אפרים קישון כתב טקסט על יום השחרור מהנאצים, שמסתיים במשפט: "וכך המשכתי בדרכי, אדם חופשי וסאטיריקן בעל כורחי". בשנה האחרונה יצא לי לכתוב די הרבה על כלכלה בטוויטר תחת הכינוי רוחמיןהון. פתאום שאלתי את עצמי איך נהייתי כלכלן, אף על פי שמעולם לא למדתי באופן רשמי אפילו שיעור כלכלה אחד.
נבירה קלה בעברי החזירה אותי למשבר מניות הבנקים ב-19831, אירוע שעיצב בדיעבד את העתיד הכלכלי של ישראל והותיר בי, אז נער בן 17, חותם בל יימחה.
מסוף שנות ה-70 התחיל בישראל אחד המהלכים הכלכליים הייחודיים בכלכלה העולמית: שלושת הבנקים הגדולים רכשו מניות של עצמם, ויצרו מצב שבו מניותיהם עלו בצורה קבועה. הסיבות היו רבות, בעיקר ניסיון אנשי המערך, אשר שלטו בכל הבנקים, לשמר את כוחם שנחלש עקב המהפך של 1977, על ידי חיזוק הבנקים שבהם שלטו לרוב אנשיהם.
הדרך שנבחרה – ניפוח מחירי מניות הבנקים על ידי שימוש במגוון סוגים של כספי ציבור – היתה הונאה מדרגה ראשונה: כסף ששייך לציבור נלקח, ללא ידיעתו או אישורו, כדי להעלות את מחירי מניות הבנקים, ולאפשר למפלגה מפסידה לשלוט באמצעים כלכליים אחרי שהציבור מאס בה.
לפני שבוע אלון פנקס הפליא לתאר כאן את עינוגי הכדורגל. משבר הבנקים היה בעבורי כמו משחק ראשון של קבוצה אהודה: אירוע מכונן. גדלתי בכפר נעים אך נידח ליד עפולה. החשיפה היחידה שלי לעולם הכלכלי החיצוני היתה דרך המדורים הכלכליים של "דבר" ו"מעריב" ("ידיעות" היה מוקצה בתור עיתון של עירוניים), הטלוויזיה הישראלית והמנוי היקר מפז ל""Far East Economical Review, שהיה מגיע חודש לאחר ההדפסה בהונג קונג.
אבי, שגידל כבשים ולקוחותיו היו עשירי הגדה ונצרת, תמיד שיתף אותי במשא ומתן עם הממולחים שבסוחרים. בדיעבד למדתי שזו היתה התמחות במיקרו כלכלה, אך לצורך היכרות בלתי אמצעית עם תחום המקרו כלכלה הייתי צריך לחכות לארנסט יפת.
***
בחזרה לתחילת שנות ה-80. שני אנשים בלטו מעל כולם בעוצמתם הכלכלית, לפחות בעיני הציבור – מנכ"לי שני הבנקים הגדולים, פועלים ולאומי. מצד אחד היה ארנסט יפת, מנכ"ל בנק לאומי. איש יהיר, בוטה ונוקשה, שנחשב בעיני רבים, ובעיקר בעיני עצמו, למנהל הטוב בישראל. מעלית ישירה מהחניון ללשכתו, חדר אוכל פרטי עם שף צמוד, סיגרים במאות דולרים, טיסות במחלקה ראשונה וסוויטות פאר במלון ריץ בלונדון. ליפת היתה הכריזמה ששמורה רק לחזקים שבאנשים, וביכולתו היה לקבוע את עתידה של כל חברה מסחרית כמעט, לשבט או לחסד.
ארנסט יפת
"כמעט" כל חברה אמרנו, כי היה גם יעקב לוינסון, מנכ"ל בנק הפועלים. איש צנוע, נעים לבריות ופסנתרן חובב מעולה. לוינסון, שהיה חבר קיבוץ בצעירותו, היה ככל הנראה אחד המוחות הכלכליים המבריקים בהיסטוריה של ישראל, מנהל טוב ואיש שיווק מצוין. היה הבדל קטן בינו לבין יפת: לארנסט יפת לא היו מנהלים. הבעלות על בנק לאומי היתה בידי ארגונים עלומים וחברי מועצת המנהלים חשבו רק על טובתם האישית. בבנק הפועלים שלטה כל האליטה הישנה: הנהגת מפלגת העבודה וההסתדרות, עד כמה שאפשר היה להבחין בין השתיים.
יעקב לוינסון
בנק הפועלים הפך עם השנים לכלי שלטוני עוקף כנסת של המפלגה, כולל מפתחות מורכבים של מינויי חברי הנהלה לפי שיוך לחלקים של המערך. לוינסון לא היה קוטל קנים, אך השליטה האמיתית לא היתה בידיו.
רכישת מניות הבנקים בידי עצמם החלה בתור ניסוי בסוף שנות ה-70. עד היום לא ברור מי ירה את יריית הפתיחה, אך מרגע שהמהלך החל שני הבנקים ראו כי טוב. ברשותכם שני הסברים טכניים, אחד על כמה הרכישה היתה נוחה לבנקים, והשני על הבעייתיות של המהלך כלפי החוסכים, המשקיעים והמדינה.
בעבור הבנקים משמעות המהלך היתה כפולה: הזרמה של הון לקופותיהם ויכולת לשלוט בקצב הבורסה לפי רצונם – להכפיף למעשה את הבורסה הישראלית לשני הבנקים הגדולים. צירוף ההטבות האלה יצר מנגנון שהיה המכונה המושלמת: יכולת לגייס כל סכום של כסף ושליטה מוחלטת בשאר החברות הגדולות במשק.
