קאבול
אחרי שסבא קיבל שבץ והפך משותק בחצי גוף הוחלט להעביר אותו ואת סבתא למרכז הארץ, שיהיו קרוב לשאר המשפחה.
את הבית הקטן בקריית ים, המוקף גינה, חצר ושכנים ותיקים, מכרנו בקלות. מישהו הרס אותו מיד והשביח את הנכס. שכרנו לסבא וסבתא דירה במודיעין.
סבא יעקב היה אדיש, אבל על פניה של סבתא מרים הופיעה הבעה מיוסרת ומרירה והתקבעה שם. "זה אפגניסטן פה", הכריזה. "עיר לא מתורבתת. בלי מכולת ברחוב. בלי ירקן. בכל פעם שצריך ללכת לקופת חולים צריך להזמין מונית. אין כאן בית קפה אחד נורמלי. קאבול!"
כולנו צחקנו. אחר כך, כשמאסנו קצת בתלונות, הזכרנו כמה היתה מתלוננת על הריח מהירקן והבלגן מהמשאיות שעצרו ליד המכולת והשאירו את המנוע רועם והאגזוז מעשן. הצבענו על הדירה המרווחת, המוארת. שום דבר לא עזר. סבתא זקרה סנטר, התבוננה סביב, ותיעבה הכל.
רחוב טיפוסי במודיעין. צילום: מיכאל יעקובסון. מתפרסם לפי רישיון ייחוס דרך ויקיפדיה.
ניו יורק
למען האמת, הבנתי אותה. הגענו למודיעין כשנתיים לפניה, אחרי תקופה בניו יורק, ועדיין לא היה לי מושג מה אני חושבת על עיר הזאת. היא היתה פרקטית, ללא ספק. שדרות ארוכות וירוקות, מרכזי קניות מסודרים עם שפע חניה (אם כי בתוך שנים ספורות יתברר שמה שנראה שופע עם הקמתה של העיר הפך מהר מאוד לצפוף ולא מספק), דירות מצוחצחות, מחירים מתקבלים על הדעת ומרחק נוח מהעבודה.
הגענו לכאן במקרה. בת דודתי עברה לכאן, ובעקבותיה אמה, ואז אמא שלי, שרצתה לגור ליד אחותה, ואז אחי ואני וההורים של אבא שלנו. התקבצנו לכאן בזה אחר זה, 18 איש, רק כי משפחה אחת קנתה כאן דירה.
הקיבוץ
האם משנה שמו של הקיבוץ? הרי אתם יודעים בדיוק איך הוא נראה. מדשאות רחבות ידיים, ושיירות בתים זעירים, אדומי גגות, וילדים בבגדים קצרים ושיזוף טבעי מהלכים בשבילים ומנופפים לשלום לאיש על הטרקטור. החלוץ מהקיבוץ נצרב בדפי אלפוני וספרי פניה ברגשטיין. לא משנה מה יקרה למדינה המשונה הזו, תמיד יהיה לנו החלוץ מהקיבוץ.
גדלתי בקיבוץ. למדנו על חומה ומגדל, על הגשמה ויצירה, חקלאות וקהילה. אפילו סבתא חווה, שבאה באונייה עם שלוש בנות ומיד נרשמה בסידור העבודה של הקיבוץ בן השמונה, נחשבה לחלוצה. היא לא הקימה כלום, אבל איזה אומץ, לעזוב את המשפחה מאחור, בעיר שדה בברזיל הרחוקה, ולבוא לעבוד בקטיף תפוזים בנגב.
אולי שם נצרבתי בכורח האידיוטי לחפש את האתוס המקומי. משהו שיצדיק את קיומנו כאן, כי הרי סתם לחיות ולקנות במכולת זה לא מספיק.
במודיעין לא מצאתי אתוס של ממש, רק רשומות השלטון: העיר הוקמה במסגרת תוכנית פיתוח מגלומנית של אריק שרון, שמטרותיה העיקריות היו טשטוש הקו הירוק והקמת מספיק דירות לקליטת גל העלייה האדיר מרוסיה בשנות ה-90.
