הבוקר בשעה 8:07 צלצול הטלפון העיר אותי. אבא היה על הקו.
מי מת הפעם, חשבתי.
"איציק הלך", הוא אמר.
אצל אבא שלי המתים עומדים על הרגליים לפני שהם עוזבים את העולם, הם לא שבורים ומרוסקים.
"ההלוויה היום", אבא אמר.
"מתי לבוא לקחת אתכם?"
"אני אודיע לך".
החלטתי לדחות את העצב בשעה וחצי ולראות את הסרט שעלי להחזיר לאוזן השלישית.
"השליח" – סיפור על קצין נפגעים. החזקתי מעמד שש דקות.
תוך כדי התארגנות מצאתי פיסת עיתון מיום כיפור האחרון. יגאל סרנה סיפר בצער שהוא לא היה פנוי נפשית לומר לאבא שלו שהוא אוהב אותו ושמח בחלקו.
האח המתוק שלי לימד אותי במותו לא לחסוך במילות אהבה. אבא שלי מרגיש ושומע אולי יותר ממה שהוא צריך שהוא אהוב נפשי. שכל מה שטוב בי זה החלקים שספגתי ממנו ומאמא.
ענת מידן סיפרה בצער שכשאביה נפטר לא הרשו לה לומר עליו קדיש ביחד עם אחיה אף על פי שהיא ידעה שזה היה חשוב לו. היא מצטערת שלא היתה נחושה.
כשאבא ימות לא יהיה מי שיאמר עליו קדיש מלבדי.
***
הגעתי לצופית. אמא היתה יפה וחלשה. כמה היא יפה ועצובה. השנה היא איבדה את אחיה ואחותה ועכשיו את גיסה.
התיישבתי לידה על הכורסה והצעתי שאקליט אותה מספרת את הזיכרונות שלה ואחר כך אקליד בתקווה שזה יעודד אותה וימלא בתוכן את הפגישות העצובות שלנו. אמא אמרה שהיא מעדיפה לכתוב בעצמה לאט לאט.
בדרך לזיכרון יעקב אבא ואני ראינו שלטים – מוישל'ה גלריה, רהיטים. מוישל'ה, ככה הם קראו לו. אני קראתי לו מוישיק.
אבא ואני שתקנו. וכדי להבריח את הכאב סיננתי כמה קללות על הנהגים שנסעו בצד שמאל, ואבא התעצבן על הנהיגה הפרועה שלי ועל הנרגנות.
אמא ישבה מאחור והתקשתה לנשום.
כשהגענו לבית הקברות נשארתי לשבת אתה באוטו ואבא עלה למקום שבו יוצאים עם המת.
אמא נשמה בקושי ואמרה לי:" אני אמות מחנק, אני יודעת".
בדיוק מזה אני נקרעת בשנה האחרונה. לקחתי נשימה והבטחתי שנדאג שהיא לא תמות מחנק.
עכשיו אני צריכה לברר איך אני עומדת בהבטחה.
המחנק שלה והמחנק שלי גרמו לי לחפש דרך להיכנס עם האוטו לבית הקברות ולשוטט שם כמו בת המקום. נזכרתי שאני מנהלת הצגות ואני מיומנת בלהביא את האמן עד הבמה ברגע הנכון.
אמא ואני הגענו בדיוק בזמן להספדים.
אמא, שבקושי עמדה על הרגליים, נשאה את ההספד השלישי השנה. לקחתי פינה, שמתי את היד בפה ונשכתי חזק כדי שלא תתגנב מגרוני צעקה. נשכתי ונשכתי כשהזכירה את אחי האהוב, ואיך הוא, איציק גיסה, עזר להם אחרי שמוישל'ה נהרג.
אנחנו יודעים להודות, אין ספק. אנחנו המונדלקים זוכרים את מי שהיה אתנו ברגעים הקשים ויודעים להודות.
ומי הבא בתור. מי הבא בתור.
