טופס הסכמה: הסרת נגע בעור
שם משפחה: הפנר
שם פרטי: מאיה
ת"ז: XXXX
שם האב: אברהם
אני מצהיר/ה ומאשר/ת בזאת שקיבלתי הסבר מפורט בעל פה מהרופא: ד"ר Yעל הסרת נגע באזור: מצח וגבה ימנית בשיטה: כירורגית.
תאריך: דצמבר 2015
חתימה החולה: מאיה הפנר
*
*
"יאללה יאללה, כולה להוציא איזה קשקוש מהפנים", אני אומרת לעצמי שוב ושוב ושוב במהלך סוף השבוע שלפני התור להוצאת עוד ד"ש שחוף גורדון של שנות השמונים שולח לי דרך עור הפנים המוצלח שלי, מוצלח לשעבר.
זה סרטן, אבל זה לא סרטן, זה טרום, או נגע או ווטאבר שמוציאים כדי שלא יתפתח להיות משהו רע באמת או משהו רע קצת, או לא יודעת, לא חשוב, תכף יוציאו הרי ודי. כבר עברתי פרוצדורה כזו לפני כמה שנים ואני יודעת בוודאות שזה לא כואב. יוצאים ארוזים בגזות אמנם, וגם תפרים שחורים על הפרצוף למשך עשרה ימים זאת לא איזו שאיפה נעלה בעיקר שאני כבר בגיל שכיעור מאיים יותר מכאב, אבל יאללה, בחייאת, עברתי דברים קשים מזה, ובסך הכל ראיתי את קודמיי במשפחה עוברים כאלה לא אחת. או כמו שאמר לי בגיל עשרים רופא עור עייף ומיואש, "אני במקומך הייתי פשוט עובר מכאן, סקנדינביה אולי? פה אין לך סיכוי עם העור הזה והשמש הזאת".
השמש הזאת, כן? כמה מעט שהוא ידע.
*
*
הייתי פעם, כך נדמה לי, אדם קר. משימתית, קשוחה, ובעיקר מאוד לא פחדנית. מאוד. רק עכשיו אני מבינה עד כמה לא פחדנית הייתי ולא יכולה שלא לתהות אם זה היה מחמת טמטום, תמימות או סתם תכונה מופלאה שקיבלתי במתנה מהגורל ואלת המזל. לא שהעברתי את חיי אדישה אבל אין ספק שאת רוב המהלכים מעוררי הפחד עשיתי בפירואטים מופרעים של בטחון עצמי מבוסס כלום. הפירואטים האלה הסתיימו לא אחת בהתרסקויות מפוארות בקנה מידה אפי כמעט שהפכו אותי ליותר זהירה אבל בגדול נשארתי מאותגרת פחדים, או כמו שאחות המחלקה בישרה לי כשהסתבר שאני זו שהתנדבה להיפרד מאבא שלי, כשנשמתו כבר עזבה, "כל הכבוד, כמה שאת אישה חזקה". אחלה, כן, מה זה חזקה, כל כך חזקה שזאת כנראה היתה הפעם האחרונה שמישהו יכנה אותי כך. לקח לי זמן אבל בסופו של דבר, ומתוך ערפל האבל המתבהר, התחלתי לחבר אחד ועוד אחד ולהבין שההיא שלא מפחדת עזבה באותו יום בעצמה ובמקומה השאירה יצור סמרטוטי, חרדתי ופחדן. ושבשעה שעצמתי לאבא שלי האהוב את עיניו נפער לי בחיים בולען. נפער ונשאר.
*
*
שלושה ימים לפני הפרוצדורה הקסומה כל החלק העליון של הגב שלי – שכמות, כתפיים, צוואר – תפוס. תפוס זו מילה עדינה, השרירים שלי הופכים לאבן וכל תנועה כואבת וכלום לא משתחרר ולא משנה מה. איפשהו בהיגיון שעוד יש אני חושדת שזה קשור ל"יאללה יאללה" הזה שחותכים לי עוד יומיים מהפרצוף, אלא שאותו היגיון ישר, העוגן והמצפן של חיי, רמוס עכשיו תחת גלים של טרלול מוחלט ולכן מצליח רק להוציא קול חלש חלש. חצי נואש.
החיים הם ג'ונגל, החזק שורד, והחרדה מנצחת כרגע על המערכה ושולחת אותי באסרטיביות של כלבה לערוך בירור קצר שכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בלבד: הבירור האחראי והמדויק (היי היי היי, יש לי חברי פייסבוק אינטליגנטים במיוחד) מעלה שגב עליון, שכמות, צוואר… פריצת דיסק או, טוב, די ברור שסרטן, כן? נהדר. עכשיו רק נשאר לאבחן איזה סרטן.