לעומת א"ד גורדון והחלוצים של הקיבוץ ניצבו גאים אריק והקבלנים, הטשטוש והרוסים. ובעיקר: היו נוחיות, קרבה לתל אביב וירושלים ומערכת חינוך מצוינת.
לא הצלחתי למצוא נחמה באתוס הבורגני הזה. אבל לפחות מצאנו דירה נחמדה, עם גינה ושלושה כיווני אוויר.
ניוז
אחר הצהריים לקחנו את הילד לגינה השכונתית, שם היו המון אמהות צעירות כמוני. הן אמרו שזו עיר נהדרת, פשוט נהדרת, מערכת חינוך למופת, מחירים מצוינים, ורק חבל שהפקקים לכאן כל כך נוראים. בשש וחצי בערב השתרכנו במעלה רחובות מתפתלים עם עגלות וילדים מותשים ורק קיווינו שאבא כבר יגיע, כי כבר לא היה לנו כוח. ביום חמישי אספנו מהכניסה לבניין את "מודיעין ניוז". השבת החלה.
נדמה שממש מרגע שהגיחה העיר מן הגבעות, הגיח לצדה העיתון. עבה כמעט כמו העיתון הארצי, ואוטוריטה גדולה פי כמה ממנו. ריאיון עם סלב מקומי, כתבה מתפעמת על ילד שהצליח בלימודיו או התמודד בגבורה עם מחלה, כמה מדורים קבועים על חינוך ומסחר, פוליטיקה מקומית וקצת פשיעה, והעיקר, גולת הכותרת, מדור הנדל"ן.
עשרות עמודים צבעוניים וצעקניים של סוכנויות תיווך אינספור, שהציפו את זנב העיתון, כמעט חציו, בתמונות גדולות ומושכות את העין של דירות ובתים, מרפסות וגנים, כמו שוק צבעוני ותוסס, כאילו היתה כל העיר שקועה בחילופי דירות, או לפחות בבחינת האפשרויות למעבר הבא. על דבר אחד נדמה שכולם מסכימים: חייבים להשתדרג.
לקראת סוף השבוע הושלך העיתון הכבד והצעקני בכניסה לכל בניין ועל סף כל בית, והפך לחלק מההכנות השגרתיות לשבת. באלפי בתים דפדפו בעמודי הנדל"ן התוססים וחישבו מה ערכה של מליבו ומה מצב השמשוני, ולמה גבעה סי קצת נתקעה. וכולם ראו כשבוכמן צפון החלה להציב רף חדש של מחירים, ונהרו לבוכמן דרום. הבטיחו שהיא תהיה בדיוק אותו דבר, אבל בזול.
אלא שמבקר מן החוץ יכול היה לראות מיד שמודעות הנדל"ן במודיעין שונות מאלה של ערים אחרות. למרות סבתי הזועמת בדרכים, כאן לא היו "דירות של סבתא". במודעות צוינו שמות הקבלנים וסטנדרט הבנייה של הדירה, וכל התמונות נראו בדיוק אותו דבר.
שער של המגזין "מודיעין ניוז"
תל אביב
שנתיים אחרי שסבתא מרים עברה למודיעין התחלתי לחלום עליה חלומות משונים. ובחלומי, סבתא חזרה לנהוג בפיאט הישנה, ודהרה בכביש 443 לתל אביב, רכונה על ההגה כדרכה. היא חלפה ברחובות העיר בחיפוש אחר זקנות מתות.
בכל פעם שמצאה את ערימת ארגזים ליד מודעת אבל על עוד קשיש או קשישה שהלכו לעולמם, אספה את שאריות החיים שהסתיימו, הכניסה לבגז' והמשיכה לדהור.
