הרתחה למוות היתה שיטה אכזרית במיוחד להוצאה להורג, שהונהגה באסיה במאות ה-12 וה-13, ובאירופה – בעיקר בבריטניה – מהמאה ה-13 עד ה-17. כמו באגדה גזענית על שבט קניבלים, הנידון למוות היה מבושל, פשוטו כמשמעו, בסיר גדול מלא במים או שמן. כוויות עמוקות היו ממיסות ומפוררות את העור ואת השומן שתחתיו, עד שהעצמות היו נחשפות. ההרתחה למוות האחרונה התרחשה ב-1687 בגרמניה, אם כי ב-2002 נחשדה אוזבקיסטאן בבישול טרוריסטים, חשד שלא הוכח מעולם.
- על הסדנה הראשונה לטיפול בקורבנות עינויים/ עינת פישביין
- מחאה לא משתיקים עם זונדה/ רוחמה מרטון
- קפיצה קטנה לאין המוחלט- מאיה הפנר מבקרת בפריז
קראתי על זה אתמול בבוקר בפעם הראשונה ומעכשיו אזכור את זה תמיד. זה יארוב לי, מדי פעם, כשאנסה להירדם. עינויים הם מהדברים האלה שברגע שנודע לך על קיומם, אתה לא יכול לחזור אחורה.
זאת לא היתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי ככה השבוע: אימה מתפשטת בבת אחת מהבטן עד הגרון, לשנייה נדמה שהדם אוזל מהגוף, שהעור מנסה לרחף ולהתנתק מהבשר. אחר כך צער נורא, מעין בדידות קיומית ומרוקנת, שממשיכה לפעמים כמה דקות ולפעמים שעות. זה קרה לי גם יום קודם לכן, כשצפיתי בטריילר של "בליינדספוט", סדרת מתח מדוברת שתעלה ב-NBC בסתיו.
הסדרה נפתחת כשבטיימס סקוור נמצא תיק גדול וממנו יוצאת אישה ערומה שגופה מכוסה בקעקועים. היא לא זוכרת איך הגיעה לשם ומי היא, וכל קעקוע הוא רמז בפתרון התעלומה. הרגשתי ככה גם לפני כמה חודשים, כשקראתי את הפרקים הראשונים בלהיט האימה הצרפתי "אלכס" של פייר למטר – אלכס נחטפת כשהיא הולכת ברחובות פריז ועוברת עינויים איומים.
הרגשתי ככה כשחיפשתי ביוטיוב, לטובת הטקסט הזה, את הסצנה מ"משחקי הכס" שבה רמזי בולטון מענה את תיאון (החזקתי מעמד עד המשפט "איזה איבר בגוף שלך אתה הכי פחות צריך"). הרגשתי ככה רגע לפני שהפסקתי לצפות ב"שובר שורות" (וולטר קושר מישהו במרתף ודוקר אותו בחפץ חד), רגע לפני שהפסקתי לצפות ב"חטופים" (הסורים מכריחים את אורי ונמרוד להרוג את עמיאל במכות) ורגע לפני שיצאתי מ"ג'אנגו ללא מעצורים" (סצנת חיתוך האשכים), אחד מרשימה ארוכה של סרטים שיצאתי מהם באמצע. גם בבוקר שבו פתחתי את האייפון וגיליתי שדאע"ש הטביעו אנשים בבריכה, הרגשתי ככה. זה נמשך יומיים שלמים, אבל אז זה היה לגיטימי.
***
התגובה הזאת לעינויים קצת חריגה, בטח בתקופה שלנו, בטח השנה. בחורף הטלוויזיוני האחרון הלך וגבה מעלינו גל ענק של עינויים יצירתיים וברוטליים, והניסיון להימנע ממנו השאיר אותי מנותקת יחסית משטף האירועים התרבותי שאני חיה ועובדת בתוכו. אבל עינויים הם חלק כל כך לגיטימי מהתרבות שהם מופיעים אפילו בספרי ילדים – אני זוכרת באופן כמעט מילולי את טריקות הדלת על האצבעות והמחטים המלובנות תחת הציפורניים של יוסף לישנסקי ב"שרה גיבורת ניל"י".
אפשר לפטור את זה בקלות כסף גירוי שהולך ועולה וצורך מסחרי להמשיך לזעזע, אלא שאף אחד לא ממש מזדעזע. כמו שניסח את זה בשעמום אחד החברים שלי, "אני לא מרגיש כלום כשאני רואה את זה, כי אני יודע שזה לא אמיתי". אבל אם כולם כל כך סבבה עם עינויים בתור בידור – למה הם ממשיכים לסקרן אותנו כל כך? במלים אחרות, השאלה שלי היא לא למה לי קשה לצפות בעינויים, אלא למה התרבות שלנו מציפה כל כך הרבה דימויים שלהם?
