שלושה ימים של שיטוטים באסטנה, עיר הבירה של קזחסטן, ולא מצאנו חנות מזכרות עם תמונת המנהיג, נורסולטן נזרבייב. אין דוכנים עם חולצות, בשום מקום לא נישאים פוסטרים של פניו. אפילו לא פסל אחד של המנהיג הבלעדי, הדיקטטור של האומה הקזחית. בכניסה למגדל ה"בייטרק" ניצבה חנות מזכרות קטנה. וגם שם, בסמוך למעלית שממנה מטפסים לנקודת התצפית הגבוהה בעיר הבירה, אין ממורביליה עם פני המנהיג. נזרבייב, השליט אשר נבחר רק בחודש שעבר ברוב מוחץ של 97 אחוזים מן הבוחרים בקזחסטן, לא מרוח בכל פינה בעיר הבירה שבנה רק לפני 17 שנה.
קזחסטן, המדינה התשיעית בגודלה בעולם (מבחינת שטח), היא דיקטטורה על פי כל הסממנים החיצוניים, אך אורח לרגע המבקר שם עשוי לדמיין שזו היא דיקטטורה נאורה, כזו המתחפשת לדמוקרטיה. הדת השלטת היא אסלאם, אך אין נוכחות חזותית חיצונית לדת. 75 אחוזים מן התושבים הם קזחים והשאר רוסים ברובם, אך אין זכות ביטוי וביקורת למיעוטים אתנו-לאומיים.
נזרבייב קיבל תמיכה מסיבית בבחירות שאף אחד לא הגדיר "חופשיות". לאופוזיציה אין כוחות או משמעות במשטר, וכלי התקשורת במדינה ממשיכים לסקר את הנעשה כאילו מדובר באקט חופשי ונאור של חופש הביטוי.
בחלקו העליון של מגדל ה"בייטרק" הוצבה עמדה מוזהבת ובה תבליט של כף ידו של נזרבייב. המבקרים מגיעים בזה אחר זה ומצטלמים בשעשוע בהטבעת כף ידם בידו של המנהיג. סבתא, אמא ותינוקת מצטלמות ומניחות את כף ידה של הקטנטונת בשקע. ואיפה נזרבייב? הפנים שלו לא כפו את עצמן עלינו במשך הביקור. אבל האופי, האופי היה בכל מקום.
דווקא בלילה האחרון, בקניון המפואר "מגה", איתרנו את המקום שבו פניו מעטרות על כל המדפים. בחנות הספרים נמצא אגף שלם, עם עשרות ספרים המתארים, בדקדקנות של יומן ביצועים, כל יום וכל שנה בחיי המנהיגות של נזרבייב. שם הוא מצולם על כל הכריכות ובתוך הספרים, תיעוד מפורט של פגישותיו הגלובליות וביצועיו ברחבי קזחסטן. המנהיג אינו ניצב כפסל בכיכרות אלא חרוט בספר, במרכז הקניות.
קזחסטן, ממדינות ברית המועצות לשעבר, ניצבת עצמאית בחיץ שבין רוסיה לבין סין ממזרח. עם שליטה על כשליש מחופי הים הכספי. היא יצרנית האורניום הגדולה בעולם (15 אחוזים), וגם כוח משמעותי בשוק הסחר בנפט. היא מייצאת נפט גולמי ודרכה עוברים צינורות נפט מן החשובים בעולם (מאזור הים הכספי ומזרחה ודרומה לטורקיה).
הוזמנתי, עם קבוצה של עיתונאים, לכנס של האו"ם בנושא תקשורת במזרח התיכון. השיח בין ישראלים לפלסטינים תמיד מעניין ולעתים אף יש בו חדש, אך את עיקר סקרנותי משכו דווקא עניינים שבשולי הכנס.
***
בניגוד לתדמית שנוצרה למדינה בסרט "בוראט", עיר הבירה אסטנה מודרנית ומבהיקה מניקיון. הלכנו ברגל מרחקים נאים במזג אוויר יפהפה (החורף שם בלתי נסבל, כך אומרים) בשדרה רחבה של העיר, בין קניון לקניון. חלפנו לצד מבנים מפוארים, מזרקות מרשימות ומדרכות מעוטרות בגינות נוי.
