ארבעים שנה לקח לי להבין באמת-באמת ש"דאם וומן, כמה שאת לבנה!".
אני יודעת כמה מגוחך זה נשמע, והרי אני האדם הלבן ביותר בעולם, אבל כך בדיוק זה קרה. אין לי דרך להסביר איך הצלחתי להרגיש עד כדי כך שחורה בגוף לבן. שחורה משחור. גוצה שחורה ועצבנית עם מודעות חברתית של פועלת על מראית עין ביוגרפית של נסיכה מרכז תל-אביבית לבנבנה (מינוס כפית הזהב, כמה חבל).
שנים הייתי צועדת ברחובות העיר ונתפסת לבהלה איומה בכל פעם שהיצורה הבלונד-לבנונה היתה משתקפת לי באחד מחלונות הראווה. זה היה מטומטם כמו שזה נקרא, ובכל זאת כך זה היה.
שני אירועים קירבו סוף סוף ביני לבין הבבואה. הראשון שבהם, אירוע מתגלגל ומתמשך, היה נוכחותו הקבועה של יצור לבנבן לא פחות שילדתי במו עצמי ואילץ אותי לאטי להבין שאנחנו שנינו לגמרי מאותו הפיגמנט.
האירוע השני התרחש בכלל בהולנד, באמסטרדם הנפלאה, כשעדרים רבים של מאיות (משוכללות יותר, גבוהות יותר, לא בדיוק אותה חיה אבל בכל זאת איכשהו קצת יותר קרובה) חלפו על פני, מוקפות באוויר הזה הקר, ומשהו, אולי בגוף בכלל, הבין פתאום שזה, אלה, זה הדבר, זה הדומה שלי, המקור, זה העדר, או לפחות בן דודו, תחושה עמומה ונעימה של קרבה.
***
צריך להיות גאון בפלינטור החיים כדי להצליח בתוך מורשת פולין כבדה כמו זו שהתחוללה סביבי, מעל לראשי ובתוך יצירותיו של אבי, להסתובב ולהרגיש כה נטולת שורשים כמו שאני הסתובבתי בעולם. אולי זה בגלל שגדלתי בתוך תיבה סגורה של עשייה ויצירה, קונסוליה תרבותית נטולת הקשר למוצא, אי של שלושה: אמא, אבא וילדה, עם מנהגים חילוניים, אפס מסורות והתייחסות נקייה לעולם כפתוח, מזמין ורחב.
נסענו, חזרנו, נסענו שוב, הפקות קמו ונפלו, בילינו קיצים אצל ועם חברים בצרפת, שנה וחצי בלונדון הקרה, חופשות באיטליה ויוון. רכוש לא היה, החיים התנהלו בצנעה והמעט שהיה, בסופו של עניין, הוקדש לתשוקה והרפתקה. מסביבנו, בינתיים, התחוללה מדינה ואת חיינו שייטנו בתוכה ומחוצה לה, אניית משפחה קטנה, ממש קטנה.
פעם בהרבה מאוד זמן היינו יורדים לביקור קצר ביבשת משפחתית כזו, או בשנייה, אבל שייכות שבטית, בכל מקרה אצלי, לא באמת היתה. העולם הוא אנחנו ואנחנו העולם. וזה יפה ופרום ופתוח ומופלא וככל שזה כזה – זה גם איכשהו מוגבל. כי אין הרי, בשום נושא, ארוחות חינם.
***
אלא שלאחרונה מרוב שהצטמצמנו – התרחבנו. ובעודי מאבדת אבא מצאתי את עצמי מרוויחה משפחה:
יום שבת בבוקר, יום אביב יפה, אמא שלי חוגגת 72 ואחרי שנים שהנפש שלנו לא הצליחה להגיע למחוזות החגיגה, הוחלט על טיול. טיול משפחה.
כי אמא שלי, במקור, מגיעה ממשפחה גדולה ורחבה ולמרות האין משפחה מורחבת שהצלחתי להרגיש רוב חיי, ככל שהתקרבה הטרגדיה שלנו אל סופה, בדיזולב הזה של החיים והמצב, התחלתי יותר ויותר להרגיש אותם ולשמוח בהם נורא.
כך שטיול משפחתי. אולי בפעם הראשונה.
***
שבת. אביב. מוקדם. והדבר הראשון שקורה הוא שאני מגלה ששכחתי לקנות קפה. מרוב צער ואימה אני מוצאת את עצמי זוחלת ברחבי מטבחי הקטנטן בחיפוש נואש אחר שאריות קפה טחון שנראה כי אזל. אחרי שאני צועקת על עצמי קצת בלב להפסיק לזחול על הרצפה, כי אני לא לחוצה מהאירוע כלל, אני מפייסת את עצמי בסיבוב רכישת קפה לי וקרואסונים לזוג הצעיר שחי איתי בבית לפעמים. כי כן, גם לחם לא הספקתי לקנות ולמסע לא יוצא הצבא הקטן שלנו על בטן ריקה.