***
עינויים באו לעולם כבידור, התקיימו מאות שנים כבידור ולעתים גם התרחשו אך רק לצורך תענוג סדיסטי, לפני שסגרו מעגל וחזרו אל חיינו בגרסה מעודנת – בידור המבוצע לרוב על ידי שחקנים. מלבד תעשיית הבידור, הם נוכחים בחיינו בעיקר כסוגיה מוסרית, כשהעמדות מתחלקות תמיד באופן צפוי בין נצים ליונים.
התרבות הפופולרית הזינה את הוויכוח הזה כשפמפמה שוב ושוב את המסר שעינויים הם שיטת חקירה יעילה. סרטים כמו "כוננות עם שחר" מציגים את הסיפור המובן מאליו – הטרוריסט מעונה עד שהוא נשבר ואומר את האמת. אבל חוקרים מנוסים מפקפקים בשיטה הזאת, ואומרים שאדם שעובר עינויים ימציא כל שקר שרק תבקש כדי שתעזוב אותו.
בעיני הדבר הכי מעניין בדיון הוא יוצאי הדופן שבו: ג'ון מקיין למשל, רפובליקני אולטרה שמרני, ימני ונצי, שמתנגד לעינויים, בניגוד לכל חבריו למחנה – כי הוא עצמו עבר עינויים קשים מאוד לאחר שנפל בשבי בווייטנאם.
"עם המכה הראשונה", כתב ז'אן אמרי, אינטלקטואל יהודי-גרמני שעונה על ידי הגסטאפו, "האמון בעולם קורס". את "מעבר לאשמה ולכפרה", הספר שכתב על התקופה, אפשר לקרוא גם כהסבר למשיכה לעינויים. באופן עקום, מדובר כחוויה טרנסצנדנטית כמעט, כי לדברי הקורבנות בזמן העינוי הם חצו את הגבול אל הלא אנושי.
שיטת עינוי אשר הייתה נפוצה בעידן האליזבתני באנגליה (1558-
לאורך הספר אמרי מזכיר שוב ושוב שהוא, שעבר עינויים, רחוק משאר בני האדם כאילו היה בחלל. "הזולת, שכנגדו אני קיים פיזית בעולם ושעמו אני יכול להתקיים רק כל עוד הוא מכיר בפני עורי כגבול, הסיג את גבולי, ובכך הוא מכחיד אותי". אמרי אומר שגם עם הסגת הגבול אפשר לחיות, כל עוד יש לך אפשרות להתגונן ולהתאים את עצמך, בלית ברירה, לחיים של עין תחת עין ושן תחת שן. "אינך יכול לעשות זאת כשהזולת עוקר לך שן, מטביע את עינך בחבורה, ואתה עצמך עומד חסר הגנה מול התוקף, שאינו עוד בן אדם אלא חיית אדם. ההתגברות הגופנית של הזולת עליך הופכת לבסוף לפעולה של השמדה גמורה של קיומך".
אבל ההשמדה לא גמורה. וזה כנראה בדיוק העניין: הפחד. עינויים מרתקים אותנו ומעסיקים אותנו, כי הם נמצאים מעבר לגבול המפחיד ביותר – לא זה שבין החיים למוות, שאתו אנחנו לומדים לחיות. זה שבין המוות לבין הדברים הגרועים ממוות. הם מאפשרים לנו להתחיל לדמיין ולהתבונן בתסריט הנורא ביותר: הכלא שאנחנו כבר חיים בתוכו יתממש פתאום, כאילו בגוף שלנו יש כפתור שמישהו יכול ללחוץ עליו.
אחרי יומיים של מחשבות כפייתיות על סרטון ההטבעה של דאע"ש הלכתי, כמו הרבה אנשים אחרים, לחפש אנשים שצפו בו ולדובב אותם. עם תיאור מזעזע, החלטתי, אפשר להתמודד. הוא עדיף מאשר הדמיון המשתולל בהיעדר מושג כלל.
בניגוד לאסונות רבים אחרים שיכולים לפקוד אותנו, כשמדובר בעינויים – הכישורים המנטליים שלנו נהיים מיותרים. כוח הרצון, ניצחון הרוח על החומר, יכולתה, המוגבלת אך הקיימת, של הנשמה להתנתק מהגוף – כל אלה כמעט חסרי משמעות. "נשמונת משוטטת, נעלמת, שבה ומופיעה, מתקרבת, מתרחקת, זרה לעצמה, בלתי נתפשת, בוטחת-לא-בוטחת בקיומה", כתבה ויסלבה שימבורסקה בשיר "עינויים", "בעוד הגוף הווה והווה והווה, ואין לו מפלט". אולי העיסוק התרבותי האובססיבי בעינויים מעניק לנו תמונות ומלים שדרכן אפשר לעמוד לרגע מול הפחד הכי נורא בעולם: אנחנו כלואים בתוך גוף וכבולים אליו בכבלי מוות. הגוף הזה יכול לגרום לנו שבעה מדורי גיהנום של כאבים ושל ייסורי תופת, ואם זה יקרה לא נוכל לעצור. הדבר היחיד שמונע מזה לקרות הוא אותו מארג שביר ופריך להחריד של אמון שנקרא החברה האנושית.
