ביום ראשון יש לי יום הולדת. חצי עגול. תודה רבה.
בכל שנה ביום ההולדת שלי אני קובעת עם חברים ואנחנו נפגשים להרים כוסית ואיזה משהו קטן על יד, לשמוח קצת יחד ולצחוק. בכל זאת לא כל אחד זוכה לשרוד עוד שנה, חתיכת הישג מכובד.
אלא שהשנה יום ההולדת שלי מטרלל לי את המוח ושובר לי את הצורה. לא שבדרך כלל אני חובבת ימי הולדת באופן מיוחד, אבל השנה – אבוי, אם הייתי יכולה להצמיד לרקתו של יום הולדתי אקדח טעון ולגרש אותו מעלי, הייתי עושה זאת בחדווה רבה. ממש בשמחה. בלהט גדול אפילו הייתי אומרת. כן, בזעם קדוש ובתשוקה.
והוא לא אשם, אני יודעת, בסך הכל עוד יום באוגוסט, מי שישמע, אבל את חמתי הוא מעלה לגבהים שטרם הכרתי ומעורר בי זעם אין קץ, הנבלה.
***
בכל שנה ביום ההולדת שלי אני קובעת עם חברים ואנחנו נפגשים להרים כוסית ואיזה משהו קטן על יד, לשמוח קצת יחד ולצחוק. השנה אין בכוונתי לארגן ערב שכזה. נהפוך הוא, בא לי לגשת אל חברי ולאסוף מהם בחזרה את כל ערבי ימי ההולדת שבילינו יחד. הם לא מודעים לזה, אבל כבר כמה שבועות שאני זועמת עליהם בעוצמות של רוצחת המונים. אני מנהלת נגד כל אחד ואחת מהם פנקסנות ברמות כל כך גבוהות, שאם היה מקצוע כזה "פנקסנות" הייתי המשתכרת המצטיינת בו והמומלצת בכל רשימת המלצה על בעלי מלאכה במקומונים רבים מאוד בארץ. ובעולם. אולי גם בכוכב החלופי הזה שמצאו, שרחוק מדי מכדי שאבדוק אם הוא מפרסם המלצות על בעלי מלאכה.
לחלק מהם, אגב, סיפרתי שאני כועסת, אבל הם כל כך רגילים שאני לא כועסת שזה נכנס להם מאוזן אחת והתערבל להם שמה בפנים בחום הנורא והמיוזע הזה שאוגוסט מייצר פלוס דני דנון באו"ם פלוס מירי רגב וחופש המימון פלוס כל שאר הדברים שאינם "כיבוש" כי "כיבוש" כבר לא אומרים, בטח שלא באוגוסט. באוגוסט חם, באוגוסט שורדים, באוגוסט לאף אחד אין כוח לא לכיבוש ולא אלי, בטח לא כשאני, בגיל המגעיל שאליו הגעתי פתאום, החלטתי לפתע להגיד "היושששששש, אל תשאלו מה קרה! אני כועסת! אז מה ככה? ומה נשמע?"… כאילו, דה, חמודה, איפה את היית? ותעזבי אותנו, באמא שלך, זה לא בא טוב עם זיעה, מח מטוגן, ילדים בחופש גדול, הורים מזדקנים, יותר מדי עבודה, פחות מדי הכנסה ושאר מרעין בישין. זה פשוט לא, תסתדרי, וחם לנו וקשה כל כך, תעזבי אותנו במנוחה.
צילום: מאיה הפנר
ניתנת האמת להיאמר שגם אין להם כל כך מה לעשות, מהצד שלהם, כאילו אחלה, מאיה, אבל מה חדש? הם-הם, כמו תמיד, כמו בכל שנה, חמודים וחכמים ויפים ושרוטים כל אחד בדרכו/ה, ואני יודעת שהם אוהבים אותי ושהם דואגים לי ושבדרכם, גם אם הם עסוקים עכשיו וטובעים כמו כולם בתוך כל האיכסה הכללי שנהיה, הם מחזיקים לי את היד לאורך כל השנה הארורה הזו. כי היי, אלה החברים שלי, אני קרועה עליהם, נדמה לי שגם הם עלי, בחרתי אותם בפינצטה לאורכן של הרבה מאוד שנים (הרבה יותר מדי) וממש ממש לא סתם, הם באמת אנשים מצוינים. אחד אחת.