***
אמא ואבא נכנסו לאוטו, בדרך סיפרתי להם שכמנהלת הצגות הסעתי את ש. א. לאחת ההופעות בהיכל התרבות. מסביב להיכל היו שוטרים ומחסומים ואני הגעתי עם האוטו מטר מכניסת אמנים. לפני שיצאנו להיכל עם כל התלבושות, היא אמרה לי בחיוך שאני מתנהגת כאילו באתי עם אלביס פרסלי לפחות.
נהגתי לאט אחרי השיירה. לפנינו הלכו ארבעה בני דודים שהיו קרובים אלי פעם, שטיפלו בי בזמן שהורי ישבו שבעה. אבא ואני זיהינו כל אחד מהם לפי הכובע.
דודה פרידה עשתה תסרוקת באותו יום והכובע התכול שלה איים להתעופף ולחרב את התסרוקת ומה נשאר לו לאדם בגיל שמונים אם לא תסרוקת.
לוי החליף איתה כובעים. היא קיבלה את כובע המציל והוא חבש את הכובע הנשי שהלם אותו מאוד.
ליד הקבר לוי ואני שלחנו מבטים מחויכים ולרגע חזר אלי הנער שכל כך אהבתי.
אחרי שקברו את איציק התברר שסגרו את השער ונזכרתי בחזי איירליינס הנהג המיתולוגי של ש. ח. שהיה לוקח רברס מטורף עד לאחורי הבמה בצמח. גם אני לקחתי רברס בבית הקברות של זיכרון.
***
בבית של דגנית אמא ואבא "ארבו" לשרהל'ה, האחות מהאונקולוגית מבלינסון ולבעלה האונקולוג. בלי להסס אבא שלף מכיסו את תוצאות הבדיקות האחרונות שלה. במקרה הכינותי מראש…
אמא ואבא כאלה מתוקים, אי אפשר לסרב להם. דוקטור ג'ו נוהג בטרנטה כמו של אבא ויש לו שן מכסף ושן חסרה. איש צנוע ונעים, ישב אתם ועם זוגתו הרגיע והסביר בסבלנות אין קץ מה לדעתו עליהם לעשות. ישבתי בשקט מאחורי אמא ונתתי להם לנהל את המאבק.
אחר כך, על הדשא בחוץ עם הילדים, הרגשתי שגם אני צריכה למצוא דרך אל לבו של האונקולוג. ולפני שידעתי מהי, קלטתי את יובל, ילד מקסים בן שלוש כמעט, ששיחק בכדור. גם בפעם הקודמת ניסיתי להזמין אותו למשחק והפעם הוא הסכים למרות שאמר לי שוב ושוב: "את קטנה… את לא יכולה לשחק אתי בכדור".
החלפתי כמה מלים משועשעות עם שרהל'ה, בת דודה של בת דודה שלי. לעולם לא אשכח את הנשיקה המלוחה של מרים הגננת, אמא שלה, שכבר ידעה שמחכים שאבא יבוא לספר לי שאחי אינו בין החיים. משהו בנשיקה שלה לא הבטיח טובות.
אחרי שהם נכנסו פנימה ג'ו האונקולוג ביקש שאביא דף. הוא ישב לצדי וצייר את הגוש של אמא, את מקומו המדויק ופרס בפני תוכנית שלמה כיצד עלינו להתקדם.
משהו בשקט שלו ובצניעות הבטיח טובות.
***
התיישבתי ליד השולחן במטבח לצד ההורים מול נעמי ודגנית, בנות דודתי, ושאלתי את נעמי בלי מלים כמעט, מתי היא תרגיש טוב? השנה שכלה את הוריה. אבא אמר שאף על פי שנעמי פסיכולוגית הוא יכול לענות בשבילה שהיא מרגישה הקלה ושחרור בשביל אבא שלה.
הסתכלתי עליו וחייכתי, מילדות אני מחייכת כשאסור לי לבכות. אבא זה אבא, אמרתי לו.