צליל אברהם היא סגנית עורכת מגזין סוף השבוע של מאקו
הרתחה למוות היתה שיטה אכזרית במיוחד להוצאה להורג, שהונהגה באסיה במאות ה-12 וה-13, ובאירופה – בעיקר בבריטניה – מהמאה ה-13 עד ה-17. כמו באגדה גזענית על שבט קניבלים, הנידון למוות היה מבושל, פשוטו כמשמעו, בסיר גדול מלא במים או שמן. כוויות עמוקות היו ממיסות ומפוררות את העור ואת השומן שתחתיו, עד שהעצמות היו נחשפות. ההרתחה למוות האחרונה התרחשה ב-1687 בגרמניה, אם כי ב-2002 נחשדה אוזבקיסטאן בבישול טרוריסטים, חשד שלא הוכח מעולם.
- על הסדנה הראשונה לטיפול בקורבנות עינויים/ עינת פישביין
- מחאה לא משתיקים עם זונדה/ רוחמה מרטון
- קפיצה קטנה לאין המוחלט- מאיה הפנר מבקרת בפריז
קראתי על זה אתמול בבוקר בפעם הראשונה ומעכשיו אזכור את זה תמיד. זה יארוב לי, מדי פעם, כשאנסה להירדם. עינויים הם מהדברים האלה שברגע שנודע לך על קיומם, אתה לא יכול לחזור אחורה.
זאת לא היתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי ככה השבוע: אימה מתפשטת בבת אחת מהבטן עד הגרון, לשנייה נדמה שהדם אוזל מהגוף, שהעור מנסה לרחף ולהתנתק מהבשר. אחר כך צער נורא, מעין בדידות קיומית ומרוקנת, שממשיכה לפעמים כמה דקות ולפעמים שעות. זה קרה לי גם יום קודם לכן, כשצפיתי בטריילר של "בליינדספוט", סדרת מתח מדוברת שתעלה ב-NBC בסתיו.
הסדרה נפתחת כשבטיימס סקוור נמצא תיק גדול וממנו יוצאת אישה ערומה שגופה מכוסה בקעקועים. היא לא זוכרת איך הגיעה לשם ומי היא, וכל קעקוע הוא רמז בפתרון התעלומה. הרגשתי ככה גם לפני כמה חודשים, כשקראתי את הפרקים הראשונים בלהיט האימה הצרפתי "אלכס" של פייר למטר – אלכס נחטפת כשהיא הולכת ברחובות פריז ועוברת עינויים איומים.
הרגשתי ככה כשחיפשתי ביוטיוב, לטובת הטקסט הזה, את הסצנה מ"משחקי הכס" שבה רמזי בולטון מענה את תיאון (החזקתי מעמד עד המשפט "איזה איבר בגוף שלך אתה הכי פחות צריך"). הרגשתי ככה רגע לפני שהפסקתי לצפות ב"שובר שורות" (וולטר קושר מישהו במרתף ודוקר אותו בחפץ חד), רגע לפני שהפסקתי לצפות ב"חטופים" (הסורים מכריחים את אורי ונמרוד להרוג את עמיאל במכות) ורגע לפני שיצאתי מ"ג'אנגו ללא מעצורים" (סצנת חיתוך האשכים), אחד מרשימה ארוכה של סרטים שיצאתי מהם באמצע. גם בבוקר שבו פתחתי את האייפון וגיליתי שדאע"ש הטביעו אנשים בבריכה, הרגשתי ככה. זה נמשך יומיים שלמים, אבל אז זה היה לגיטימי.
***
התגובה הזאת לעינויים קצת חריגה, בטח בתקופה שלנו, בטח השנה. בחורף הטלוויזיוני האחרון הלך וגבה מעלינו גל ענק של עינויים יצירתיים וברוטליים, והניסיון להימנע ממנו השאיר אותי מנותקת יחסית משטף האירועים התרבותי שאני חיה ועובדת בתוכו. אבל עינויים הם חלק כל כך לגיטימי מהתרבות שהם מופיעים אפילו בספרי ילדים – אני זוכרת באופן כמעט מילולי את טריקות הדלת על האצבעות והמחטים המלובנות תחת הציפורניים של יוסף לישנסקי ב"שרה גיבורת ניל"י".
אפשר לפטור את זה בקלות כסף גירוי שהולך ועולה וצורך מסחרי להמשיך לזעזע, אלא שאף אחד לא ממש מזדעזע. כמו שניסח את זה בשעמום אחד החברים שלי, "אני לא מרגיש כלום כשאני רואה את זה, כי אני יודע שזה לא אמיתי". אבל אם כולם כל כך סבבה עם עינויים בתור בידור – למה הם ממשיכים לסקרן אותנו כל כך? במלים אחרות, השאלה שלי היא לא למה לי קשה לצפות בעינויים, אלא למה התרבות שלנו מציפה כל כך הרבה דימויים שלהם?