ואז שבה סבתי הלוחמת בדרכים אל העיר מודיעין, ועברה בין אתרי הבנייה שאין להם קץ. היא חמקה תחת גדרות ומעל פיגומים, וכשהגיעה אל הבור שבו נראו עדיין היסודות, השליכה פנימה ספרים ישנים ומפות שולחן דהויות, פריטי דקורציה מקרמיקה ומאפרות ישנות מזכוכית. אחרי שגדשה את סאת ההיסטוריה שיש להניח בבסיס החיים, השליכה קצת עפר לכסות את סודותיה, ויצאה אל אתר הבנייה הבא, להטביע בו קצת עבר, אם לא היסטוריה ממש.
ירושלים
בבקרים, מטושטשת מגידול ילדים וחלומות על סבתות, עסקתי במלאכה המקודשת של העיר – פיזור הילדים למוסדות החינוך. כמו רוב תושבי העיר, גם אנחנו נאלצנו להחזיק שני כלי רכב, אחד לפקקים והשני לפיזור ואיסוף. בבוקר בהקה השמש כל כך על חזיתות הבניינים שלא העזתי לצאת בלי משקפי השמש שלי.
ממש כפי שסבתא-שבחלומי קברה היסטוריה תל אביבית ביסודות הבניינים, כך ציפה איזה חולם אחר את העיר כולה באבן כמו ירושלמית, אבל רק בערך.
האבן הירושלמית המקורית מחוספסת, שמנמנה ומלאה אישיות. בין שבריה נאסף אבק ופיח והיא מתעצבת מחדש בחלוף הזמן, עשירה יותר באופי ונוכחות.
ואולי בדיוק כמוני רצו בוני העיר ליצור איזו תחושה של רצף היסטורי כשהחליטו לצפות את בנייני העיר החדשה באבן ירושלמית, אלא שזו שהודבקה על הבניינים שכאן היתה שטוחה, מסותתת-גזרה וזעפנית. לא היתה לה האישיות המלבבת, החד-פעמית, של אבני עיר הקודש. היא היתה אבן פרקטית. נוחה, ולא יקרה מדי.
היכל התרבות במודיעין. צילום:ד"ר אבישי טייכר. מתפרסם לפי רישיון CC BY 2.5 דרך ויקישיתוף.
התיתורה
היינו בני שלושים ומשהו והיו לנו שלושה ילדים קטנים. היינו עייפים כל הזמן במשך עשר שנים בערך. שוטטנו ברחבי העיר קצת מנומנמים. היתה לנו קהילה נחמדה בבית הספר, קהילה נחמדה בבית הכנסת. כמצוות "מודיעין ניוז" כבר עברנו דירה פעם, ופעמיים, ולבסוף קנינו דירה משלנו, מול הולמס פלייס וגבעת התיתורה.
הקמת ההולמס פלייס היתה בשורה מסעירה ממש בעיר שעד אז לא היתה בה אפילו בריכה אחת. אחריה, הבטיחו, יגיעו עוד חידושים. בריכה עירונית, קניון חדש, פארק גדול עם אגם.
גבעת התיתורה היתה שם לפנינו. תמיד. לילדה הקיבוצניקית המזדקנת שהייתי, האחוזה בסבך האבנים הכמעט-ירושלמיות, הגבעה היתה פיסה זעירה מגן העדן האבוד.
הקבלנים ארבו בשולי התיתורה היפה, אבל החברה להגנת הטבע נאבקה לשמר את המרחב הזעיר והיפהפה שהיו בו אתרים ארכיאולוגיים וטבע מלבלב, מתפרץ ושמח. באביב חצינו את הכביש וטיפסנו על הגבעה, ותוך רגע היינו מחוץ לעיר, מרחרחים פרחי בר וצופים בנוף המרהיב ממזרח. בלילות היו עכברים רצים במורד הגבעה, ובבוקר מצאנו אותם מכרסמים פריכיות בארונות המטבח שלנו.
היה לנו נוח.