וכך אני מסתחררת ומסתחררת כעליזה נבוכה במורד מחילתו של הארנב הלבן בואכה בטן האדמה – וכמותה גם אני שולפת בעת נפילתי עוד ועוד אינפורמציות מרתקות מהמדפים הכה זמינים של הדוד גוגל רחב הלב – עוד לא עברתי שליש מחילה וכבר אני יודעת שזה עשוי להיות סרטן העצמות (או ראשוני או שניוני), סרטן ריאה (כמובן) ואולי אפילו סרטן השד (בדוחק, לא באמת מתאים לכאבי המפושט, אבל יאללה, אם אנחנו כאן גם הוא יכול להיאסף).
אם כן, יונית, ממש לא פאניקה גמורה! וכדי לחזק את ידיי שולחות לי שתי חברות מפרגנות, במקביל, לינק לכתבה מטומטמת על איך בחורה אחת אבחנה את עצמה בסרטן סופני ויה הגוגל. הידד לחברותיי אלילות החרדה, עכשיו אני כבר לגמרי רגועה, לא מזיעה כמו סוס כלל בשעה שהלשון שלי יבשה ברמת העל חלל.
*
ת: אוי, תראי, כתוב בכרזה של האשפוז האמבולטורי שמכינים לך מיטה.
אני: וזריקה.
ת: וחלוק פתוח מאחור… מממ… נחמד כאן.
אני: אולי נקפוץ לאיקאה במקום?
ת: אם תתנהגי יפה אני אקח אותך אחר כך לאכול עוגה או כל סוג אחר של פחמימה.
אני:
ת: כן, ככה חשבתי, יאללה, קוראים לך להיכנס, קדימה, תהיי ילדה טובה.
*
בסופו של דבר, ואחרי המתנה מעיקה, אני מנתרת סוף סוף אל שולחן הניתוחים שבחדר הקר והמכוער. הלוק, כצפוי, הורס – חלוק תכלכל פתוח מאחור, גרבי פסים משוכים עד הברכיים כי מי לא זכרה להוריד שערות? (אל תענו לי!), משהו שנראה כמו שקיות זבל מעל הגרביים ועל הראש – פאר היצירה – כובעון תכלכל שבדיעבד חבל שלא שמרתי כי מי יודע מתי אקרא בדחיפות למרוצי אסקוט להכיר את המלכה.
פרוז'קטורים אגרסיביים מעלי לבטח מעצימים את הרושם הכובש ואני מנסה לא לחשוב על זה שהסכין עומדת לחתוך קרוב, קרוב מדי, לעין ימין ושאני מרגישה כל חיתוך ותנועה וכיאה לטמבלית שלא דחפה לגוף לא קלונקס ולא רסקיו, למרות שתכננה, אני מנסה לגרור את הפלסטיקאי לדיון מלומד בנוגע להתרופפויות השונות בחלק הדרומי של פניי, כי זה הרי נושא מרגיע, אה-הה. הוא עונה במתינות סבלנית, חביב שכמותו, שהריפוד בסנטר דווקא "מוסיף לי לוויית חן" בדיוק כמו הצלקת לצד הגבה שתהיה לי בעקבות הפעולה הנוכחית שגם היא, כך הוא מקווה באופן הו כה מגוון "תוסיף לי לוויית חן" ובכלל, מה רע בלהיראות בגילי? אוי, אוי, ד"ר, לזה דווקא יש לי תשובה. והיא ממש, אבל ממש ממש ארוכה.
בינתיים הוא תופר אותי אגב, כמו תיק עור קרוע שנשלח למתפרה, עוד כניסה ועוד משיכה, ועוד אחת ו"את לא מרגישה, נכון?" מרגישה, באמא שלך, מרגישה, אבל זה כלום לעומת התקף החרדה. איפה החמצן שלי, איפה התקרה ואיפה הרצפה? ומאיפה צצו כל הבולענים האלה פתאום שמחכים לי בכל פינה? וממתי אני הטיפוס הזה שכשלא עונים לה מיד נכנסת לחרדה בלתי נשלטת ואיומה כי משהו נורא בטוח קרה? אבל זה בלב כי לרופא אני דופקת חפירה עם איכויות שלא היו מביישות גם מנהרת חמאס, לפטפט אני הרי יכולה בכל מצב, גם כשדוקרים, חותכים, כורתים וסופגים ממני את הדם.
עכשיו סוף סוף הוא מתמקד לי בפרצוף ולא רק בחתך ופולט "אהההה, עכשיו אני זוכר אותך, היתומה הטריה! דווקא השארת עלי רושם טוב בפגישה המקדימה. יאללה, סיימנו, את נקייה ותפורה ונגמר, ללוות אותך לסוויטה שלך היכן שהשארת את הבגדים?" "כן, ד"ר, בבקשה, בטוחה אגב שלא סיפרת לאף אחת לפני את הבדיחה הזאת על הסוויטה, ואם הייתם מגישים לי כאן וודקה במקום אלחוש במזרק גם הייתי צוחקת עכשיו נורא. תודה. עכשיו רק אם לא אכפת לך ללכת לפניי ולא מאחורי, כי החלוק והכל… כן, יופי, הנה, תודה, תודה רבהשנגמר"
*