***
עינויים באו לעולם כבידור, התקיימו מאות שנים כבידור ולעתים גם התרחשו אך רק לצורך תענוג סדיסטי, לפני שסגרו מעגל וחזרו אל חיינו בגרסה מעודנת – בידור המבוצע לרוב על ידי שחקנים. מלבד תעשיית הבידור, הם נוכחים בחיינו בעיקר כסוגיה מוסרית, כשהעמדות מתחלקות תמיד באופן צפוי בין נצים ליונים.
התרבות הפופולרית הזינה את הוויכוח הזה כשפמפמה שוב ושוב את המסר שעינויים הם שיטת חקירה יעילה. סרטים כמו "כוננות עם שחר" מציגים את הסיפור המובן מאליו – הטרוריסט מעונה עד שהוא נשבר ואומר את האמת. אבל חוקרים מנוסים מפקפקים בשיטה הזאת, ואומרים שאדם שעובר עינויים ימציא כל שקר שרק תבקש כדי שתעזוב אותו.
בעיני הדבר הכי מעניין בדיון הוא יוצאי הדופן שבו: ג'ון מקיין למשל, רפובליקני אולטרה שמרני, ימני ונצי, שמתנגד לעינויים, בניגוד לכל חבריו למחנה – כי הוא עצמו עבר עינויים קשים מאוד לאחר שנפל בשבי בווייטנאם.
"עם המכה הראשונה", כתב ז'אן אמרי, אינטלקטואל יהודי-גרמני שעונה על ידי הגסטאפו, "האמון בעולם קורס". את "מעבר לאשמה ולכפרה", הספר שכתב על התקופה, אפשר לקרוא גם כהסבר למשיכה לעינויים. באופן עקום, מדובר כחוויה טרנסצנדנטית כמעט, כי לדברי הקורבנות בזמן העינוי הם חצו את הגבול אל הלא אנושי.
שיטת עינוי אשר הייתה נפוצה בעידן האליזבתני באנגליה (1558-
לאורך הספר אמרי מזכיר שוב ושוב שהוא, שעבר עינויים, רחוק משאר בני האדם כאילו היה בחלל. "הזולת, שכנגדו אני קיים פיזית בעולם ושעמו אני יכול להתקיים רק כל עוד הוא מכיר בפני עורי כגבול, הסיג את גבולי, ובכך הוא מכחיד אותי". אמרי אומר שגם עם הסגת הגבול אפשר לחיות, כל עוד יש לך אפשרות להתגונן ולהתאים את עצמך, בלית ברירה, לחיים של עין תחת עין ושן תחת שן. "אינך יכול לעשות זאת כשהזולת עוקר לך שן, מטביע את עינך בחבורה, ואתה עצמך עומד חסר הגנה מול התוקף, שאינו עוד בן אדם אלא חיית אדם. ההתגברות הגופנית של הזולת עליך הופכת לבסוף לפעולה של השמדה גמורה של קיומך".
אבל ההשמדה לא גמורה. וזה כנראה בדיוק העניין: הפחד. עינויים מרתקים אותנו ומעסיקים אותנו, כי הם נמצאים מעבר לגבול המפחיד ביותר – לא זה שבין החיים למוות, שאתו אנחנו לומדים לחיות. זה שבין המוות לבין הדברים הגרועים ממוות. הם מאפשרים לנו להתחיל לדמיין ולהתבונן בתסריט הנורא ביותר: הכלא שאנחנו כבר חיים בתוכו יתממש פתאום, כאילו בגוף שלנו יש כפתור שמישהו יכול ללחוץ עליו.
אחרי יומיים של מחשבות כפייתיות על סרטון ההטבעה של דאע"ש הלכתי, כמו הרבה אנשים אחרים, לחפש אנשים שצפו בו ולדובב אותם. עם תיאור מזעזע, החלטתי, אפשר להתמודד. הוא עדיף מאשר הדמיון המשתולל בהיעדר מושג כלל.
בניגוד לאסונות רבים אחרים שיכולים לפקוד אותנו, כשמדובר בעינויים – הכישורים המנטליים שלנו נהיים מיותרים. כוח הרצון, ניצחון הרוח על החומר, יכולתה, המוגבלת אך הקיימת, של הנשמה להתנתק מהגוף – כל אלה כמעט חסרי משמעות. "נשמונת משוטטת, נעלמת, שבה ומופיעה, מתקרבת, מתרחקת, זרה לעצמה, בלתי נתפשת, בוטחת-לא-בוטחת בקיומה", כתבה ויסלבה שימבורסקה בשיר "עינויים", "בעוד הגוף הווה והווה והווה, ואין לו מפלט". אולי העיסוק התרבותי האובססיבי בעינויים מעניק לנו תמונות ומלים שדרכן אפשר לעמוד לרגע מול הפחד הכי נורא בעולם: אנחנו כלואים בתוך גוף וכבולים אליו בכבלי מוות. הגוף הזה יכול לגרום לנו שבעה מדורי גיהנום של כאבים ושל ייסורי תופת, ואם זה יקרה לא נוכל לעצור. הדבר היחיד שמונע מזה לקרות הוא אותו מארג שביר ופריך להחריד של אמון שנקרא החברה האנושית.