בעודנו שותים ואוכלים והכרתי המעורפלת מתפקסת לאטה, אני מזהירה אותם בביטחון עצמי מופרז שהפלג הזה של המשפחה, הצד של אמא שלי הגדול והנפלא, הוא נאצי (סליחה) מוחלט, אמנם לא נאצי (סליחה) מגרמניה עצמה אבל חשוב לדעת ש"אנחנו" אנשים של משטר נוקשה וגבולות ברורים – קביעה זאת קביעה, שעה זאת שעה, נא לעמוד מוכנים ולבושים בדום מתוח ליד הדלת בעשר אפס אפס בדיוק.
הם הנהנו באדישות. על השאלה "אם הם לא נאצים (סליחה), אז מה הם בעצם?" לא ידעתי לענות כמובן, משהו באזורי "השבט הלבן" מלמלתי, הלוואי שלא, אבל כך המצב. ובזאת ניגשתי להחליף שבע חולצות וארבעה זוגות נעליים, כי הצפון רחוק ואין לדעת מה הם בדיוק צרכיו. או צרכי.
צילום: מאיה הפנר
***
נאצים (סליחה) או לא (לא), בתשע חמישים ותשע כבר הייתי קצת עצבנית, כי הקוזינה הירושלמית שלי שהיתה אמורה לאסוף אותנו בעשר אפס אפס תחת הבית טרם התקשרה. בעשר ושלוש דקות איבדתי באופן טבעי את עשתונותי כשהיא לא ענתה לשיחת הטלפון שלי ובעשר ושבע כבר מצאתי את עצמי מסבירה לאמא שלי, שחיכתה לאיסוף הנפרד שלה בהתרגשות, שאני נורא מודאגת כי היא, הקוזינה, כנראה נעלמה או אף גרוע מכך, לא שאני רוצה לייצר פאניקה ובהלה, אבל רק שידעו כולם שלא ניתן להשיגה.
בעשר ותשע דקות (לא, לא רשמתי, מה אתם חושבים שאני? בדקתי בסלולרי כניסה ויציאה של שיחות) התקבלה סוף סוף שיחה מחרפת הרייך השלישי שהיא בדרך, ואחרי ששאגתי עליה שהיא הורסת את הרושם שניסיתי לייצר בנוער, היא נשבעה שתכף תראה להם נאציזם מהו ודרשה שנתחיל לרדת. ירדנו. אני – מרוטה כבר לגמרי מהתוכניות שהשתבשו, והנוער – שמח וטוב לב כי משום מה הם פספסו את האינפורמציה שהרבצתי בהם בנוגע לנסיעת הקברים הפרוורטית הזו וחשבו שנוסעים לטיול משפחתי סטנדרטי, כמו שהם מכירים מצדדים אחרים של המשפחה (בחיים לא הוצאתי את הנער, גם לא בילדותו, לטיול משפחתי, מי שמע אז בכלל על כזה מין דבר?).
***
בעשר שלושים וקצת נכנסנו לתחנת הדלק שבה קבענו כולנו פגישה. שישה מבוגרים ברמות שונות ומשתנות של בגרות ושני בני נוער, משפחה. התחבקנו, התנשקנו, חילקנו תפקידים – הבוגר מכולם יראה את הדרך וכל שעלינו לעשות הוא לעקוב אחריו. מתחילים בבראנץ' על שפת הכנרת ומשם, כמה אביבי ונחמד, תמשיך הפמליה כולה לבית הקברות שביבניאל לבקר את קברי סבינו וסבותינו הלא מוכרים לי כלל. או כמו שהסברתי לחברה שהתעניינה יום לפני בתוכניות שלי למחר, "מחר בעשר אני נאספת אל אבותי". כן, באמת. איזו שמחה.
***
רבע ל-12, מזג האוויר עדיין קריר, שמשי ונפלא, שבעה אנשים חיוורים שבחזקתם פוטנציאל לממצאים חשודים בעור ושלפוחית קטנטנה ורגיזה הולכים בטור חיוור במרכז המסחרי של יוקנעם. כשמתברר שהדלת לשירותים הציבוריים נעולה הם מבצעים הסתננות הזויה לשירותים של אחת מרשתות הקפה שבקומה. אחת מהן ולא אנקוב בשמה רוכשת בינתיים קפה לכל מי שבעניין כי בפולניה שלה, שכרגע זה כל מה שהיא מכירה כמוצא, לא עושים ככה פיפי בכל מקום בחינם.
אנחנו מסיימים ביעילות את כל מה שצריך, יורדים ומתחלקים מחדש לשתי מכוניות. אני, לוגמת את הקפה אחד יותר מדי, מתאמצת מאוד לקבל באופן טבעי, ובלי לחקור יותר מדי מאיזו מתכת בדיוק עשויה השלפוחית של קוזינתי השנייה, את העובדה שכשכולנו עלינו היא נשארה למטה ובחרה שלא להצטרף אלינו למסע ההשתנה כי "היא לא צריכה"… איזו מין סיבה משונה… עולה ובא החשד שהיא מאומצת אגב.
