17.7 תחילת המבצע הקרקעי
"אִם הַיֶּלֶד יָשֵׁן,
וְהִתְחִילָה מִלְחָמָה,
אַל תָּעִיר אוֹתוֹ.
הוּא לֹא פִסְפֵס דָּבָר"
(פרסום ראשון)
היום יום חמישי, השלושים באוקטובר שנת אלפיים וארבע-עשרה. שישים וחמישה, שישים וחמישה ימים מיום סיום המלחמה, המבצע, "צוק איתן", המבצע האחרון, אחרון בינתיים, בעזה. וכבר נראה כי הכל נשכח: ברלין אִין ואאוּט, יש מחאת מילקי או אין, אבל יש אחד בטח: יש אייפון-שש שלמרות ובגלל המצב, שובר שיאי מכירה בישראל. נפלא פה.
אבל לא. משהו נשבר בי במלחמה האחרונה. לקח לי זמן לתת למחשבה הזאת מקום וצורה, יותר זמן לדבר על זה בקול, ועכשיו להעלות את זה על הכתב כמו עובדה מוגמרת – מישהו לוקח מספרי-מתכת ושורט אתם את הלוח הירוק שהיה לי בכיתה א' – צמרמורת. ולא, לא עינוגים.
ניסיתי להדחיק, לשכוח, אבל על רציף רכבת דיברתי עם חבר – הוא צפון ואני דרום – ושוב זה נפל לי על הראש, כמו מגדל קוביות מרעיש וכואב. למחרת שוב שיחה, הפעם עם חבר אחר. אותו מגדל שוב, מגדל מסחרר ומבלבל, עולה ונופל באותו רעש, אותו כאב. בלבב פנימה.
זה הולך ככה: אני גר וכותב מבאר-שבע. את הלימודים לקראת הדוקטורט שאיני מסיים עשיתי מעבר לים, בתפוח הגדול, בניו יורק. יכולתי להחליט שאני נשאר שם לתקופת מה, מחפש מלגה, פוסט, התמחות וכל שאר הירקות. חוסך קצת, עוד שנה ועוד שנה, וכבר הנה לא חוזר אלא לחופשת מולדת פעם בכמה זמן מוגבל. אבל עם בת הזוג, שכן סיימה את הדוקטורט בהצלחה, החלטתי שהמקום הנכון לגדל בו ילדים הוא ישראל. ישראל עם ביקורת, הרבה ביקורת – ביקורת וִוית' אֶ-קַפִּיטָל בִּי. אבל החלטנו שאם נחזור, נחזור ונילחם על תיקון, נהיה מעורבים. בינינו, אין לי ספק שגם המחשבה שבני שלי יקרא לי דֶּדִי במבטא אמריקאי לא בדיוק קסמה לי.
אז חזרנו, לפני ארבע שנים וחצי. עכשיו בשכונה צעירה עם שני ילדים, בן שנתיים ובן שש ובלי חיית-מחמד. אבל קודם, רגע לפני השאלה, השהייה ולא קומית: סיפור מקדים. לפני כשנתיים, טיילתי עם בני הבכור בפארק השכונתי, והוא ילד מתולתל יפה-עיניים, עולה ומקפץ על ההרים, שר וקופץ, קופץ ושר. והנה ניגשה אלינו גברת, גיברת ליתר דיוק, ושאלה אותו בחביבות "אופיינית": איך קוראים לך, חמוד? הוא צייץ חזרה את שמו. "ובן כמה אתה?" המשיכה. "בן ארבע," קיפץ. "איזה יופי," אמרה המכשפה "עוד ארבע עשרה שנים, תהיה צנחן" וחייכה לה.
בום!
הרגשתי את הלב מתקמט לי בפנים, נסחט עמוק ויסודי ולא משאיר לי אוויר. בוא, אמרתי לו, הולכים. מבטו אמר למה. "האשה הזו מפחידה אותי". בספר שירי, בחירות, שיצא בדצמבר האחרון (פרדס, 2013), יש שיר שעלה מתוך אותו אירוע, השיר הוא הבטחת בחירות, וככזה הוא כמובן שקר:
כשתהיה גדול לא תלך לצבא…
אוֹמְרִים
"הָאַהֲבָה בּוֹא תָּבוֹא"
בֵּינְתַיִם
כְּשֶׁהִיא עוֹבֶרֶת בָּרְחוֹב
שׁוֹרְקִים לָהּ.
בדור שלנו כבר לא מבטיחים את ההבטחה הזאת. נורא. נורא שפעם היו מבטיחים אותה ומשקרים לנו –הבטחתם יונה, עלה של זית, הבטחתם שלום – אבל לא פחות נורא, אולי אפילו יותר, שהפסקנו להבטיח. ומה זה אומר לעזאזל?
לשמוע אזעקה מיללת, עולה ויורדת, להחזיק ילד ישן ביד, לחכות לבום ולספור נשימות עד שנרגעים, זה לא הגיוני. בני הקטן, בן שנתיים, כבר הספיק לחוות את "עמוד ענן" ו"צוק איתן". הנה שגרה, אולי יש לומר שִׁגְרַע. שני מבצעים, שתי מלחמות.
