"אנו מודיעים בצער על פטירתו של אדם, בשיבה טובה. הוא יחסר לכולנו. הקהל מוזמן לחנוכת ביתו החדש שתיערך ביום ה' בשעה 10:00 בבית העלמין הדרים, ליד צומת יסעור".
בשעה 09:45 הגעתי לצומת יסעור. שלט קטן ואלגנטי כיוון אותי אל שביל עפר, שבסיומו נמצא הפרויקט החדש של בתי המתים, "הדרים".
בכניסה למתחם, מעבר לחניה המרווחת ולשער הכניסה, נמצאת המבואה לקבלת האורחים. אזור מקורה, מעוצב בטוב טעם, עם מדשאה, מפל מלאכותי מפכפך, זר פרחים לבן אחד, ושולחן אבן. הצטרפתי לקהל, שעשה את דרכו לכיוון הבית החדש של הנפטר.
הבית אכן מרשים, בית פרטי, עם אופציה לזוג. כשלושה מטרים רוחבו, שני מטרים אורכו ועומקו, על פי דרישה. סביבו מדשאה ירוקה, עצים בוגרים, שבילים מסומנים ופרחי עונה.
המנוח הוטמן אחר כבוד בביתו החדש, שעליו נקבע שלט הנושא את שמו. שם יתגורר לנצח נצחים. הבית, שנרכש בממון רב על ידי המשפחה, הוא בבעלות המנוח לתקופה בלתי מוגבלת. בחוזה כתוב "לנצח, או עד תחיית המתים, על פי המועד המוקדם מבין השניים".
בעת שעשיתי את דרכי בחזרה לעיר שבה אני מתגורר, נזכרתי בחנוכת ביתה של טובה, שבה השתתפתי לפני כחודש ימים. טובה, שנפטרה אף היא בשיבה טובה, בחרה לשכון בעיר ולא בכפר. למעשה, איני בטוח אם זו היתה החלטה שלה או של משפחתה. מכל מקום, היא עברה להתגורר במשכן שהוצע לה כברירת מחדל על ידי העיר.
ביתה של טובה, או בעצם, דירתה, נמצאת בקומה הרביעית בבניין באזור בנייה רוויה. חומרי הגמר של הבניין איכותיים, חיפויי וריצוף שיש, מעלית, גג בטון יצוק, שלושה כיווני אוויר וחניה.
דירתה של טובה בגודל ממוצע לאזור, דלת כניסה בגודל כ-80×80 ס"מ, ועומק הדירה כולה כ-180 ס"מ. סטודיו. דלת הכניסה לדירה מעט גבוהה, והגישה היא באמצעות סולם. ליד הדלת שש דלתות אחרות המסודרות סביבה בחצי עיגול, כל אחת מהן היא כניסה לדירה אחרת. טובה ומשפחתה אינם מכירים את השכנים. ניתנה להם אפשרות לרכוש אף את הדירה השכנה, אך המחיר לא היה אטרקטיבי ביחס להיצע באזור, שעומד לפני תנופת פיתוח גדולה.
כן, תנופת פיתוח. המגמות בשוק הנדל"ן אינן פוסחות על בתי המתים בישראל. הביקוש עתיד להמשיך ולגדול, ההיצע אינו מספק, והפתרונות משקפים מצוקת דיור.
בישראל, בשטח של 20 אלף קמ"ר, קיימים כ-1,250 בתי עלמין – ערי מתים וכפרי מתים. מדובר בשוק מונופוליסטי הנשלט כולו על ידי המדינה, הן מבחינת הקרקע והן מבחינת שירותי הבנייה והשירותים הנלווים.
בכפרי המתים המונופול מציע פרטיות, מרחב, אפשרויות להרחבה לבני משפחה וירוק בעיניים. ההיצע מצומצם, האיסורים על קבורת אנשים מן החוץ גוברים, כמו הניסיונות לעקפם. בערי המתים מוצתה הבנייה בלב העיר, וניכרת מגמה של פרוור. הבניה רוויה והמ"ר לנפש נמוך. בכל האזורים ניכרת מגמה של עליית ביקוש ובהתאם עולה מחירו של כל בית שאינו הסטנדרט המוצע על ידי המונופול.
