגם הפרסים. חונטות היו וחונטות יהיו ומנהיג שרוצה להרחיב ולתקן את מנעד הנתינה וההכרה של החברה שהוא מנהיג – מרחיב אותו, את המנעד. פשוט כך. יוצר מרחבי נתינה נוספים, מסגרות הכרה נוספות, במקום לשסות את אזרחיו אלו באלו בלי לתת שום מרחב לשינוי או תקווה.
אנשים שמעט בינה בקודקודם מבינים, גם אם נאבקו כל חייהם כדי להגיע לרגע הזה של ההכרה, שפרס ישראל… ובכן… וסלחו לי נא על הצרפתית… פרס ישראל בתחת שלהם, או של כל אחד אחר לצורך העניין, ושיותר ממנו, למרות היותו מוסד ותיק ונחשב, חשובה השפיות. ושאת דרכם, את חריצותם, את כוח מחשבתם ועשייתם, את כישרונם, לא יוכל לקחת מהם איש, לעולם. אבל את המרחב הנקי, ההשתנות הבריאה של חברה, ההתרחבות וההכלה, את כל המערך החברתי המורכב הזה שמאפשר התקדמות, באמנות, במחשבה, במדע ובכלל, בכל עשייה, את זה ניתן גם ניתן להרוס ברגל ונפש גסה.
וזה הרי לא העניין בכלל, כל הפרס ישראל הזה, העניין הוא הדעה, החופש להיאבק, להגיד, למחות, החופש להחליט על פי נטיית הלב, שאתם רוצים שינוי, שאתם רוצים לנסות אחרת, שככה אי אפשר יותר עם הייאוש, והדלות, והכיבוש, הניצול והרמיסה, גם רמיסת הדעה. בשביל שינוי אמיתי לכולם פה חייבת להיות תקווה.
*
אני חוזרת שוב לטור ההוא שבשדה התעופה בן גוריון כי עכשיו האנשים שמרכיבים אותו כבר הספיקו להעפיל לטיסה ואפילו נחתו כבר בארצם החדשה. הם מנסים עוד לדבוק קצת אחד בשני, חלקם מכירים חלקם לא, הם שייכים זה לזה, לפחות כרגע הם עדיין קבוצה, שותפים לאותה טרגדיית עקירה… אבל הנה נאספות המזוודות, כבר אין ברירה, והם מתפזרים לכל עבר, נפרדים זה מזה במילה, בחצי חיוך של אימה, אולי אפילו נפרדים בנשיקה. זהו, נגמר. וזה עצוב, והלב קרוע כי פרידות זה הרי… כל תינוק קטן יודע… פרידות דבר נורא. ואם זה היה סרט מוזיקה דרמטית היתה עולה, והיינו מוחים עכשיו דמעה, ומציצים עוד קצת גם בכותרות בעודנו תוהים אם יהיה לזה סרט המשך, כי מה? אי אפשר להשאיר את זה ככה, מה יקרה עם כל אלה אחר כך? ועם אלה שנשארו? קשרים ינתקו? הכל יגמר? דיליט על הכל? על כל מה שהיה? על מי שנשאר? על האמנים, המדענים, אנשי האקדמיה והעשייה שמתפזרים? ומה יהיה על מולדתנו זו, שאותה עבדנו בשמחה ותקווה? מה יקרה למולדת שמוחה ולבה נוטשים? האם היא תישאר אגם שקפא?