שקר שגרתי
הִנֵּה חַיִּים: יוֹם רוֹדֵף
יוֹם. כְּלָבִים קְשׁוּרִים
בִּרְצוּעוֹת. מְכוֹנִיּוֹת
מַחֲלִידוֹת. טֶלֶפוֹן נִשְׁכָּח
בְּבֵית-קָפֶה. בָּרַדְיוֹ שׁוּב
פִּרְסֹמֶת. שַׂקִּית רֵיקָה
תּוֹפֶסֶת רוּחַ. יְלָדִים מְשַׂחֲקִים
תּוֹפֶסֶת. נְעָרוֹת עַל
אוֹפַנַּיִם. דְּרוֹרִים עַל
סַפְסְלֵי-הָעֵץ. כֶּלֶב נוֹבֵחַ עַל
חָתוּל. פַּחִים עוֹלִים עַל
גְּדוֹתֵיהֶם. הַנַּחַל
יָבֵשׁ עֲדַיִן וּמֵעַל
שֶׁמֶשׁ. אֲפֹרָה. שְׁאִיפָה.
לֹא יוֹתֵר. נְשִׁיפָה.
בְּדִיּוּק. חַיֵּי שִׁגְרָה
וְהָאֱמֶת
עוֹלָה יוֹרֶדֶת.
(מתוך בחירות)
כשהייתי קטן, כיתה דל"ת, אני זוכר את המורה כרמלה משרטטת על הלוח את ציר הזמן ומראה לנו איך בערך כל עשור יש מלחמה (1948, 1956, 1967, 1973, 1982..). אני זוכר איך חבר ואני ניסינו לנחש מתי המלחמה הבאה תגיח: משחקי ילדים. מאז, המרחקים הצטמצמו כל כך, ההבטחות נשכחו כל כך. שכחתי גם מי ניצח. ומשהו, כאמור – נשבר בי. כל כך נשבר.
אבל אני מלהג, וסוטה, סוטה ידוע, ממסלולי. הבעיה היא שפתאום, בעקבות הסיבוב האחרון, אני שואל את עצמי אז למה. אז למה לנו כל העניין הזה? כולנו חכמים, כולנו יודעים את התורה המרה: אנחנו יודעים שהיתה מלחמה, שיש מלחמה, שתהיה מלחמה. ואנחנו מגדלים את ילדינו כאן, במקום הזה. זו העובדה החותכת, בבשר. אני רואה, ולבי נשבר, איך הוא מטפס על הסולם במגלשה, רוכב על האופניים, מחליק, הברך נחבטת, העור נקרע, הבשר נחתך ודם.
פצע אדום
בְּנִי מְטַפֵּס וְנוֹפֵל
שׁוּב וָשׁוּב,
תָּמִיד עַל אוֹתָהּ
בֶּרֶךְ, שְׂמֹאל.
כְּבָר יֵשׁ צַלֶּקֶת
קְטַנָּה, כְּמוֹ לַגְּדוֹלִים,
צוּרַתָהּ חֲצִי-סַהַר,
אוֹ אוּלַי חִיּוּךְ.
אִם דָּם יוֹרֵד
וְהוּא נִבְהַל, אֲנִי
מַרְגִּיעַ "זֶה רַק צֶבַע
אָדוֹם, צֶבַע אָדוֹם".
(פרסום ראשון)
אז איך לעזאזל אני ממשיך לגדל את הילדים שלי במקום שיש בו סכנת חיים ברורה ומידית? איך? מה ההסבר?
זו נקודת השבר. המשבר. השבר הסורי אפריקני. הוא שמטלטל את העולם הפנימי שלי, את הלוחות הטקטוניים של חיי. איך יכול להיות שאני פה. כן, אני חי וכותב עברית. אבל האם זו סיבה מספיק חשובה להעמיד בסכנה את חיי הילדים? מה מחזיק אותי פה? צבא עשיתי: סדיר, קבע, מילואים. בבחירות אני מצביע, להפגנות הולך. מה קורה פה. למה אני פה? אני לא ציוני גדול וגם לא אנטי-ישראלי. אני אוהב את הבית במובן שהוא ביתי. אבל בית אפשר גם שם, מעבר לים, מעבר לקשת. אני לא מרוויח מצוין, כן מגרד משרות הוראה כדי לא לגרד מינוס, לא סלבריטי עם מעריצים, לא טייקון ולא טי-שירט, אני לא איש חשוב מאוד. לא. סתם אחד.
אז למה אני פה? הנורא מכל, שאין לי תשובה.
אולי אני סתם עצלן. ואם זו התשובה לחיים, היא מגעילה אותי לא פחות. ככה יוצא, שאני בורגני קטן ומפונק. מעצלנות. והנה כך נהפכתי לסתם אחד, באימה הגדולה ביותר, רוצה ומבקש נורמליות-לא-נורמלית. כדברי ר' מאיר (בעל הנס) אריאל: "מה אני לא-נורמלי להיות נורמלי? אני לא נורמלי". בינתיים ממשיך לנסוע ותוך כדי מנסה בעיקר להדחיק את השאלה ההיא: "למה". ויותר מכך, משתדל למצוא יופי, בכל דבר, שלא ייגמר לעולם:
יפה לך אדום 23.7
כְּשֶׁהַתּוֹתָחִים רוֹעֲמִים
אִי-אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ כְּלוּם.
אָז אֲנִי מִתְקָרֵב וְלוֹחֵשׁ לָךְ
גַּסֻּיּוֹת בָּאֹזֶן בְּתִקְוָה
שֶׁתְּחַיְּכִי שׁוּב, בְּכָל-זֹאת.
(פרסום ראשון)
ערן צלגוב הוא משורר, עורך, מתרגם ומו"ל. ספרו האחרון, "בחירות" ראה אור בהוצאת פרדס
