נשבר לי הזין מהאבל. בחוץ משתולל אביב פראי שגולש גם לתוך המרפסת שלי. האפונה הריחנית אוטוטו תפרח, הבוגנוויליה מצמיחה שוב פרחים, השמונה שמיניות עגבנייה שהטמנתי באדמה פורצת החוצה בחוסן כמעט מבעית, צמחי התבלין פורחים בצהוב ולבן ואני יושבת על המחשב ומקללת את העולם.
***
כולם כל הזמן אומרים לקחת את זה לאט, גם המאיה הנבונה שבפנים מלכסנת אלי מבט קצת מאוכזב. אחרי תקופה ארוכה של התמסרות לאובדן, של הכרה בפרידה הממשמשת ואחר כך התמודדות עם כל מה שקרה, סוסי הנפש רוצים שוב לדהור ובועטים לי בכל הביפנוכו ברעש מחריש ונפלא. הכליה חטפה אתמול כאפה, הריאות בעמדת מגננה, והטחול בכלל נראה כמו אישה מוכה. מרוב בהלה (וגם כי לטס פייס איט, מנהל הבנק דרש) קשרתי להם, לסוסיי הפרועים, משקולות אובר דוז של עבודה. חלטורה קטנה לזה, הוראה בירושלים להוא, ומשקולת-על של כמה חודשים לסוס הפראי מכולם. סך הכל זה לא קרה בכוונה, אחרי נתק די ארוך של פרנסה הסתבכתי עם כמות לא צפויה. לא צפויה מה לא צפויה, אין ספק שאיפשהו בקצה של הרטינה הבלתי נגמרת הזאת ליד שולחן העבודה יושב לו פרויד השמוק עם קוקטייל ורוד ממותק משתעל וקצת משהק אבל בייסיקלי צוחק נורא.
צילום: מאיה הפנר
***
אני רוצה לטוס לאירופה וללכת לאיבוד ביערות גבוהי הצמרת עם האלף ואחד גוונים של ירוק, אני רוצה לנסוע למזרח לשבת מול הר בתוך שפה שאני לא מכירה ולהרגיש את הגבולות של הגוף והנפש שלי מחדש. אני רוצה לדהור על נמר, לשחות עם לווייתנים, לעוף עם אנפות. לבהות עם ג'ירפות ולחבק גורי פנדה קטנים. לעשות מדיטציות, יוגה, רייקי, לרוץ, לבהות ולשחות. הופעות ענק, הופעות קטנות, הצגות תיאטרון מביכות. לשתות את אוסטרליה, לאכול את בגדד, לעשות סמים עד אובדן הכרה. אני רוצה מוזיקה וקולנוע ולהתרוצץ במוזיאונים הטובים בעולם. לתפוס גלים, להתקרב לעננים, ללבוש רק אריגים מלטפים. אני רוצה להתאהב, רק פעם אחת, אבל כזו שתחזיר לי את הטוב שפספסתי בזחילה ההיא בשאול. ואני רוצה לאכול. אוי ואבוי עד כמה, כמעט כל הזמן אני רוצה לאכול.
***
אלא שבמקום זה אני יושבת ליד שולחן האוכל בסלון, או, רוב הזמן, על הספה הירוקה, אצבעות על המקלדת, הסוסים באורווה, ואני מזיזה ממקום למקום אותיות, מילים ומשפטים – עבודה.
וכשמגיעים החגים, כדרכם מדי שנה, אני בשום אופן לא מסוגלת לחגוג, אולי קצת, מעט, בקטנה. בראש השנה ישבנו שבעה, את סוכות מי בכלל זוכר, בחנוכה לא הדלקתי אפילו נר. בפורים לא יצאתי לאף מסיבה אבל ישבתי וכתבתי עם אף תותב, ונגד ליל הסדר הממשמש הוצאתי צו הרחקה.
מעולם לא הייתי בחורה של חגים, אני אדם שמיטבו הוא ביום-יום, אבל השנה, גם כשאני עושה כאילו שלא, זה שורט וצובט ונושך והכי מהכל לא בא לי להשתתף. כלומר בא לי, אבל בתנאי שמישהי אחרת תשב שם במקומי, אולי הזאתי של פעם, או זאת של אי שם בעתיד, כי המאיה של עכשיו כנראה עדיין מאמנת את הסוסים באורווה, מטילה על עצמה הגבלות חיצוניות כדי לא לחזור עדיין להשתתף במסיבה.
***
כך שנשבר לי הזין מהאבל אבל יש מצב שהוא עדיין לא סיים איתי. ואני עושה הכל, בחיי, כדי לתת לו מקום מרווח. נדמה לי שאם אגרש אותו מכאן יהפוך לאויבי האכזר ושהעניין המורכב הוא ששנינו צריכים ללמוד לחיות ביחד באותו המרחב. אולי יום אחד, אם נהיה ידידים ושנינו נרגיש מספיק רגועים, הוא יסכים לעלות איתי על אחד הסוסים, או לטפל בינתיים באלו שיישארו באורווה כשאני אצא סוף סוף לשעוט אל חיי בחזרה.
***
וחג שמח למי שחוגג.