איך שלא מסובבים את זה, ואף שהוא נותן אחלה עונה, זה מלחיץ כשהגבריות שלך מונחת על הכתפיים של יותם הלפרין. האמת היא שעוד לא התרגלתי שהמכביסט עם קול הסופרן שמכונה בנבחרת "שפרה" ונחשב כל הקריירה לצ'ואוקר במאני-טיים הוא הכוכב של הפועל ירושלים.
עם זאת מינוס ועוד מינוס שווה פלוס, והקבוצה שלי היא הרי הצ'ואוקרית הגדולה של הכדורסל הישראלי ב-20 השנה האחרונות: מפסידה תמיד כשכל הסיכויים לצדה. לכל שחקן מותר לא להופיע למשחק מסוים, גם אם הוא אחד שמנסה להיגמל מהמנהג הזה, אבל אלוהים – למה לעשות את זה דווקא במשחק הראשון אי-פעם שהחברה שלי באה לראות?
הפנטזיות הרומנטיות שלי תמיד כללו משחקי כדורסל. בחטיבה חלמתי שתהיה לי חברה שתקפוץ ותנשק אותי אחרי שאנצח את אליפות בתי הספר של ירושלים בשלשה מהאמצע לסל המערבי במלחה (זה נגמר בהפסד 76:3 לרנה קסין שבסופו מי שניחם אותי בחיבוקים היה יקי צור, אבא של חבר שלי); בצבא, כשלקחו את כל הפלוגה לצפות בגמר של מכבי נגד פנאתאנייקוס וקטש, ואני סרבתי להיכנס לחדר האוכל בהפגנתיות, דמיינתי איך הפ"פית של היח"טיות (נסיכה מצפת שלבשה מדי ב' של חיל האוויר למרות ששירתה בצנחנים) תמצא אותי מעשן בחוץ ותתאהב בי בגלל שאני מיוחד; ובלילה שסמי בכר שדד מאתנו את האליפות ב-2007 פינטזתי על אשת חלומותי שתרים אותי בחמלה מהרצפה של בר ה"הודנא" בפלורנטין ותלחש לי באוזן שזה לא מגיע לי.
אבל את חברה שלי קיבלתי טאבולה ראסה. היא גדלה בקנדה ולכן הייתי צריך להתחיל מאפס: מה זה אומר "הפועל" ו"מכבי", למה הפוליטיקה נדחפת לספורט, איך זה ייתכן שיש "מכבי" בכמה ערים, למה אנחנו שרים "תל אביב עולה באש!" אם אנחנו גרים בתל אביב, למה להדליק אבוקת עשן באולם סגור זה רומנטי ולא ונדליסטי, מי זה עדי גורדון, מה פועלו, איפה פפי תורג'מן פוגש אותי בילדות ולמה מי שבאמת מבין עניין יודע שפיני לוי זה השיט האמיתי. שלוש שנים אני חופר לה על כדורסל ישראלי ואירופי, כשכל מה שזה חילץ ממנה היה המשפט: "I love it that you have obscure hobbies", כן, יש לי תחביבים תמוהים.
הספורט היחיד שהיא מכירה באמת זה הוקי קרח, וכשהיא אומרת אולימפיאדה היא אשכרה מתכוונת לאולימפיאדת החורף, שמתברר שב-1988 התקיימה בקלגרי, העיר שלה. באופן מוזר, הדבר היחידי שהיא התחברה אליו מכל מה שמכרתי לה היה שילוב המשפט "אבי נמני בן זונה" במקום השורה "אני לא ילדה קטנה" בשיר "אז מה" של מרגול. לך תבין.
הפועל ירושלים בימים יפים יותר
חמישה ימים לפני משחק העונה מול מכבי תל אביב היא הודיעה לי שזהו, הפעם היא באה אתי. לשעת השין היא התייצבה בתלבושת מלאה: חולצה של הפועל ירושלים, סרט זיעה ואודם אדומים. השקיעה. ההתלהבות שלה היתה נהדרת, אם כי לצעוק "אבי נמני בן זונה!" בתור לכרטיסים היה קצת יותר מדי, אבל מי אני שאתלונן. המטרה העיקרית שלי היתה שהיא תתרשם מהאולם, ובמובן הזה מזל שהיא בחרה לבוא ליד אליהו ולא לאולם הטחוב במלחה. נכון שהעדפתי שהיא תחווה את העסק ברמה הכי אותנטית, אבל גם חששתי שהסנדוויץ' סלמי בפיתה שמוכרים במשחקי הבית של הפועל יחזק אצלה את האמונה שלפיה אני חובב דברים מצ'וקמקים בלבד (זו תזה שהיא פיתחה אחרי שלקחתי אותה פעם לאכול טוסט אצל "אלישע" בהרצל-דרך יפו. איזו טעות).
החיוך על הפנים שלה כשאמרה "It is actually quite first world here!", זה ממש העולם הראשון פה, בעודה אוחזת בפופקורן שרכשה במחיר מופקע במזנון, הבהיר לי שסוף סוף היכל "נוקיה" היטיב אתי פעם אחת בחיים.
הבעיה היא שאי אפשר באמת לסמוך על הפועל ירושלים שלא תעשה בושות, כי הרי קבוצה היא כמו כלב שמסרב להושיט לך יד דווקא כשמסתכלים. שחקני הפועל מצאו להם ערב כדי לשחק בצורה רפה ובסוף להתפרק, ואני רציתי למות. יותם הלפרין, עד השבוע השחקן הישראלי המצטיין של העונה, הסתובב על הפרקט בפחד ושלח אותי להמציא תירוצים. ניסיתי להסביר לה שזה לא מתאים לו, שהוא השתנה, אבל לא היה עם מי לדבר. היא נכנסה לשווּנג של סלפי'ז שלא ראיתי בחיים, ועצרה מדי פעם רק כדי להפטיר "אבי נמני בן זונה!" מהיר לעבר הפרקט.
ניסיתי להסביר לה שנמני זה בכלל כדורגל ולא באמת איכפת לי ממנו, ואם כבר אז שתקלל את גיא פניני. "Motek", היא אמרה לי, "I will scream Guy Pini Met for you any time". כן, היא תצעק למעני גיא פיני (הטעות במקור), מתי שארצה. זו היה משפט כל כך יפה שבסופו אימצתי אותה לחיקי, הבטתי לה עמוק בעיניים ואמרתי: "Baby, you can keep with Avi Nimni. I know you like". כן, תישארי עם אבי נמני, שאני יודע שאת אוהבת.