תל אביב
כשהילדים גדלו פתאום היה פחות נוח. רצינו לעבור דירה שוב, כמצוות העיר. היתה לנו גינה נהדרת בדירת הגן, והיתה לנו התיתורה, אבל איבדתי את השקט. חיפשנו בית חדש, אבל העיניים שלי ראו רק פגמים. בכל מקום משפחות משובטות, כמונו, אבא, אמא ושלושה ילדים, נוסעות מהבית לבית הספר, ומשם לקניון. בלי רחוב להלך בו. בלי אירועי תרבות.
לאולם התיאטרון החדש והיפהפה הגיעו רק הצגות מצליחות. בקולנוע הוצגו שוברי קופות. בחנות הספרים נמכרו רבי המכר. מדי פעם אמר מישהו מורשת המכבים, אבל רוב הזמן היתה תחושה שהעיר דהויה, ממוצעת, חסרת כל אישיות. וגם אני.
אח שלי הרגיש כמוני. ביחד עזבנו את העיר ועברנו לתל אביב.
אחרי שבועיים בבית החדש, בצפון הישן והמקסים, מתה השכנה מלמעלה. היא היתה רופאה בת מאה שעוד לא הספקתי להכיר. הבטתי בארגזים בכניסה. ספרים ישנים, תעודות מאוניברסיטת לייפציג, תמונות שמן במסגרות כבדות.
הייתי מאושרת.
ראשון לציון
כמה חודשים אחר כך הלכתי לאיבוד בערבות ראשון לציון. עליתי מאיילון היישר אל מקום שאינו מקום. זו לא היתה ראשון (רישון) שהכרתי מכמה שנים בילדותי, בפאתי שיכון המזרח, אלא עיר חדשה וסינתטית שהוקמה למול החולות.
בנייני ענק הסתופפו זה לצד זה, ביניהם נפרשו שבילי אבן בהירה, צמחיה מעטה אך ירוקה מאוד, והכל היה מאובך קלות. ברחוב לא הלך שום אדם, ולא היה לי מושג קלוש איך מגיעים למכללה למינהל. איפה זה בכלל.
ובכל זאת הכל היה מוכר כל כך. מאיפה זה מוכר לי.
אספתי טרמפיסטית שהכירה את הדרך, ודיברנו על גברים וחתונות ומודיעין. היא שמעה שהעיר היא מקום מצוין לגדל בו ילדים. אני אישרתי, ובינתיים נפל לי האסימון.
ראשון מערב היתה מוכרת לי כי היא מודיעין. ממש כפי שכפר סבא מערב ורעננה מזרח הן מודיעין, וכרכור המזרחית היא מודיעין, וכרמי בנימינה היא מודיעין. ונתניה צפון היא מודיעין. כל הארץ מודיעין מודיעין. כל מגה-שכונה בפאתי עיר שדה היתה למודיעין.
אפילו גינדי הייטס וכוכב הצפון בתל אביב נראות כמו מודיעין. והנה נולד מחדש אתוס חלוצי, קצת משונה, ובכל זאת.
מודיעין בלילה. צילום: ויקיפדיה
מודיעין
אחרי שנה חזרנו למודיעין. גרנו בבוכמן דרום, שכונה משונה של דירות מדורגות שנקראות בשפה המקומית קוטג'ים, לנחמה.
בבוכמן דרום לא היה אפילו מרכז עם מכולת. כשחיפשנו דירה סיפר לי חבר משעלבים איך פעם היה מביא את עדרי הפרות לרעות בוואדי היפהפה במרכז השכונה. שבועיים אחרי שעברנו פלשו הקבלנים לוואדי, ובמשך שנה שלמה זעזעו חבטות הקונגו וחריקות המסורים החשמליים את השכונה.
סבתא כבר היתה חולה מאוד. את רוב ימיה העבירה במרפסת, מתבוננת במעוף הציפורים מעל גבעת הברושים בפאתי מכבים.
