בישראל קל יותר לכתוב על כדורגל מאשר על כדורסל. בכתיבה על הכדורגל הישראלי מספיק לטעון ש"לא רואים דרך". גם הפרשנים בטלוויזיה והמאמנים ועסקני הקבוצות מסתפקים באמירה הזאת. אחר כך צריך לטעון שהדרך לגבש "דרך" היא לבנות תוכנית עבודה שתתחיל כבר עם הילדים והנוער, בהשקעה בתשתיות ובשעות אימונים, ואז אפשר לבחור באחד משני אפיקים: הרפלקסיבי, בפרשנויות כמו "גם התקשורת צריכה ללמוד להיות סובלנית יותר ולא לשלוח מאמנים הביתה אחרי שני מחזורים"; או הדיכאוני-הוליסטי עם משפטים כמו "זה מתחיל מזה שאנחנו מדינה בלי תרבות כדורגל, אין פה תרבות ספורט בכלל".
קל לכתוב על כדורגל ישראלי לא רק כי מספיק לשלשל על הדף אל תוך אותה תבנית קבועה, אלא גם כי אף אחד לא מצפה ממך ליותר. למשל שתתאר, תסביר ותנתח את אותה "דרך" לפרטי-פרטים: מה יהיה כתוב בתוכנית העבודה? מה יאמנו בשעות האימונים הנוספות? איך עובדים עם ילדים? התשובות לשאלות האלה כמו מובנות מאליהן, לא צריך בכלל למנות אותן. כולם מתנהגים כאילו יש קוד שעל פיו בונים קבוצת כדורגל מצליחה ואנחנו בישראל פשוט מתעצלים ומתקמצנים לאמץ אותו.
אחרי שהאריכו לו את החוזה בתפקיד מאמן נבחרת ישראל פרסם השבוע אלי גוטמן – אחד שמסוגל להגיד משפטים כמו "צריך להתחיל מגיל ילדים" בפאתוס שגורם לשמעון מזרחי להישמע כמו ראפר – את עשרת הדיברות שלו להעפלה ליורו. הוא סיפר עליהם למשה בוקר מ"הארץ", ומאחר שבמערכת ספורט "הארץ" מכנים את בוקר "השריף של הדרום" אני מניח שהוא חבר של גוטמן עוד מימיו בהפועל באר שבע. משך את עיני בעיקר הדיבר השביעי: "לקיים הרבה יותר אימונים כדי לתרגל את השיטה ולהנחיל את הסגנון". המשפט הזה מניח שלנבחרת, כלומר לגוטמן, יש "שיטה" ו"סגנון", בני הדודים של "דרך", ומה שחסר זה אימונים. איזו הנחה מופרכת: הכדורגל הישראלי מלקה את עצמו כל הזמן שהוא נחות וחסר דרך, ועדיין גוטמן משוכנע ששיטת המשחק של הנבחרת מעולה וכל מה שחסר הוא זמן תרגול כדי להנחיל אותה לשחקנים.
גוטמן לא אידיוט, הוא יודע שהשחקנים שלנו נחותים יחסית לאירופה אבל משום מה מסרב להגיד את זה ולייצר מצב שבו אין לו מה להפסיד. למה בעצם הוא לא אומר בראיון שאנחנו קבוצה רעה שעשויה לפעמים להפתיע, סינדרלה בפוטנציה, ולכן צריך לצאת מהקופסה ולשחק בצורה רדיקלית כדי להגדיל את הסיכוי שלנו לעלות ליורו?