ומה הסטנדרט המוצע כיום למשתכן? אם אתם גרים בעיר, ברירת המחדל שלכם במותכם תהיה ככל הנראה, להיקבר במגירה בתוך קיר, לתוכה יזרו כף חול כדי לקיים את "מעפר באת ואל עפר תשוב". אם אתם גרים בכפר, יש לכם סיכוי להיקבר בקומה התחתונה של בור עמוק. בשני המקרים, ברירת המחדל קובעת כי לידכם, או מעליכם, ייקברו אנשים זרים, אלא אם כן תרצו לשמור מקום לקרובים או חברים, תמורת תשלום גבוה, במזומן ומראש.
והשוק, מגיב בהתאם. בין רבע לשליש מהמתים בישראל דאגו לרכוש לעצמם קבר עוד בחייהם, מחשש לטיבה של ברירת המחדל במועד פטירתם.
המוות משחרר את נשמתו של האדם מכבליה הארציים, אבל לא את שרידי גופו. אלה ימשיכו לשהות, לנצח, תחת תכתיבי מודל הצריכה הפרטית. איך הפך "מעפר אל עפר" המחזורי, המשיב את חלקיקי הגוף למקורם, למכל אחסון נצחי, מבטון, עם שלט "שטח פרטי".
הקבורה היהודית והמוסלמית נהדרת. הטמנת הגוף העירום באדמה, ללא ארון וחניטה בחומרים רעילים משכנעת הן מבחינה אקולוגית והן מבחינה רוחנית-תיאולוגית. בצד הצניעות והפשטות האלה, נראים הקברים הפרטיים כמקדש למשהו אחר וזר – ה"אני הנצחי" ו"השלי הנצחי".
בעתיד יביטו בקברים שלנו, כמו שאנו מביטים בפירמידות. קברו של מלך פרעוני היה מפעל חייו, ותולדותיו נחקקו בו באבן. במותו הורדו אליו, עם גופו החנוט שיישמר "לנצח", גם עבדים, נשים, חיות בית, מזון וכסף, שילוו אותו במסעו אל מחוזות הנצח. גם כיום ממלא הקבר מטרה דומה – הוא מעיד על דמותו של המת, קשריו המשפחתיים ותאריו, כעדות חקוקה באבן, לנצח.
האם לא הגיע הזמן לאוורר את הרעיון הזה? האם קיומו ומורשתו של ה"אני" חייבים להיחקק באבן לאחר מותו, כדי להבטיח את קיומם? כולנו רוצים לשכנע ולהשתכנע כי אנו בעלי משמעות אישית ומיוחדת, להותיר חותם שיבטיח זאת. בעבר ציירנו על קירות מערה וחקקנו כתובים בסלע, היום אנחנו מתחזקים פרופיל ברשת. מרחב ההבעה האישית נגיש, חלליו רחבים ללא גבול וכך גם נצחיותו הדיגיטלית. אולי הגיע הזמן להניח להנצחה באבן?
מה החלופות? אני מציע שתיים: הראשונה משפרת את מודל הנדל"ן והשנייה, זונחת אותו לטובת חלופה מאווררת יותר.
נצח לתקופה
מודל זה מציע טקס וקבורה בחלל פרטי ומרווח, באזור ביקוש. הקבר יעמוד לרשות המת ושאריו לתקופה מוגבלת, בהתחשב בצורך הטבעי של שאריו לפקוד אותו כחלק מהליך פרידה והטמעת זיכרונו.
מודל כזה מקובל בארצות רבות בעולם. הדוגמה הקיצונית היא יוון, שמאפשרת קבורה למשך שלוש שנים בלבד. אחריהן שרידי הנפטר מוצאים מהקבר ומועברים לאזור קבורה משותף. מנהג דומה רווח בארצות רבות. בשוודיה, לאחר 25 שנה מעמיקים את הקבר וקוברים מת נוסף מעל למת הראשון.
באנגליה היה נהוג לפעול באופן דומה ביחס לקברים שגילם מעל מאה שנים. נייר עמדה של המחוז מ–2011 מציע להרחיב את המנהג בשל מחסור קיצוני בשטח לקבורה.
בספרד, ברירת המחדל היא השכרת קבר לתקופה של 5 או 49 שנים, ופינוי של מי שאינו משלם את דמי השכירות.
בסין כבר אוסרים על קבורה בארונות, ושריפה היא חובה. חלקת קבר מושכרת ל-20 שנה לכל היותר כתקופה ראשונה, ותשלום על הארכתה גבוה מאוד. הממשלה הסינית מציעה סובסידיות לקבורת אפר הנפטר בים.
