סוג של פיר באדמה. מאובק, מסולע, טחוב וחשוך.
אני מטפסת למעלה, מנסה להגיע החוצה, אל פני האדמה, הדרך עוד ארוכה. מרוכזת בכל צעד, מושכת את עצמי החוצה ולמעלה, הטיפוס קשה מנשוא. אני מתעקשת, ובעודי מייצבת את רגל ימין על עוד אחד מהסלעים אני מרימה מבט, כי על פני חולפת עכשיו בדרכה מטה דמות. מלאך, שד, אל. הדמות כהה, גדולה, עטופה גלימה, נטולת פנים, ומשהו בה מאוד לא אישי, גם לא מאוד מקורי, כי מלאך המוות איכשהו נראה תמיד אותו הדבר: הוא חזק והוא גדול והוא בדרכו מטה ועל כתפו הוא נושא את אבא שלי – מנותק, עייף, גמור.
אין עצירה, אין מקום לפרידה, ככה זה עכשיו ורק דבר אחד ברור בתוך הרגע הזה החד: ירדתי הכי נמוך שאפשר ואני צריכה, חייבת, להמשיך לעלות, ייקח כמה זמן שייקח.
***
הרבה בקרים של חביתות (לי) ואיזה משהו מתוק על יד הקפה של הבוקר (לו) ביליתי בחפירות ותשאולים על הספרים שקראתי לפני השינה. בתמורה זכיתי להשלמה והעשרה של מה שכבר ידעתי אבל למי היה אכפת, שיספר לי שוב, ושוב, ושוב. כי עם כל הכבוד לאהבתי לקריאה, האיש הזה שליווה את השיחה בחיפושים קדחתניים בארונות המטבח אחרי עוד משהו מתוק שאפשר להוסיף למשהו הממילא ממש ממש מתוק שכבר חיכה לו בצלחת (רגע, דמיינו בבקשה עוגת טורט, עכשיו מירחו עליה בדמיונכם ריבת תות, הוסיפו מעל קצת חלווה שנמצאה בארון מאחור והופ, הנה הוא כבר חוזר עם פומפייה וקצת שוקולד מריר ומגרד אותו מעל כל זה מאושר לקול מצהלותיי) ידע לספר את הסיפור יותר טוב, ולהוסיף פרטים, ולהדגיש את הפלאי פלאים המסופרים בדיוק במקומות הנכונים.
כיף אדיר, כולם עברו אצלנו בסך, פארק שעשועים אחד גדול של גיבורים, עולמות ועלילות. אבל עם כל הכבוד לקסטנרים, להולגרסונים, למשמנאים והמרזנאים ולספרי הבנות מטעמי, נראה שכבר אז היתה בי נטייה לדרמות אקסטרים מלאות מאבקים ותשוקה שהגיבורים בהן הכי חזקים והנשים הכי יפות והטרגדיות הכי מופרכות-מופלאות וכולם כולם, אלים כאנשים, עושים את הכל אחרת, גדול מהחיים, הולכים בעקבות הלב לגבהים ועמקים כמעט בלתי נתפסים, בקיצור, את המיתולוגיה נדמה היה שכתבו בשבילי. תוכיחו לי שלא.
***
לא חזרתי לקרוא בסיפורים ההם מזמן, שנים, אולי אפילו מאז, אבל הנה, הם שם, משייטים לי בתת הכרה, צפים ועולים בחלומות הכי איומים. מכרים ותיקים, חזקים ואכזריים. בשבועות האחרונים צפים לי מחדש החלומות שחלמתי לפני שנגמר – האדס והרמס, כארון והסטיקס, וקרברוסים אדירי ממדים – לא נוגעים בי, רק שוב ושוב מנסים להרחיק, להניס, להפריד.
בתוך כל המישמש הזה את אורופאוס חלמתי במיוחד. אלא שאני לא כנרת וזה אבא שלי שאני מאבדת ומשא ומתן עם האלים מעולם, בשום שלב, לא נוהל. מהר מאוד, מדי, הבנתי את רוע הגזירה, כמעט עשור לפני הפרידה האחרונה, הדרך למטה היתה ברורה, ואותה עשינו ביחד, כולנו, כמשפחה. יורדים בצעדים כבדים ואטיים במחילות חשוכות הכי נמוך שאפשר, למקום הזה הקורץ, שמפתה בעיקר ילדות שקראו את המיתולוגיה הרבה יותר מפעם אחת – המקום שבו אולי מזווית מסוימת יתאפשר לזרוק מבט בסטיקס, בכארון, במעבורת שלו, אולי האדס במקרה יעבור, גם אם זה זמני, גם כמלווה, הקרבה למוות מפתה בדרכה.