צליל אברהם היא סגנית עורכת מגזין סוף השבוע של מאקו
הרתחה למוות היתה שיטה אכזרית במיוחד להוצאה להורג, שהונהגה באסיה במאות ה-12 וה-13, ובאירופה – בעיקר בבריטניה – מהמאה ה-13 עד ה-17. כמו באגדה גזענית על שבט קניבלים, הנידון למוות היה מבושל, פשוטו כמשמעו, בסיר גדול מלא במים או שמן. כוויות עמוקות היו ממיסות ומפוררות את העור ואת השומן שתחתיו, עד שהעצמות היו נחשפות. ההרתחה למוות האחרונה התרחשה ב-1687 בגרמניה, אם כי ב-2002 נחשדה אוזבקיסטאן בבישול טרוריסטים, חשד שלא הוכח מעולם.
- על הסדנה הראשונה לטיפול בקורבנות עינויים/ עינת פישביין
- מחאה לא משתיקים עם זונדה/ רוחמה מרטון
- קפיצה קטנה לאין המוחלט- מאיה הפנר מבקרת בפריז
קראתי על זה אתמול בבוקר בפעם הראשונה ומעכשיו אזכור את זה תמיד. זה יארוב לי, מדי פעם, כשאנסה להירדם. עינויים הם מהדברים האלה שברגע שנודע לך על קיומם, אתה לא יכול לחזור אחורה.
זאת לא היתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי ככה השבוע: אימה מתפשטת בבת אחת מהבטן עד הגרון, לשנייה נדמה שהדם אוזל מהגוף, שהעור מנסה לרחף ולהתנתק מהבשר. אחר כך צער נורא, מעין בדידות קיומית ומרוקנת, שממשיכה לפעמים כמה דקות ולפעמים שעות. זה קרה לי גם יום קודם לכן, כשצפיתי בטריילר של "בליינדספוט", סדרת מתח מדוברת שתעלה ב-NBC בסתיו.
הסדרה נפתחת כשבטיימס סקוור נמצא תיק גדול וממנו יוצאת אישה ערומה שגופה מכוסה בקעקועים. היא לא זוכרת איך הגיעה לשם ומי היא, וכל קעקוע הוא רמז בפתרון התעלומה. הרגשתי ככה גם לפני כמה חודשים, כשקראתי את הפרקים הראשונים בלהיט האימה הצרפתי "אלכס" של פייר למטר – אלכס נחטפת כשהיא הולכת ברחובות פריז ועוברת עינויים איומים.
הרגשתי ככה כשחיפשתי ביוטיוב, לטובת הטקסט הזה, את הסצנה מ"משחקי הכס" שבה רמזי בולטון מענה את תיאון (החזקתי מעמד עד המשפט "איזה איבר בגוף שלך אתה הכי פחות צריך"). הרגשתי ככה רגע לפני שהפסקתי לצפות ב"שובר שורות" (וולטר קושר מישהו במרתף ודוקר אותו בחפץ חד), רגע לפני שהפסקתי לצפות ב"חטופים" (הסורים מכריחים את אורי ונמרוד להרוג את עמיאל במכות) ורגע לפני שיצאתי מ"ג'אנגו ללא מעצורים" (סצנת חיתוך האשכים), אחד מרשימה ארוכה של סרטים שיצאתי מהם באמצע. גם בבוקר שבו פתחתי את האייפון וגיליתי שדאע"ש הטביעו אנשים בבריכה, הרגשתי ככה. זה נמשך יומיים שלמים, אבל אז זה היה לגיטימי.
***
התגובה הזאת לעינויים קצת חריגה, בטח בתקופה שלנו, בטח השנה. בחורף הטלוויזיוני האחרון הלך וגבה מעלינו גל ענק של עינויים יצירתיים וברוטליים, והניסיון להימנע ממנו השאיר אותי מנותקת יחסית משטף האירועים התרבותי שאני חיה ועובדת בתוכו. אבל עינויים הם חלק כל כך לגיטימי מהתרבות שהם מופיעים אפילו בספרי ילדים – אני זוכרת באופן כמעט מילולי את טריקות הדלת על האצבעות והמחטים המלובנות תחת הציפורניים של יוסף לישנסקי ב"שרה גיבורת ניל"י".
אפשר לפטור את זה בקלות כסף גירוי שהולך ועולה וצורך מסחרי להמשיך לזעזע, אלא שאף אחד לא ממש מזדעזע. כמו שניסח את זה בשעמום אחד החברים שלי, "אני לא מרגיש כלום כשאני רואה את זה, כי אני יודע שזה לא אמיתי". אבל אם כולם כל כך סבבה עם עינויים בתור בידור – למה הם ממשיכים לסקרן אותנו כל כך? במלים אחרות, השאלה שלי היא לא למה לי קשה לצפות בעינויים, אלא למה התרבות שלנו מציפה כל כך הרבה דימויים שלהם?