אבל פעם בשבוע היא התעקשה ללכת לסופר עם סוזי, המטפלת הרומנייה. ניסינו לשכנע אותה שלא תלך, רק חסר שתשבור את מפרק הירך בתור לבשר, ללא הצלחה.
פעם פגשתי אותה שם, ליד הקופות, ופטפטנו בנחת שעה ארוכה. אבל ככל שהתקרבנו לקופה, סבתא נהייתה קצת לא שקטה. נדמה היה לי שהיא רוצה שאלך.
"גברת בשן! מה שלומך? כמה טוב לראות אותך".
סבתא חייכה בביישנות. "מה שלומך, ויקי?"
הכרתי את ויקי, הקופאית. הטווס של הסופר. בגדים צבעוניים, עם העדפה לצבעים עזים: כתום, טורקיז, צהוב וירוק. ציפורניים בנויות באורך בלתי אפשרי, תמיד בכמה וכמה צבעים, שיער קצוץ וצבוע בקפדנות לפחות בשלושה גוונים, פסי טורקיז זוהרים מסביב לעיניים, ליפסטיק אדום וחיוך נצחי, מקסים.
ויקי שאלה מה שלום סבא ואיך הכאבים בגב, ואם המעסה הגיעה השבוע. היא סיפרה לסבתא משהו על אחד הילדים, וסבתא הכירה אותו בשמו והתעניינה במצב הלימודים.
סוזי ואני ארזנו בינתיים את הקניות. "סבתא אוהבת ויקי", צחקה סוזי.
בחוץ שאלתי את סבתא אם היא עדיין חושבת שמודיעין היא כמו קאבול.
"מתי אמרתי דבר כזה?" שאלה בתמיהה.
מודיעין דרך עדשת המצלמה המנחמת של יואל תמנליס
זכרון יעקב
סבתא מתה מאז, וגם סבא. לפני כמה שבועות מכרנו את הדירה הפרקטית שלהם לזוג צעיר ומקסים עם שלושה ילדים.
לפני שלוש שנים, שנה אחת בלבד אחרי ששבנו לערבות בוכמן דרום, עזבנו, והפעם לזכרון יעקב. מצאנו לנו בית ברחוב שכולו גגות אדומים וברושים גבוהים וויסטריות סגולות לוהבות. בגינה השכונתית נאבקים הגננים מהמועצה המקומית בחזירי הבר המתפרצים מוואדי שבפאתי רמת הנדיב.
כבר שלוש שנים, ועדיין בכל סידור במדרחוב או טיול בשמורה, בכל סיבוב מול הים או יערות אלונה או בקעת הנדיב אני מתפעמת מחדש מהיופי, ותוהה מתי אתרגל. אני מקווה שלעולם לא.
***
לפעמים אני נוסעת למודיעין, יש לי שם עדיין חברות שאני אוהבת. אני מתגעגעת לרגעים זעירים, לאנשים מסוימים, לסבתא הישובה על המרפסת מול הציפורים.
הצמחייה גובהת והעיר מוריקה. היא יפה יותר מרוב המגה-שכונות שנבנו בדמותה. יש לי מכר בפייסבוק, צלם ועיתונאי מודיעיני בשם יואל תמנליס. הוא משוטט בעיר ומצלם נופים אורבניים ורגעי טבע. במצלמה שלו, הפארק החדש והמשונה מול הקניון הוא נוף קסום, עוצר נשימה. השדרות שבירות באור הבוקר. האבנים הירושלמיות צבועות בוורוד לעת שקיעה. אפילו הקוטג'ים של בוכמן דרום נראים נחמד, מרחוק.
וככה, מרחוק, אני רואה פתאום שהיה לי טוב שם, במודיעין. כי זו עיר פרקטית ונוחה, וגם בזה יש נחמה.
רוני גלבפיש היא סופרת, עורכת, מנחת סדנאות כתיבה ומתגעגעת לעיתונות בלילות