בשבת האחרונה צוין בעולם "יום האשה הבינלאומי", שבעקבותיו הוזמנתי בשבוע שעבר לערב שירה נשית בבית הסופר בתל אביב. זה היה ארוע נעים, טולראנטי ומעניין – עשיר בקולות פואטיים מגוונים – עם משוררות מוצלחות ומוכשרות, צעירות ומבוגרות, שייצגו שני דורות נשיים בשירה הישראלית האקטואלית. וחרף כל זאת, יצאתי מהמעמד הזה מוטרדת עמוקות ובתחושה של מפח נפש.
לתדהמתי גיליתי שכל המשוררות שנכחו בהתכנסות הזאת מלבדי הסתייגו מקיומה של כתיבה נשית. זו היתה הפתעה לא צפויה ומערערת מבחינתי. הטענות הרווחות נעו בין מחוזות אוניברסליסטיים מצד אחד למנותקים מצד שני. נשמעו אמירות – ריאקציונריות ואנכרוניסטיות כהוגן לדידי, א-לה פמיניזם הליברלי, כגון – "אשה יכולה לכתוב על כל נושא בדיוק כמו גבר" (אשה באמת יכולה לכתוב על כל נושא שבעולם אבל היא לא תעשה את זה *כמו* גבר, ולמה לנו לבטל ולהפנות עורף לאחרוּת האימננטית, הפלורליסטית והברוכה הזאת שבין האופנים השונים שבהם נשים וגברים עושים וקולטים דברים?).
עוד טענה ששוחררה לחלל היתה ש"אין 'שירה גברית', אז מה פתאום שירה נשית?" – בעוד שברור מאליו שיש מסורת עניפה של שירה גברית ושהיא דומיננטית ומפותחת ביותר – משוררים כמו נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, אצ"ג, יצחק לאור, אמיר אור, עודד כרמלי – הם רק חלק מהשמות שעולים לי בראש בשלוף בהקשר זה. פשוט מאחר שהשירה הזאת היתה תמיד הזרם המרכזי שאין בלתו, היא מעולם לא כונתה בשם מבחין – היא היתה פשוט "שירה". אבל הטון השולט בה היה גברי-מאצ'ואיסטי, ועוד איך.
מלבד זאת היו משוררות אחדות בארוע שהתנערו מהקונספט של פואטיקה נשית באופן יותר מקורי וסינגולרי. הן גרסו שבאופן כללי הן מרגישות כחייזר – לא כגבר ולא כאשה – כך שקשה להן לזהות את השירה שלהן ככזו, ולדבר על נשיות כלל ועיקר. בקיצור, מצאתי את עצמי אופוזיציה לוחמת על בודדת למען בנות מיני – השתחלתי אל תוך שחלותי והכרזתי – ניוז פלש: אני אשה שכותבת נשיות! – ממש כך, בקול מתרחב וניחר כמו נהר, ונבוכותי והתפלנטרתי עד אמצע הלב כשכל האחרות הפטירו – "סליחונת, אם אפשר – אל תצמצמי אותנו רק לכדי מגדר".
זה היה וואחד שוק עבורי. לי עצמי ברור כשמש שמעצם היותי אשה כך גם משלח היד הפואטי בפרט – והיצירתי בכלל שלי – הוא נשי. זה עיקרון פשוט לגמרי בעיני, יסודי, מובהק – כמעט טכני. כן, מובן שכולנו בני אדם רב-שכבתיים, ושבכל אחד מאתנו טמון עולם ומלואו – מורכב, מרובד ומלא בעניינים, ושמהבחינה הזאת "אנחנו יותר מ'רק מגדר'". ועם זאת, אנחנו לכודות בתוך הזהות הנשית הזאת ובתוך הגוף הנשי ממש כשם שכולנו בני תמותה – בריות שהושלכו לעולם הזה שלא מרצונם ועכשיו הם כלואים בו, וזו עובדה מוגמרת וקיימת בשטח שמגבילה אותנו אך גם מגדירה ומעצבת את זהותנו.