***
עינויים באו לעולם כבידור, התקיימו מאות שנים כבידור ולעתים גם התרחשו אך רק לצורך תענוג סדיסטי, לפני שסגרו מעגל וחזרו אל חיינו בגרסה מעודנת – בידור המבוצע לרוב על ידי שחקנים. מלבד תעשיית הבידור, הם נוכחים בחיינו בעיקר כסוגיה מוסרית, כשהעמדות מתחלקות תמיד באופן צפוי בין נצים ליונים.
התרבות הפופולרית הזינה את הוויכוח הזה כשפמפמה שוב ושוב את המסר שעינויים הם שיטת חקירה יעילה. סרטים כמו "כוננות עם שחר" מציגים את הסיפור המובן מאליו – הטרוריסט מעונה עד שהוא נשבר ואומר את האמת. אבל חוקרים מנוסים מפקפקים בשיטה הזאת, ואומרים שאדם שעובר עינויים ימציא כל שקר שרק תבקש כדי שתעזוב אותו.
בעיני הדבר הכי מעניין בדיון הוא יוצאי הדופן שבו: ג'ון מקיין למשל, רפובליקני אולטרה שמרני, ימני ונצי, שמתנגד לעינויים, בניגוד לכל חבריו למחנה – כי הוא עצמו עבר עינויים קשים מאוד לאחר שנפל בשבי בווייטנאם.
"עם המכה הראשונה", כתב ז'אן אמרי, אינטלקטואל יהודי-גרמני שעונה על ידי הגסטאפו, "האמון בעולם קורס". את "מעבר לאשמה ולכפרה", הספר שכתב על התקופה, אפשר לקרוא גם כהסבר למשיכה לעינויים. באופן עקום, מדובר כחוויה טרנסצנדנטית כמעט, כי לדברי הקורבנות בזמן העינוי הם חצו את הגבול אל הלא אנושי.
שיטת עינוי אשר הייתה נפוצה בעידן האליזבתני באנגליה (1558-
לאורך הספר אמרי מזכיר שוב ושוב שהוא, שעבר עינויים, רחוק משאר בני האדם כאילו היה בחלל. "הזולת, שכנגדו אני קיים פיזית בעולם ושעמו אני יכול להתקיים רק כל עוד הוא מכיר בפני עורי כגבול, הסיג את גבולי, ובכך הוא מכחיד אותי". אמרי אומר שגם עם הסגת הגבול אפשר לחיות, כל עוד יש לך אפשרות להתגונן ולהתאים את עצמך, בלית ברירה, לחיים של עין תחת עין ושן תחת שן. "אינך יכול לעשות זאת כשהזולת עוקר לך שן, מטביע את עינך בחבורה, ואתה עצמך עומד חסר הגנה מול התוקף, שאינו עוד בן אדם אלא חיית אדם. ההתגברות הגופנית של הזולת עליך הופכת לבסוף לפעולה של השמדה גמורה של קיומך".
אבל ההשמדה לא גמורה. וזה כנראה בדיוק העניין: הפחד. עינויים מרתקים אותנו ומעסיקים אותנו, כי הם נמצאים מעבר לגבול המפחיד ביותר – לא זה שבין החיים למוות, שאתו אנחנו לומדים לחיות. זה שבין המוות לבין הדברים הגרועים ממוות. הם מאפשרים לנו להתחיל לדמיין ולהתבונן בתסריט הנורא ביותר: הכלא שאנחנו כבר חיים בתוכו יתממש פתאום, כאילו בגוף שלנו יש כפתור שמישהו יכול ללחוץ עליו.
אחרי יומיים של מחשבות כפייתיות על סרטון ההטבעה של דאע"ש הלכתי, כמו הרבה אנשים אחרים, לחפש אנשים שצפו בו ולדובב אותם. עם תיאור מזעזע, החלטתי, אפשר להתמודד. הוא עדיף מאשר הדמיון המשתולל בהיעדר מושג כלל.
בניגוד לאסונות רבים אחרים שיכולים לפקוד אותנו, כשמדובר בעינויים – הכישורים המנטליים שלנו נהיים מיותרים. כוח הרצון, ניצחון הרוח על החומר, יכולתה, המוגבלת אך הקיימת, של הנשמה להתנתק מהגוף – כל אלה כמעט חסרי משמעות. "נשמונת משוטטת, נעלמת, שבה ומופיעה, מתקרבת, מתרחקת, זרה לעצמה, בלתי נתפשת, בוטחת-לא-בוטחת בקיומה", כתבה ויסלבה שימבורסקה בשיר "עינויים", "בעוד הגוף הווה והווה והווה, ואין לו מפלט". אולי העיסוק התרבותי האובססיבי בעינויים מעניק לנו תמונות ומלים שדרכן אפשר לעמוד לרגע מול הפחד הכי נורא בעולם: אנחנו כלואים בתוך גוף וכבולים אליו בכבלי מוות. הגוף הזה יכול לגרום לנו שבעה מדורי גיהנום של כאבים ושל ייסורי תופת, ואם זה יקרה לא נוכל לעצור. הדבר היחיד שמונע מזה לקרות הוא אותו מארג שביר ופריך להחריד של אמון שנקרא החברה האנושית.