באחד הרגעים, ממש ביציאה מן המסגד הענק (והנקי) של העיר, בעודנו ממתינים ברמזור הולכי הרגל, מנקה רחובות רכן על המדרכה, כשהוא מנכש עשבים ירקרקים צנומים מבין חריצי המדרכה. הייתי במקומות רבים בעולם, חייתי בוושינגטון די.סי הנאה והמלוטשת. בשנה האחרונה יצא לי אף לבקר לראשונה ביפן, ששמה הולך לפניה בתחום ההיגיינה של המרחבים הציבוריים. עיר גדולה (800 אלף איש) ומצוחצחת שכזו טרם יצא לי לראות.
צעדנו (עם חברי העיתונאים גדעון לוי ואיתי אנגל) במקריות לתוך קהל מסיימי תיכון שהתכנסו למסיבת סיום בלב כיכר מרכזית למרגלותיו של מגדל ה"בייטרק". בעוד הם חוגגים, רוקדים ושרים, עם מופע פופ על הבמה (מוזיקה אמריקאית, אלא מה), עובדי הניקיון התכופפו סביבם והרימו בדלים של סרטים וניירות שנפלו על הרצפה. לפני שהנערים סיימו לחגוג, הכל היה כבר נקי.
בלילה יצאתי לסיור רגלי סביב המלון, וגם שם ראיתי גשרים נוצצים ותאורת רחוב מסוגננת. ירדתי מתחת לגשר, בסמוך לנהר. במקום שבו בכל מדינה אחרת אפשר היה למצוא ציורי קירות, הומלסים זרוקים, סירחון של שתן או סתם זבל מקומי – היה נקי. אפשר היה לערוך שם פיקניק ולאכול הישר מן הרצפה.
העיר אסטנה כה מדוגמת, משופצת ומדונדשת עד שמבקר לרגע יכול היה לדמיין שחיים שם רובוטים צייתנים ולא אזרחים עם לב פועם, וחשק לטנף את הקירות.
בפגישה עם סגן השגריר הישראלי באסטנה, אמיל, שמעתי שנזרבייב שם דגש על מדיניות "מרובת וקטורים". במדינה שנמצאת בין רוסיה (מצפון ומערב כאשר אוקראינה הלאה מערבה) לבין סין ממזרח, ואיראן המשתרעת דרומית מעבר למדינות החיץ אוזבקיסטן וטורקמניסטן – החליט השליט, בן 74, להיות השכן הטוב של כולם.
לא רק השכן הטוב. נזרבייב שואף להיות הדיפלומט האזורי ומי שיתווך בסכסוכים. כך הציע את עצמו ואת אסטנה הסטרילית שלו כמקום הנכון לשיחות שלום בין רוסיה לאוקראינה בחורף האחרון. כך גם בכנס האו"ם שבו שהינו בשבוע שעבר. במקביל התקיימו בעיר שיחות בין פלגי האופוזיציה הסורים.
במשרד החוץ הקזחי קיוו וניסו לתאם לנו מסיבת עיתונאים עם ראשי האופוזיציה הסורית. התקשורת הבינלאומית באסטנה הוזמנה אף היא, ובתוכם גם אנחנו. ההזמנה עמדה באוויר הצח למשך כמה שעות, עד שנודע שקבוצות האופוזיציה הסורית לא הצליחו לסיים את השיחות ולהגיע להסכמות בינם לבין עצמם.
אם אכן היתה מתרחשת אותה מסיבת עיתונאים מעניינת, היינו מוצאים עצמנו, קבוצה של כעשרה עיתונאים פלסטינים וישראלים, מדווחים על ההסכמות של ארגוני האופוזיציה הסורית – בקזחסטן. מחזה דמיוני.
בשנים האחרונות הציעה אסטנה עצמה כיעד ראוי לקיום שיחות מו"מ בין המעצמות לאיראן. ואכן, באפריל 2013 התכנסו נציגים איראנים למו"מ עם נציגי המעצמות ושרת החוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון. ארה"ב היתה עדיין בשלב של לפני השיחות הישירות.