***
טיול משפחה זה כיף בינתיים, אני מסכמת לעצמי בשמחה, אלא שב-12 ועשרה בנוף ירוק מרהיב וכבר צפוני לעילא מתרחשת טרגדיה נוראה עת הקוזינה הכי שמאלנית שלי רוצחת פרפר. היא עושה את זה בכזו פשטות מדהימה שעולמי חושך עלי בבת אחת. רגע אחד אני מצביעה לעבר אחד הווישרים ואומרת "אוי ואבוי, תראי, נלכד פה פרפר" וברגע השני היא כבר מפעילה אותם ביעילות מדהימה ומטילה את גופתו לחופשי על רקע זעקתי "מה את עושה?! את רוצחת פרפר!". "אין פרפרים בגטו!" היא מודיעה. "אני חייבת להציב פה גבולות. כל האביב הזה זו הרי רק תפאורה מטעה". כולם באוטו צוחקים ואנחנו ממשיכים להצפין במצב רוח מרומם, חוץ ממני, ששוקלת למות ותוהה, על אף אהבתי הגדולה לקוזינה היעילה, אולי בכל זאת ניתן להתיר נדרי משפחה.
***
וכך כעבור אי אלו מרדפים בטבריה ובכל הסביבה אחרי מכוניתם של הבוגרים שבחבורה שאמרו לנו בתחילת המסע, בעודם מתחזים לחבורת הורינו הבוגרת והשקולה, "רק תעקבו אחרינו, יהיה בסדר גמור", ומאותו רגע חצו כל רמזור בצהוב מתקדם בנמרצות מעוררת תמיהה שהשאירה אותנו אבודות מאחור, הגענו סוף סוף לביקור המשפחה.
נציגי המשפחה שנלקחנו לפגוש כבר לא בחיים הרבה מאוד זמן. מצופפים להם בבית הקברות של יבניאל, קבורים בקבוצה. משפחה שכאן מדורי דורות, שזכתה לחיות את חלום המזרח התיכון הפתוח, נטול הגבולות, המרווח – כדורגל שיחקו באלכסנדריה, עריכה לשונית למדו בביירות, על חד קרן רכבו לדמשק ובתל אביב הקימו ממרשמלו נמל. טוב, אני מגזימה, וגם לא מדייקת כי בעת הקראת קטעים נבחרים מהחוברת "סיפור המשפחה" הבאתי אותה בהשתטחות על הקברים "פוליש סטייל", כלומר נשכבתי בלאות על הדודה רבא הבשלנית (תזונאית ואשת חיל מי ימצא) שקרני השמש נתפסו כל כך יפה על מצבתה. בנמנום העצלני שלי הצלחתי לפספס את כל אותם פרטי פרטים שכבר שנים אני מבררת ושוב ושוב לא מפנימה אבל הפעם גם את החדשה המסעירה שרוצחת הפרפרים הצדיקה עדכנה אותי לגביה בלהט בדרך חזרה – העיפי את הלובן המוחלט, חברה – סבא רבא אריה הגיע בכלל מרומניה. אכן הפתעה!
***
אני יודעת, רומנים הם אשכנזים פר אקסלנס אבל בשביל אחת ששמעה הדים רחוקים של "פולניה פולניה" בפעמים הספורות שהתעניינה, מדובר בנתח ירך עסיסית וכהה, לינק אפשרי לשחורה הגוצה שמשתוללת לה בפנים ועדיין לא מרפה. כמעט חיבקתי אותה, את קוזינתי האהובה. רומניה? אלוהים שישמור והרי זה נפלא!
כל כך נפלא שלא פספסתי שנייה וכמעט מרגע חזרתנו הביתה נקלעתי להתקף זעם מטלטל ונורא שהמשיך ל-24 שעות של להט רומני מלא חימה וקרייבינג בלתי נשלט לצ'ורבה. לא שיש לי מושג מה זה צ'ורבה אבל כל הזמן התחשק לי צ'ורבה בטירוף. היה די כיף. אני מודה. אלא שאחרי 24 שעות הנורא מכל קרה עת אמא שלי, חובבת הדיוק, טרחה לתקן ולמקם – "מה את מדברת בכלל?!" לא רומניה כי אם גליציה. "רומניה זה לא אנחנו בכלל! גברת, רדי בבקשה מהענן".
ירדתי. ירדתי מיד. גם את הדגל הפולני הורדתי לחצי התורן בעודי ממהרת לסגור את החשמל. וכך, עטופה בדגל, אני יושבת בחושך ומכרסמת בשעמום גפילטע וצימעס מסוכר. אבל לא לנצח אתמרמר, רומניה או גליציה לא משנות לי כלל, כי מגיע לי מזל טוב, נולדה לי משפחה ומשפחה כמו שיודעים כולם, גם בשביל נשמה שחורה, וממש כמו החיים עצמם, זה דבר איום ונפלא.