צליל אברהם היא סגנית עורכת מגזין סוף השבוע של מאקו
הרתחה למוות היתה שיטה אכזרית במיוחד להוצאה להורג, שהונהגה באסיה במאות ה-12 וה-13, ובאירופה – בעיקר בבריטניה – מהמאה ה-13 עד ה-17. כמו באגדה גזענית על שבט קניבלים, הנידון למוות היה מבושל, פשוטו כמשמעו, בסיר גדול מלא במים או שמן. כוויות עמוקות היו ממיסות ומפוררות את העור ואת השומן שתחתיו, עד שהעצמות היו נחשפות. ההרתחה למוות האחרונה התרחשה ב-1687 בגרמניה, אם כי ב-2002 נחשדה אוזבקיסטאן בבישול טרוריסטים, חשד שלא הוכח מעולם.
- על הסדנה הראשונה לטיפול בקורבנות עינויים/ עינת פישביין
- מחאה לא משתיקים עם זונדה/ רוחמה מרטון
- קפיצה קטנה לאין המוחלט- מאיה הפנר מבקרת בפריז
קראתי על זה אתמול בבוקר בפעם הראשונה ומעכשיו אזכור את זה תמיד. זה יארוב לי, מדי פעם, כשאנסה להירדם. עינויים הם מהדברים האלה שברגע שנודע לך על קיומם, אתה לא יכול לחזור אחורה.
זאת לא היתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי ככה השבוע: אימה מתפשטת בבת אחת מהבטן עד הגרון, לשנייה נדמה שהדם אוזל מהגוף, שהעור מנסה לרחף ולהתנתק מהבשר. אחר כך צער נורא, מעין בדידות קיומית ומרוקנת, שממשיכה לפעמים כמה דקות ולפעמים שעות. זה קרה לי גם יום קודם לכן, כשצפיתי בטריילר של "בליינדספוט", סדרת מתח מדוברת שתעלה ב-NBC בסתיו.
הסדרה נפתחת כשבטיימס סקוור נמצא תיק גדול וממנו יוצאת אישה ערומה שגופה מכוסה בקעקועים. היא לא זוכרת איך הגיעה לשם ומי היא, וכל קעקוע הוא רמז בפתרון התעלומה. הרגשתי ככה גם לפני כמה חודשים, כשקראתי את הפרקים הראשונים בלהיט האימה הצרפתי "אלכס" של פייר למטר – אלכס נחטפת כשהיא הולכת ברחובות פריז ועוברת עינויים איומים.
הרגשתי ככה כשחיפשתי ביוטיוב, לטובת הטקסט הזה, את הסצנה מ"משחקי הכס" שבה רמזי בולטון מענה את תיאון (החזקתי מעמד עד המשפט "איזה איבר בגוף שלך אתה הכי פחות צריך"). הרגשתי ככה רגע לפני שהפסקתי לצפות ב"שובר שורות" (וולטר קושר מישהו במרתף ודוקר אותו בחפץ חד), רגע לפני שהפסקתי לצפות ב"חטופים" (הסורים מכריחים את אורי ונמרוד להרוג את עמיאל במכות) ורגע לפני שיצאתי מ"ג'אנגו ללא מעצורים" (סצנת חיתוך האשכים), אחד מרשימה ארוכה של סרטים שיצאתי מהם באמצע. גם בבוקר שבו פתחתי את האייפון וגיליתי שדאע"ש הטביעו אנשים בבריכה, הרגשתי ככה. זה נמשך יומיים שלמים, אבל אז זה היה לגיטימי.
***
התגובה הזאת לעינויים קצת חריגה, בטח בתקופה שלנו, בטח השנה. בחורף הטלוויזיוני האחרון הלך וגבה מעלינו גל ענק של עינויים יצירתיים וברוטליים, והניסיון להימנע ממנו השאיר אותי מנותקת יחסית משטף האירועים התרבותי שאני חיה ועובדת בתוכו. אבל עינויים הם חלק כל כך לגיטימי מהתרבות שהם מופיעים אפילו בספרי ילדים – אני זוכרת באופן כמעט מילולי את טריקות הדלת על האצבעות והמחטים המלובנות תחת הציפורניים של יוסף לישנסקי ב"שרה גיבורת ניל"י".
אפשר לפטור את זה בקלות כסף גירוי שהולך ועולה וצורך מסחרי להמשיך לזעזע, אלא שאף אחד לא ממש מזדעזע. כמו שניסח את זה בשעמום אחד החברים שלי, "אני לא מרגיש כלום כשאני רואה את זה, כי אני יודע שזה לא אמיתי". אבל אם כולם כל כך סבבה עם עינויים בתור בידור – למה הם ממשיכים לסקרן אותנו כל כך? במלים אחרות, השאלה שלי היא לא למה לי קשה לצפות בעינויים, אלא למה התרבות שלנו מציפה כל כך הרבה דימויים שלהם?