אבל זה לא מצליח להרגיע אותי כלל. אני כועסת. כועסת? זועמת. זועמת? זוהמת!מה זה זוהמת? זה זועמת מלוכלך וחזק. טוב, לא, זה זועמת עם ה', כן, גם אני חושבת שזה די מטומטם. אבל אני כזכור זועמת, אז לי מותר. אני זועמת. זועמת זועמת. בעצם לא, נו, לא זועמת, זועמת זה קטן, צריך להמציא מלה חדשה למה שאני מרגישה (לא, זועמת עם ה' זה לא באמת מוצלח, כיסינו את זה כבר, לא? חלאס, אל תחפרו, די). אני זועמת כהה, זועמת קיצון, זועמת פורטה, זועמעמעמעמעמעמת, זועמת אוגוסט של שנת אבל. זועמת יתומה שאין לה את מי להאשים, קיבינימט. זועמת מוות. כן. כזה. אבל הרבה יותר חזק.
***
זועמת כמו משוגעת, אין את מי להאשים. בין לבין הרישומים המגעילים והמטופשים שאני מנהלת נגד החברים מאחורי גבם, אני גם יודעת לראות על מה אני באמת זועמת ואיך וכיצד. אבל כל החרא הזה של המודעות, בהקשר הזה, סליחה על הצרפתית, לגמרי שווה לאזור האחורי של האגן. מה שקרה כבר קרה. ואולי פה בדיוק טמונה הבעיה, כי מה שקרה, על פי לוח השנה, ממש כבר תכף קרה וכמו שלמדתי להבין במשך התכף עוד מעט כבר שנה, הנפש והגוף שלי מגיבים הפעם בלעדי, לא שואלים אותי מה לעשות בכלל, ההיגיון פוטר, השכל בחופשה ובתוכי משתוללת ילדה פסיכית, כואבת ואבודה.
יום ההולדת שלי בשנה שעברה היה גם היום שבו הבנתי שאוטוטו תכף זה נגמר. כשבאתי לבקר, בערב שלפני יום ההולדת, נתתי מבט אחד והבנתי שהנה, המוות כבר אתנו כאן, תכף קוצר, בינתיים ממתין. השקט שלפני העקידה. אני לא זוכרת בדיעבד אם זה עבר גם במוח או שכמו כל דבר בסיפור הזה דילג על המשוכה הזו המכאיבה. אני רק זוכרת שמשהו בתוכי פתאום ידע ושבאופן לגמרי חד פעמי, מתוך חוסר האונים המוחלט, טיפסתי אליו, למיטת המחלה, החזקתי לו את היד ונרדמתי, כמו ילדה קטנה. ישנתי ככה שנת צהריים ארוכה ועמוקה. כשקמתי, הלכתי עם אמא שלי לאכול ולמחרת, יום הולדתי, הסתגרתי בבית, שותקת, ועד הערב לא רציתי לראות אף אחד.
***
ועכשיו עוד פעם יום הולדת אבל שנה חדשה, וכמו כל ציון דרך בשנה החולפת – הכל קורה בפעם הראשונה. עברנו את כל העונות, את כל החגים, ימי הולדת של כל בני המשפחה, ועכשיו תורי – יום הולדת ראשון יתומה. יש בזה משהו, מודה, אם הייתי טיפוס קצת יותר חביב, הייתי אפילו חושבת שיש כאן תמה למסיבה ראויה, רק שאין לי כוח והחשק אזל, כי איך יהיה חשק אם את כל הספייס כולו תופס הזעם הזה הנורא.
***
אז ביום ראשון יום הולדת, כבר אמרנו? שישים פעם, לא? אז הנה עוד פעם. יום הולדת. חצי עגול. כן כן, הכי כפיים, ממש נדיר, תודה רבה. ובניגוד לימי ההולדת שלי, שבהם אני מרימה לעצמי סוג של מסיבה, הפעם סגרתי לעצמי נסיעה. כן, אני בורחת, מודה באשמה. את יום ההולדת השנה אבלה לבד בדרכים. הכיוון צפונה ופנימה, המטרה, כמעט כמו תמיד: כתיבה. ועד לרגע הזה אני לא בטוחה אם קיבלתי את ההחלטה הנכונה. אמנם אני נוסעת להר מוכר, מיטיב, כזה שמניב לי בכל פעם שאני מבקרת בו שלווה כבירה ותוצרת נכתבת טובה, אבל אני לא לגמרי משוכנעת שנוסעי רכבת ישראל יקבלו בעין יפה בלונדה מזדקנת ובוכייה. ולכו תסבירו להם בין סניף לסנאף שיש לה יום הולדת ואם זה לא מספיק מצברח, אז השנה היא גם יתומה. ושלא, היא לא שמחה לראות אותם כלל, וכן, מה שהיא מחזיקה שמה זה לגמרי אקדח ושיירגעו, הלו, חאלס עם ההיסטריה, היא לא תפגע באף אחד, זה רק את עצמה ואת היום הולדת שלה שהיא חוטפת עכשיו לקיבינימט.