להתכחש לכך שאנחנו כנשים כותבות שירה וסיפורת נשיות שקול בעיני לכתיבה בעברית שמתנערת בו בזמן מחוקיה ומתכתיביה של השפה העברית – על התחביר המסוים, תורת ההגה ובנייני הלשון המאפיינים אותה – וגורסת שמדובר בכלל על כתיבה קוסמופוליטית גנרית, כלל אנושית וחובקת-כל שפונה לאנשי תרבות באשר הם. והרי לא כן הוא. מדובר ממש על כשל לוגי מובנה. אנשים שכותבים שירה בעברית לעד יהיו עגונים למסורת הלשון העברית, לתצורותיה הספציפיות ולדובריה המסוגלים לקרוא אותה, וממש באותו אופן נשים שכותבות שירה נידונו לכתוב מתוך נשיותן – מתוך עצמיותן הנשית. ולטעמי מי שמצהיר/ה אחרת עושה שקר בנפשו.
חשוב לציין שאין בכוונתי שנשים יכולות לכתוב רק בתחום הצר שבין הרחם לכיריים, והן גם לא יכולות לכתוב רק שירה לירית קלאסית ומופנמת סטייל "רק על עצמי לספר ידעתי" – נשים יכולות לעשות ולכתוב הכל – כולל שירה פוליטית אדירה, משתלחת וחוצבת להבות – כולל להבעיר את המים באש אם תרצנה – אבל זה יהיה מפריזמה נשית וברוח נשית – מזה אנחנו לא יכולות להימלט. לפי בית מדרשי, שירה נשית היא בדיוק זה – כזו שמתמקדת בהווייתן של נשים על כל מרכיביה – בעולמן, בחוויית המציאות והגוף שלהן ובכל תחום והגיג שמעסיק אותן – רק שהדגש הוא שהכתיבה הזאת מתאפשרת בזכות חריר הצצה אינטרני, אורגני ואינטגרלי – זו כתיבה שנובעת מביפנוך – מתוך נקודת מבט ומבע נשי.
אתן לכם דוגמה אנקדוטלית שהשתמשתי בה גם בארוע, לשם המחשה: פעם קראתי מקטע בספר שתיאר הנקה. טרם הייתי בהריון ומעולם לא חוויתי הנקה על בשרי. אני מנחשת שזו יכולה להיות חוויית קִרבה אינטימית, אמוציונלית, משמעותית ונעימה כמו גם התנסות טורדנית, טעונה, מכאיבה ומנג'סת שמהולה בניכור. ועם זאת, כשאתה קורא דיווח מהימן ואותנטי שנכתב מהקישקעס אתה מזהה אותו. לעומת זאת, תיאור מציצת הפטמה על ידי התינוק היונק בספר הנ"ל היה מאזימוט-השקפה חיצוני וצדי לגמרי. הוא עבר סוג של אירוטיזציה פטישיסטית על גבול הפורנוגרפיה ולא קניתי אותו בשיט. גם מבלי לדעת הייתי יכולה להתערב על כל הון שבעולם שאת הספר הזה כתב גבר שהשליך את מאווייו הפנטזמיים והתשוקתיים ביחס לאשה על אקט ההנקה.
במלים אחרות: המגדר הוא מאפיין בסיסי שמכתיב את אורח החיים ואת הקיום שלנו כסובייקטים בעולם וההתכחשות לכך תמוהה בעיני, מעציבה ומעל לכל מסוכנת. המצב הנשי הוא ההוויה שלנו – למה אנחנו לא לוקחות עליו בעלות? מה פשר ההימנעות הזאת – המסתייגת והמפוחדת – מחריצת דעה והצהרה בריש גלי על כך שאת אשה ושאת פמיניסטית? – זאת התהייה המרכזית שמהדהדת לי בחזה כבר שבוע.