סביר להניח, בזהירות הראויה, כי במקרה של מיתה בשיבה טובה, תקופה של 25 שנים תספק את הצורך של הצאצאים הישירים של הנפטר בפרידה. ייתכן שבמקרים חריגים אפשר לקבוע כברירת מחדל תקופה ארוכה יותר, למשל למשפחות שכולות.
נצח במרחב
כל אחד הוא יחיד ומיוחד, לנצח נצחים, בסדר. אבל גם לשיטה זו, "האני הנצחי" אינו הגוף הקבור באדמה, אלא הנפש. היא הייחודית, היא הנצחית, היא זו שתתגלגל בגוף אחר, תחיה בגן עדן או בגיהינום, תשמע תפילות לעילויה, תשגיח עלינו מלמעלה, תהיה צרורה בצרור החיים, כל אחד על פי טעמו.
אני מציע כי נניח לגוף לחזור ליסודותיו, ונתנחם בנצחיות הנפש, שאינה זקוקה ל-4 מ"ר פרטיים באדמה, וחקיקה באבן.
דמיינו פארק רחב ידיים, שהנוף בו אינו שטוח, יש בו גבעות ומשעולים, אתרי מים זורמים ועומדים, חלקות מיוערות ואולי אפילו חלקות נושאות תנובה חקלאית – גפנים, פרדסים, וגידולים נוספים שיכולים לתמוך באזור אקולוגי מלא שימשוך, כמובן, גם ציפורים, פרפרים, דבורים – מניפסט לכוח החיים, ההמשכיות, והיותו של האדם חלק מכל אלה, ולא גוף בודד נצחי.
בתוך המרחב הזה ייבנו אתרים שבהם יתקיימו טקסי קבורה וזיכרון. טקס הקבורה יכלול את הטמנת הגוף בעומק האדמה, גופת הנפטר תיטמן בעומק רב, במעין כוורת תת קרקעית, שבה לכל גופה חלל פרטי משלה, מדופן בקירות אדמה ובתקרת אדמה.
טקסי זיכרון קבוצתיים או פרטיים יוכלו להתבצע באופנים מגוונים במסגרת הפארק – איש על פי טעמו. מי שיבקש להשתמש באתרי הזיכרון הבנויים לטקסי זיכרון קבוצתיים, יוכל לעשות זאת בזמנים מוגדרים ובתיאום מראש. את החלל יהיה אפשר להפוך לחלל פרטי באמצעות שימוש במדיה דיגיטלית להעלאת ושימור זיכרון המת.
אפשר לתכנן ולקיים חללים רבים כאלה מבלי לפגוע באופי הפארק כמרחב פתוח, ואפשר לשלב בפארק גם אזורים פתוחים המיועדים להתכנסות לטקסים פרטיים אלטרנטיביים.
אופיו האקולוגי של הפארק יאפשר, למי שירצה בכך, להתייחד ולשמר את זכר המת באמצעות טיפול ושימור באתר כולו – שתילה וטיפול בצמחייה קבועה ועונתית, ייזום והשתתפות בהקמה ותפעול של מערכות אקולוגיות נלוות של החי והצומח במקום, פעילות חינוך והסברה.
הפארק יהיה מרחב שיכיל וימחיש את המוות והחיים, והקשר הטבעי ביניהם, ובכך יועיל לקהילה ולפרט כאחד.
המתים שלי
כל המתים שלי קבורים בתוכי. אני פוגש אותם במקומות שונים ומשתנים. את סבתא שלי, על נס קפה חלש, במטבח שלה על הכרמל אחר הצהריים, או כשאני פוגש את העיניים שלי במראה; אלון מחייך מאחורי כתפי כשאני מנסה לנסח מחשבה, או כשאני חושב אם אני אוהב טחינה; יאניס תמיד עולה בשביל האבן, מנגן במפוחית, אבל קופץ גם ליד עץ הלימון שלי בחצר.
פעמים רבות, כשאני מגיע לפקוד את קבריהם שבאדמה, הם לא שם, או שאני לא שם, ונדמה לי שצר להם המקום, ושהם היו שמחים להרחיב אותו כך שיכיל צמיחה ושינוי, מוות וחיים.