אבל החיים הם החיים – פגשתי די הרבה רופאים ומטפלים, אבל בהאדס לא נתקלתי. גם בגדה של הסטיקס לא זכיתי להציץ, אבל נדמה לי שעצרתי די קרוב לשם.
עצרתי.
נעצרתי.
עצרו אותי.
זה נעצר.
יש רגע שממנו המתים כבר ממשיכים לבד.
***
את העלייה אל פני הקרקע התחלתי לטפס כמעט בסוף הירידה, קצת לפני הסוף, בבית החולים, עוד לפני שנגמר. לא חיכיתי שם רגע, לא ראיתי דבר, פני האדמה קראו לי לחזור ואני צייתתי מיד.
***
כך ששמונה חודשים קדימה לתוך השנה הזו הקשה, הטיפוס בעיצומו, אבל אפשר כבר לחשוד בריח של אוויר ופני אדמה, ואני מתעוררת לשביעי במאי, יום הולדתו. שמונים. ממש לא בקטנה. קרברוס כבר מזמן לא מבקר בחלומותיי, עכשיו זה כבר רק אנחנו, האנשים, והיום יום החדש, מתגעגעים, חילוניים, תוהים ומחפשים: איך חוגגים למי שאיננו? ואיך משחררים את מי שכל כך רוצים לשמור? ואיך שמחים כשאנחנו עדיין, למרות כוונותינו, למרות השתדלות יום-יומית, בתוך הבור?
איכשהו בפנטזיה שלי המקדימה דמיינתי אותנו, המשפחה הגרעינית ומי שירצה מאוהביו, מרימים כוסית בבית הכנסת שלו – הים, אוכלים ליד משהו קטן, צוחקים הרבה ומי שרוצה גם מזיל דמעה, אלא שאמא שלי הקדימה אותי והודיעה לי שביום ההולדת נוסעים אל ההר.
אלמנות לפני יתמות, זה ברור, אז ויתרתי, השנה לא נריב באיזה בית כנסת נתפלל, השנה אני זורמת אתה בכל אשר תלך, אבל הודעתי שמעכשיו אני מזמינה קדימה שימי הולדת חוגגים לו בים.
הסכמנו, שלא לדבר על זה שההר נהדר ואמא שלי, שיודעת היטב מאיזה איבר פנימי הכי קל להגיע לי ללב, תכף ומיד הוסיפה ואמרה "פיקניק, נעשה פיקניק ליד המצבה".
הו, פיקניק, הכי נהדר. אז יין, זה ברור, השאלה היא מה ניקח ל"על יד".
וכך בבוקר כשקמתי לתוך השבעה במאי, אחרי שמהלתי את צערי וגעגועיי בקונצ'רטו לאבוב של באך אהובו, אני מוצאת את עצמי, אחרי טיול רגלי, מול מקרר ארוך שבתוכו שורה בלתי נגמרת של עוגות. עוגות תכשיטים. עוגות קטנות, נהדרות, מנצנצות ומתוקות, עם מבטא צרפתי קל שבקלים וטעמים שגם את האולימפוס היו משמחים. ובעודי עומדת שם ובוהה, אני שומעת מישהי אומרת: "תארוז לי לקחת, טוב? מפה עד… אה… פה" ואותה מישהי, שנשמעת יותר ויותר כמותי, מסמנת עכשיו לזבן הנחמד במחוות ידיים גדולות על כל המקרר כולו: "אחת מכל סוג בבקשה, ותוסיף לי גם את ההיא, הגדולה, כן כן, הוורודה-ירוקה, זו עם הטורט פיסטוק והריבה", תודה.
***
במכונית העצבנית של חברה יקרה, עם קופסה גדולה על הברכיים בתוכה ארוז אושר מתוק, זיכרון ומתנה מאיש שלא נח עד שהעוגה שלו צופתה כולה גם בשוקולד, גם בחלווה וגם בריבה, נסענו לביקור אצלו בהר. ובעודי שמחה על הבחירה ועל זה שגם יין הבאתי ושהמתוקים האלה בעצם עניין כל כך מדויק, אני משקיפה מחלון המכונית אל האביב האלים והמופרע שמשתפל במורדות בוורודים, סגולים וירוקים שמתנגשים בשדות חיטה בשרנית ומצהיבה, כי תכף כבר הקיץ בא. אני בדיוק מחפשת במבטי שובל מגאיה, אפרודיטה או דמטר, מתחילה לזהות בתוכי ניצן, רמז לתחושה שאולי אולי אולי נעלה בקרוב בחזרה אל פני האדמה, שאולי הפעם, בביקור הזה, ארגיש את ההר קצת ממקום אחר, כשאני שומעת את אמא שלי לוחשת לחברתה הנוהגת "אחר כך היא תכתוב הכל בטור שלה, אז תיזהרי עם כל מילה שאת אומרת, יה?"
צודקת. מכאן המשכנו לבד.
צילום: מאיה הפנר