זו היתה מעילה מושלמת באמון החוסכים, המשקיעים והמדינה. לצורך רכישת מניותיהם הבנקים השתמשו בכספי ציבור בשתי דרכים, ובהמשך הוסיפו שלישית: ראשית הבנקים השתמשו בכספי פיקדונות הציבור לרכישת מניותיהם. שנית הם הורו למנהלי ההשקעות של גופי החיסכון ארוכי הטווח: קרנות נאמנות, קרנות השתלמות, קופות גמל וכו', לקנות את מניות הבנקים. למה מעילה באמון? כי הבנקים לקחו כסף ציבורי והשתמשו בו לקידום מטרותיהם, בלי שלציבור תהיה כל ידיעה או יכולת החלטה על הנעשה בכספו.
בשלבים מתקדמים, כשהכספים שבשליטה ישירה כבר לא הספיקו, הבנקים הורו ליועצי ההשקעות שלהם לשכנע את הציבור להשקיע את כל כספו בבנקים. הטיעון היה פשוט: אף אחד לא ייתן להם ליפול. זה יכול רק לעלות.
אלא שבועה סופה להתפוצץ. מאמצע 1983 התחיל להיווצר לחץ מכירה על מניות הבנקים, וב-6 באוקטובר, בדיוק עשור לאחר מלחמת יום כיפור, הגיע המשבר. פקודות מכירה רבות שהבנקים לא ידעו איך להתמודד עמן, וכל הצמרת הכלכלית של ישראל התכנסה למפגש חירום, שבסופו הוטלה הפצצה: הבורסה נסגרה לשבועיים, התקופה הארוכה בהיסטוריה של ישראל – ואחת הארוכות בהיסטוריה המודרנית של בורסות בכלל.
צילום: לשכת העיתונות הממשלתית
***
חזרה אלי לשנייה: אני עשיתי אז את צעדי הראשונים בהבנת המערכת הכלכלית הישראלית, בעיקר הבנקים והבורסה. אט אט ויסות מניות הבנקים הפך לפיל באמצע החדר, שאפילו טירון כמוני ראה. בשיחות עם מבוגרים, חכמים ואחראיים ממני כל ניסיון להבין איך הבועה הזו תסתיים ללא נפגעים, לא העלה תשובות טובות. היחיד שאמר לי את האמת הפשוטה היה אבי, שסיכם כי הבלון המנופח משפיע על כל האוכלוסייה, ולכן לא תהיה לממשלה אפשרות אלא לחלץ את המערכת.
לוויסות מניות הבנקים היה סוף בשלוש מערכות: טכנית, מוסרית וטרגית.
המערכה הטכנית הגיעה מיד: עם פתיחתה מחדש של הבורסה, הממשלה הלאימה את הבנקים על ידי רכישת כל מניותיהם. כך הצילה בפרט את כל החוסכים שהיו בעלי מניות הבנקים. הוקמה ועדת חקירה בראשות שופט בית המשפט העליון משה בייסקי, אשר קבעה שורת כללים להתנהגות שוק ההון הישראלי והמליצה על הרחקת מנהלי ארבעת הבנקים הגדולים מכל תפקיד ניהולי בעתיד.
השלב המוסרי הגיע לאחר פרסום דו"ח ועדת בייסקי. הציבור התקומם על כך שראשי הבנקים לא נענשו ישירות, אלא רק הורחקו מהזירה. בשל הלחץ הציבורי, פרקליטות המדינה הגישה כתבי אישום כנגד ראשי כל הבנקים וכמה אנשים שהיו קשורים לפרשה. הבנקאים הורשעו ונידונו לעונשי מאסר וקנסות.
השלב השלישי, הטרגי, הגיע לשני הגיבורים הראשיים של הפרשה, ארנסט יפת ויעקב לוינסון. יפת הוגדר על ידי ועדת בייסקי כאיש המרכזי בפרשת הוויסות, ועל כן פרש מהבנק. זמן קצר לאחר פרישתו התפרסמו תנאי הפרישה המופלגים שלו וקמה זעקה ציבורית. יפת עזב את ישראל מיד ולא שב אליה עד מותו.
לוינסון, לעומת זאת, לא נהנה אפילו מזכות הגלות. שורת מאמרים תוקפניים נגדו ב"העולם הזה" וחקירה שנפתחה, גרמו לו ליטול את חייו. הוא התאבד בביתו. רוב האנשים שהיו בתפקידים בכירים בבנקים באותן שנים סיימו את הקריירה בצורה טרגית פחות, אך לרוב הרחק ממרכז העשייה ונשאו אות קיין עד יומם האחרון.
ויסות מניות הבנקים היה אחד האירועים הכלכליים החשובים בישראל. סופו הטרגי רק מעצים את חשיבותו.
נסיים בנימה אישית: מרגע שנסגרה הבורסה עקבתי בקדחתנות שגובלת באובססיה אחר השתלשלות האירועים. עד היום אני זוכר את כתב ידו היציב, המעוגל והבטוח של לוינסון: "צר לי, אך סר טעם החיים ממני"; את תמונת העלייה החפוזה למטוס של ארנסט יפת, את גבי גזית מרים מדי יום טלפון מהרדיו לביתו הנטוש של יפת, שומע את קולו הרועם במבטא גרמני כבד: "הגעתם לביתו של ארנסט יפת"; את הקמת חברת מ"י נכסים, החברה שדרכה החזיקה המדינה במניות לאחר ההלאמה.
וכך נהייתי כלכלן מקרו בעל כורחי.