הקזחים, מתברר, משקיעים מאמצים כבירים בתחום מדיניות החוץ כדי להיות ממותגים בתור "השכנה הטובה". היעד שלהם הוא לשמור על יחסים מצוינים עם כל אחת מן המדינות השכנות בכל אחד מן הגבולות שלהם. הם מטפחים את התדמית הזו, בין השאר בתמיכה ביוזמות רב-אזוריות, שיתופי פעולה של קבוצות של מדינות ויוזמים -מזמינים אליהם – כנסים בינלאומיים הקשורים לאזורי סכסוך.
על כן, אולי לא הייתי צריכה להיות כה מופתעת מהגעתו של סגן השגריר האיראני המשרת בקזחסטן, חסן קרבי, לכנס של האו"ם. הוא לא היה הדיפלומט היחיד שהתעניין בכינוס. גם דיפלומט לבנוני בכיר ודיפלומטים מסקנדינביה התייצבו שם באולם הכנסים במלון רדיסון.
אך קרבי, בן טהרן, מצא לנכון לעמוד, להציג את עצמו בפומבי בפני מאות הנוכחים (עניין חריג למדי לדיפלומטים איראניים, כך חשבתי באותו הרגע) ולהפנות שאלה ישירה ביום הראשון של הכנס ליוסי בייילין, לשעבר סגן שר החוץ. "מדוע ישראל מפרה את כל החלטות האו"ם?" הוא שאל את ביילין. וביילין, ששמע היטב כי מדובר בדיפלומט איראני המוצב בקזחסטן השיב לו:
"זה חידוש שאתה, מן השגרירות האיראנית, פונה לישראלי ומכנה את המדינה שלנו בשמה, 'מדינת ישראל'. אני לא גורם רשמי של המדינה ואיני מדבר בשם מדינת ישראל, אבל אנחנו בטח לא המדינה הראשונה או היחידה שמפרה החלטות או"ם על בסיס קבוע. מעניין מה היה קורה אם הפלסטינים לא היו מפרים את החלטת האו"ם מיד ב-1947? איך האזור שלנו היה נראה היום?"
אני, שרציתי להשתכנע עד הסוף כי אכן מדובר בדיפלומט איראני, ניגשתי אל קרבי בסוף היום הראשון של הכנס. בהמשך לפאנל עם ביילין, הציג אנגל, כתב "עובדה", קטעים (מאלפים, מרתקים, קורעי עיניים) מראיונותיו עם מרצחי דאעש, ואירועים שצילם בכיכר תחריר וברמאללה. קרבי ישב באולם וצפה בסרטיו של אנגל. אף אחד בקהל לא נותר אדיש.
בין לבין, ניגשתי לגשש עם קרבי. הוא אמר לי את תפקידו המדויק ("מזכיר ראשון", למעשה סגן שגריר), אמר כי ידוע לו שאני עיתונאית ישראלית ("ראיתי את התמונה שלך בעלון של הכנס וקראתי עליך", ציין), ושוחח אתי באנגלית משובחת.
זה די נדיר שדיפלומטים איראנים מגיעים לפורום מן הסוג הזה, לא?
למה?
כי לרוב לא רואים דיפלומטיים איראנים משוחחים בחופשיות עם ישראלים. גם ביילין אמר מעל הבמה שעצם העובדה שבחרת במלים "מדינת ישראל" חריגה.
"אין לנו בעיה עם יהודים. אנחנו פשוט רוצים שגם לפלסטינים תהיה מדינה ולא רק ליהודים".
טוב, יש עוד הרבה אנשים שרוצים בזה, גם בישראל.
"איפה נולדת?"
בישראל.
"אבל איפה בעצם נולדת ממש?"
במדינת ישראל.
"כן, אבל מאיזה מדינה הגעת לישראל?"
מה? נולדתי בישראל. אתה שואל כי נראה לך שהאנגלית שלי סבירה? כי באמת חייתי בגיל מבוגר כמה שנים באמריקה, אבל חוץ מזה כל החיים בישראל.