הוא מעדיף להיכנס במודע לסיטואציה שבה הוא ייכשל כמעט בוודאות ואז יעבור גיהנום ידוע מראש שכולל ראיונות אחרי הפסדים לשדרני קווים צעירים שיתפסו עליו תחת וישאלו אם הוא מתפטר; התייצבות באולפן "יציע העיתונות" כדי ששרף, קופמן וברקוביץ' ישפילו אותו; דיווחים על מרד שחקנים בחדר ההלבשה; ציטוטים מ"מקורבים" של לוזון שטוענים שהוא לא מסוגל לראות יותר את גוטמן; סכנה לארוע לב לא עלינו (יש לו היסטוריה); ובסוף ראיון סיכום קמפיין קנטרני וזעוף אצל אביעד פוהרילס ב"סופשבוע" של מעריב, כולל תצלום שער בטעם רע.
יש לצאת מהקופסה ויש לצאת מהקופסה, יש להעז ולשחק מקורי ויש לאתגר את חוקי המשחק הלא-כתובים ולהמציא משהו חדש וביזארי. לזה אני מתכוון. לא מספיק שנשחק במערך התקפי יותר (ביקורת שתמיד מושמעת כלפי מאמן הנבחרת): זה לא ישפר את ההישגים, סתם יעשה אותם כיפים יותר ועם הרבה שערים. ההצעה שלי פשוטה להפליא ואני לא טוען שצריך לאמץ דווקא אותה אבל משהו מסוגה: אנחנו צריכים לבעוט המון מרחוק. כל התקפה, כמה פעמים. ישראל צריכה להיות הנבחרת הקרועה הזאת שתמיד בועטת מחוץ לרחבה ולעולם לא ברור איך אוכלים את זה. ידברו על זה בבי-בי-סי, שוערים יסבלו מסיוטים לפני משחקים נגדנו, בפלייסטיישן יוסיפו פונקציה של Play Like Israel, ג'ון סטיוארט יכתוב עלינו דאחקה.
לא טפטפות, דיסק און-קי או הכיבוש. לבעוט מרחוק צילום: ליוי וינטר
זה נורא מתבקש כשחושבים על זה. לאמן 11 שחקנים להיות מתואמים, למסור מדויק, ולנוע לשטחים מתים דורש המון תיאום. קשה מאוד להצליח כשג'ינג'י אחד שגירד באוזן ולא התרכז יכול להרוס את כל ההתקפה. בעיטה מרחוק, לעומת זאת, זו פעולה פיזית פשוטה שברגע נתון- שחקן בליגה ב' בישראל יכול לבצע אותה לא פחות טוב מצ'אבי וסוארז. יש לזה אפילו שם בכדורגלנית – Shoot on Sight. גוטמן אמר שמעכשיו יהיה אימון נבחרת אחת לחודש? מעולה. בכל אימון, שעתיים לפחות, עובדים רק על טילים מחוץ לרחבה – מהמקום, תוך כדי תנועה ומהאוויר. ששחקני נבחרת ישראל יהיו בינוניים ומטה בכדורגל אבל ברמה עולמית מבחינת שחרור בעיטה מ-20 מטר באמצע ריצה.
בעיטות מרחוק זה אלמנט שלא נוכח מספיק במשחק הכדורגל באופן כללי, וזה בולט אפילו יותר מאז שברצלונה התחילה להכתיב לעולם אתוס של מסירות קטנות ומהירות שנגמרות בבעיטה חלשה ורכרוכית ממטר. זה נכון שקבוצה שמרבה לבעוט מרחוק מקלה על היריבות לשמור אותה (השומר של השחקן עם הכדור פשוט נדבק אליו), אבל אותו הדבר אפשר לומר גם על שחקן שנוהג לפרוץ מאגף ימין. אז מדי פעם בפעם הוא חותך שמאלה ומלמד את היריב לא להניח שהוא צפוי. הגיע הזמן שהיהודים ימציאו משהו חדש שאינו טפטפות, דיסק און-קי או הכיבוש, ולכן חבל כל כך שזה לא יקרה. גוטמן חושש להגיע למצב שאין לו מה להפסיד והוא רשאי להשתולל ולהיות יצירתי. הוא מעדיף להישאר בחממה המוכרת והאכזרית שבסופה מחכה לו גיהנום מפורמט ידוע מראש.