***
עינויים באו לעולם כבידור, התקיימו מאות שנים כבידור ולעתים גם התרחשו אך רק לצורך תענוג סדיסטי, לפני שסגרו מעגל וחזרו אל חיינו בגרסה מעודנת – בידור המבוצע לרוב על ידי שחקנים. מלבד תעשיית הבידור, הם נוכחים בחיינו בעיקר כסוגיה מוסרית, כשהעמדות מתחלקות תמיד באופן צפוי בין נצים ליונים.
התרבות הפופולרית הזינה את הוויכוח הזה כשפמפמה שוב ושוב את המסר שעינויים הם שיטת חקירה יעילה. סרטים כמו "כוננות עם שחר" מציגים את הסיפור המובן מאליו – הטרוריסט מעונה עד שהוא נשבר ואומר את האמת. אבל חוקרים מנוסים מפקפקים בשיטה הזאת, ואומרים שאדם שעובר עינויים ימציא כל שקר שרק תבקש כדי שתעזוב אותו.
בעיני הדבר הכי מעניין בדיון הוא יוצאי הדופן שבו: ג'ון מקיין למשל, רפובליקני אולטרה שמרני, ימני ונצי, שמתנגד לעינויים, בניגוד לכל חבריו למחנה – כי הוא עצמו עבר עינויים קשים מאוד לאחר שנפל בשבי בווייטנאם.
"עם המכה הראשונה", כתב ז'אן אמרי, אינטלקטואל יהודי-גרמני שעונה על ידי הגסטאפו, "האמון בעולם קורס". את "מעבר לאשמה ולכפרה", הספר שכתב על התקופה, אפשר לקרוא גם כהסבר למשיכה לעינויים. באופן עקום, מדובר כחוויה טרנסצנדנטית כמעט, כי לדברי הקורבנות בזמן העינוי הם חצו את הגבול אל הלא אנושי.
שיטת עינוי אשר הייתה נפוצה בעידן האליזבתני באנגליה (1558-
לאורך הספר אמרי מזכיר שוב ושוב שהוא, שעבר עינויים, רחוק משאר בני האדם כאילו היה בחלל. "הזולת, שכנגדו אני קיים פיזית בעולם ושעמו אני יכול להתקיים רק כל עוד הוא מכיר בפני עורי כגבול, הסיג את גבולי, ובכך הוא מכחיד אותי". אמרי אומר שגם עם הסגת הגבול אפשר לחיות, כל עוד יש לך אפשרות להתגונן ולהתאים את עצמך, בלית ברירה, לחיים של עין תחת עין ושן תחת שן. "אינך יכול לעשות זאת כשהזולת עוקר לך שן, מטביע את עינך בחבורה, ואתה עצמך עומד חסר הגנה מול התוקף, שאינו עוד בן אדם אלא חיית אדם. ההתגברות הגופנית של הזולת עליך הופכת לבסוף לפעולה של השמדה גמורה של קיומך".
אבל ההשמדה לא גמורה. וזה כנראה בדיוק העניין: הפחד. עינויים מרתקים אותנו ומעסיקים אותנו, כי הם נמצאים מעבר לגבול המפחיד ביותר – לא זה שבין החיים למוות, שאתו אנחנו לומדים לחיות. זה שבין המוות לבין הדברים הגרועים ממוות. הם מאפשרים לנו להתחיל לדמיין ולהתבונן בתסריט הנורא ביותר: הכלא שאנחנו כבר חיים בתוכו יתממש פתאום, כאילו בגוף שלנו יש כפתור שמישהו יכול ללחוץ עליו.
אחרי יומיים של מחשבות כפייתיות על סרטון ההטבעה של דאע"ש הלכתי, כמו הרבה אנשים אחרים, לחפש אנשים שצפו בו ולדובב אותם. עם תיאור מזעזע, החלטתי, אפשר להתמודד. הוא עדיף מאשר הדמיון המשתולל בהיעדר מושג כלל.
בניגוד לאסונות רבים אחרים שיכולים לפקוד אותנו, כשמדובר בעינויים – הכישורים המנטליים שלנו נהיים מיותרים. כוח הרצון, ניצחון הרוח על החומר, יכולתה, המוגבלת אך הקיימת, של הנשמה להתנתק מהגוף – כל אלה כמעט חסרי משמעות. "נשמונת משוטטת, נעלמת, שבה ומופיעה, מתקרבת, מתרחקת, זרה לעצמה, בלתי נתפשת, בוטחת-לא-בוטחת בקיומה", כתבה ויסלבה שימבורסקה בשיר "עינויים", "בעוד הגוף הווה והווה והווה, ואין לו מפלט". אולי העיסוק התרבותי האובססיבי בעינויים מעניק לנו תמונות ומלים שדרכן אפשר לעמוד לרגע מול הפחד הכי נורא בעולם: אנחנו כלואים בתוך גוף וכבולים אליו בכבלי מוות. הגוף הזה יכול לגרום לנו שבעה מדורי גיהנום של כאבים ושל ייסורי תופת, ואם זה יקרה לא נוכל לעצור. הדבר היחיד שמונע מזה לקרות הוא אותו מארג שביר ופריך להחריד של אמון שנקרא החברה האנושית.
צליל אברהם היא סגנית עורכת מגזין סוף השבוע של מאקו