"אז מאיפה ההורים שלך הגיעו לישראל?"
הם נולדו בישראל.
"ההורים שלך נולדו בישראל?"
כן. איפה אתה נולדת? נולדת באיראן?
קרבי (מפטיר בזלזול לעצם הרמיזה שמישהו מאיראן יכול להיות חלילה לא-מקומי): "איראן".
כן, אבל מאיפה אתה בתוך איראן?
"טהרן".
אפשר להצטלם יחד?
"לאיזו מטרה?"
סתם. חשבתי, בתור עיתונאית, שזה יכול להיות מעניין להצטלם עם דיפלומט איראני שהגיע לכאן לכנס, ומתעניין בנעשה במזרח התיכון. אולי אפילו כדי להראות לאנשים, פנים ושיח שיש לי עם מישהו מאיראן.
"עדיף לוותר על זה".
אוקיי. אפשר אולי לשאול אותך לשמך המלא?
"למה את רוצה לדעת איך קוראים לי?"
כדי שאוכל לזכור את הרגע הזה ולשמור את השם של האדם שעמו אני משוחחת.
"חסן".
ושם משפחה?
"קרבי".
***
השיחה, פשוטה ורדודה כפי שהוצגה לעיל, נמשכה עוד קצת. למחרת, למרבה הפתעתי, הגיע קרבי שוב לכנס. שוב הוא נעמד לשאול שאלה (הפעם אני הייתי על הבמה). קרבי רצה לדעת, האם השיח ברשתות חברתיות משפיע (ועד כמה הוא משפיע) על תהליכי קבלת ההחלטות המדיניות בישראל.
עניתי שזו היתה אחת המלחמות הארוכות שידענו ושהשיח בתוך הרשתות החברתיות בזמן מלחמה הוא בעיקר חד צדדי, כשכל צד עסוק בלשכנע את עצמו. שצה"ל משתמש ברשתות כזרוע, ושממילא הישראלים צורכים רק את התקשורת שהם רוצים לצרוך ולא נחשפים למה שנעשה בעזה. לכן, לדעתי לא היתה השפעה ממשית של הרשתות על קבלת ההחלטות.
בשלב הזה קרבי ביקש לברר מדוע אני מתעלמת מן הפערים העצומים במספר הנפגעים בנפש בין שני הצדדים. השיחה הידרדרה מעט לפרופוגנדה. אחר כך חשבתי שאולי זה לא כל כך נורא. בעבורו, כמי שבוחר להזדהות ולשוחח עם ישראלים באירוע רב משתתפים, הרי הוא מודע לנוכחות כלי התקשורת ועליו להצהיר עמדות נחרצות נגד ישראלים.
אם לא היה מוזר ומעניין עד לאותו רגע, אחרי כשעה התייצב לצדי ולהגנתי, כאילו היינו אחים או בני דודים אובדים, אחד מן העיתונאים הפלסטינים. "ראית איך הדיפלומט האיראני עשה מעצמו צחוק? אף פעם לא הבנתי מדוע האיראנים מתעקשים להציג את עצמם כלא-חכמים באירועים פומביים שכאלה. הוא היה חייב לשאול שאלות מטופשות, תעמולתיות, כאילו אינו מבין שאת ואחרים יודעים, שהיו המון הרוגים בעזה. במקום לנצל את האפשרות שלו לשוחח, הוא תוקף ברדידות".
מדיניות רבת-וקטורים, אמרתי בלבי. שכנות טובה. יחסי חוץ של שמירה על הגבולות ועל יחסים משובחים עם כל השכנים. אני איני דיפלומטית ולא מייצגת את מדינת ישראל. אך המדיניות רבת הווקטורים של נזרביייב, המוצגת בספרים הרבים שדאג שיכתבו עליו, הצליחה להגיע עד לאולם האירועים במלון רדיסון. בזעיר אנפין, בקזחסטן.
טל שניידר, בלוגרית פוליטית בעלת הפלוג – הבלוג הפוליטי