ועכשיו כמה דיסקליימרים: ההגדרה "נשיות" היא מלאכותית ומתורבתת לא פחות (אם לא יותר) מאשר היא "טבעית" ומעצם כך היא מסובכת וחמקמקת ועושה לנו אלף בעיות ואף אחת ביקום, נראה לי, לא מוצאת את עצמה במאה אחוז בתוכה. ואני גם יכולה להבין איך דפקא בארוע לציון יום האשה קשה להזדהות באופן מלא עם ה"נשיות" הזאת כי זה מרגיש ממלכתי מדי, מאולץ, קלישאתי וכמו קריקטורי להשמיע דברים מסוימים ולקרוא שירים על שדיים ונגד הטרדות מיניות.
אבל לצד זה אני גם מרגישה שלמשוררות בפרט, ולנשים בכלל, יש איזושהי אחריות חברתית רחבה ודרמטית לאזור אומץ, להפסיק להתבייש בכוּס המדמם שלהן – כל אחת בדרכה האישית שיכולה להיות גם מתונה, עדינה, זהירה ושברירית ולא לכלול שום תיאור גוף או התייחסות מפורשת – וכך לתת הד למורכבות הזאת שטמונה בנשיאת הזהות הנשית שכולנו מכירות פשוט מעצם היותנו נשים! ואיכשהו יצא שבערב הנ"ל נרשמה התחמקות רבתי מלגעת בעצב החשוף הזה של הנשיות ובכלל מלהודות שנשיות זה משהו שרלוונטי לנו ומתערבב בתת מודע הכותב שלנו. ואם משוררות ונשות רוח ביום האשה לא מסוגלות לערטל את הכתמים העיוורים האלה שנוגעים לנשיות – עִזבו לערטל, לקחת עליהם חסות – אז מי כן מסוגל?
וזה בעצם מה שחורה לי כל כך: ההתנהגות המיתממת והלא מושכלת הזאת כאילו הפרויקט הפמיניסטי כבר צלח ומאחורינו היא לדעתי אחת מהרעות החולות ומהבעיות הכי אקוטיות שניצבות בפני נשים בימינו. עוד ארוכה הדרך עד שהמאבק הפמיניסטי באמת יגשים את מלוא מטרותיו לדאבוני, ואני חושבת שהסיבה לכך כמעט טריוויאלית – לגברים בחברה המערבית המודרנית עדיין יש יותר כוח מלנשים בכל תחומי החיים והם לא מספיק מודעים לקיומו, ואי לכך לא די רגישים ומנצלים את הכוח הזה לטובתם, לא אחת מבלי משים – קצת כמו ילד שמועך פרפר בכף היד כי הוא לא ער לעוצמה שהוא מפעיל ולמידת הפגיעות הפוטנציאלית בהשוואה ליצור שניצב מולו. אין כאן שום אג'נדה מתוחכמת או נשגבת לטעמי. גברים מנצלים את כוחם לרעה ביחס לנשים פשוט כי הם יכולים.
אז נכון, לא תענוג גדול להכיר בזה שאנחנו כנשים ממוקמות בעמדת נחיתות בתוך הסדר החברתי, אבל מודעות וראייה נכוחה הן המפתח. חייב החלש – או במקרה זה: חייבות החלשות – להתמרפק אל מרכז השיח, לפלס לעצמן נוכחות איתנה ולדברר את חולשתן וכך למחות ולקבול עליה, להוכיח את הגברים ולתבוע יחס שוויוני – אחרת החולשה מודחקת ונעלמת ונהפכת לסטטוס-קוו נורמטיבי, ועם הזמן החושים מתקהים ומסכינים אליה גם הם, והפחיתות והניצול נדמים כבר לטבע שני – נהיים לא מורגשים ולא ניתנים לביטוי וכמו לא קיימים.
נעם פרתום היא משוררת ופרפורמרית. היא מתרגמת, מקריינת, מנחה סדנאות, כותבת לעיתון ולטלוויזיה ומופיעה עם המוזיקאי יונתן כנען ב"שירים מהבידיבום", ועדיין מחפשת עבודה קבועה!