הרב אליהו מני, שנולד בעיראק בשנת תקע"ח (1818), היה תלמידו של הרב הראשי של יהודי עיראק, חכם עבדאללה סומך. בשנת תרי"ז (1857) עלה לארץ ישראל עם משפחתו, וישב תחילה בירושלים ואחר כך בחברון, שם שימש משנת תרכ"ה (1865) כחכם באשי, עד פטירתו בשנת תרנ"ט (1899). בימי חייו פרסם שתי קינות.
שני בניו שעלו עמו מבגדד היו למשוררים פורים: בנו הבכור היה ר' סלימאן מנחם מני, שנולד בשנת תר"י (1850) בבגדד, עלה עם אביו לארץ ישראל וחי רוב חייו בחברון. ר' סלימאן מני היה רבה הראשי של קהילת חברון משנת 1904 ועד מותו, נסע לסוריה, מצרים, הודו, תוניסיה ואלג'יריה ונפטר בשנת תרפ"ד (1924). בחייו התפרסמו רק חמישה שירים שלו, וכן רשימות בעיתונים והסיפור "עמק השדים", אך לאחר מותו התפרסמו כ-90 שירים שלו. אחיו הצעיר של ר' סלימאן מני, ר' אברהם ברוך מני, נולד בבגדד בשנת תרי"ד (1854), עלה עם בני משפחתו לארץ ישראל, וחי רוב חייו בחברון. הוא סבל ממחלה קשה, ונפטר בן 28 שנים, בשנת 1882. בימי חייו פרסם שלושה שירים, אך לאחר מותו התפרסמו כ-40 שירים שלו. שירתם של שני האחים מגוונת ומרשימה, ומעידה על קשריהם המגוונים עם מסורות השירה העברית בארצות המזרח ובארצות אירופה.
ר' אברהם ברוך מני, האח הצעיר, היה בעל השכלה תורנית וכן השכלת חול, והיה מצוי היטב הן במסורות החול והקודש של יהודי ספרד, עיראק והמזרח, והן בשירה העברית באיטליה ושירת המשכילים. אף אחד משיריו לא כתוב בצורת שירת החול הספרדית, על משקליה וחרוזה המבריח, ולעומת זאת הוא כתב שלושה שירים בצורת הסונטה האיטלקית.
כאשר אחיו הבכור, המשורר ר' סלימאן מני שהה במאסר בדמשק מ-1880 עד 1883, מסיבות שאינן ידועות, כתב לו את השיר הבא, שבהערה שצירף לו כתב: "ט' ניסן תרמ"א בדמשק כשהיה מר אחי בבית הסֹהר":
הדרור על פתח בית הכלא / ר' אברהם מני
עורה אסיר כלא ושמע אמרֵי צִפור דרור
בפיו עלה תקוָה עומד על דלת וציר
עורה משנת יגון יבאיש גם מָר דרור
ובטח באל והוא ישלח לך מלאך וציר
אסירך יפתח וכמוני תהיה דרור
יעל לך מרפא ונסו כאב וציר.
בשיר פונה המשורר אל אחיו ומבקש ממנו להתעורר ולשמוע את ציפור הדרור, אשר מצויה כבר בקרבתו וכמו היונה מספר בראשית, בפיה עלה המסמל את תום המבול/המאסר ("וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ" [בראשית ח', י"א]); בשורה זאת אולי מהדהד המשורר גם את הקצידה הקלאסית של אבו פראס אלחמדאני (968-932) שנכתבה בזמן כליאתו על ידי הביזנטים, ואת ביתה הראשון והמפורסם:"أقُولُ وَقَدْ نَاحَتْ بِقُرْبي حمامَة ٌ / أيا جارتا هل تشعرين بحالي؟"("אני אומר [את השיר] כשיונה הומה בקִרבתי / הוי, שכנה, האם תרגישי את מצבי?"). המשורר חוזר ומבקש מאחיו להתעורר משנתו ומעצבו בתוך הכלא, אשר יבאישו את ריח הבושם ("וְאַתָּה קַח-לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר-דְּרוֹר" [שמות ל', כ"ג]), ולשים את מבטחו באל שישחררו בעזרת שליח; המשורר מבטיח לאחיו כי האל ישחררו ממאסר, וירפא את כל מכאוביו. שיר זה הוא שיר צימוד (تجنبس, תַגְ'נִיס בערבית), וחרוזיו מתבססים על כך שבכל פעם המלים דרור וציר משמשות במשמעויות שונות: דרור מופיעה כציפור, כבושם וכחופש, ואילו המלה ציר מופיעה כמנגנון לסיבוב הדלת, כשליח וככאב. הצימוד הוא אחד הקישוטים החשובים בשירה הערבית, ובשירה בעיראק, בעברית ובערבית, התפתח ז'אנר שלם המבוסס על צימודים, שירי עתאבא.
על שיר זה ענה ר' סלימאן מני בעודו במאסרו, וציין כי כתבו בחודש ניסן בשנת תרמ"ב (1882), והוא מצוי ברצף של שירים תחת הכותרת "מאסר בדמשק", כאשר מעל שיר זה כתב "אחרת בניסן":
כלֹה כלתה נפשי / ר' סלימאן מני
כלֹה כלתה נפשי ועודני בך כלוא
ימים נגֹזו ולילות חלפו עברו
ומדוע לא תשלחני חָפשי, לו
מותתני טוב כי פנַי לא שִחרו.
לילותַי בָּךְ ארכו כמו לא להם שחר
ותנומתי מדוע אִתי לא אסרת?
אזעק לאֵידִי הוי עד כי גרוני נִחר
אכן דלתֵי דמעותי בלִבי סגרת.
אהה, מעין דמעותַי, עזרני לבכי
אולי בך אכבה רשפֵי אש לבבי
פקֹד נא את עפעף עינַי בנשף חָשכי
ארוה צמאון נדודַי העצור בחֻבי.
הס, הס, מי זה מתנומותי יעירני
לא קול המְיַת נוגש ולא קול נחת
ואם קול דוד הוא מי זה עתה ישחרני
ויפקדני בבית כלאי, בור השחת.
האם זה צִפור דרור משורר לצורו
ויונתו גם היא בשיר זִמרה תענהו
ישמחו לקראת הילל בן שחר ואורו
המבשר על מאור יומם כי בא הִנֵהו.
כף תקעתי ושרתי לאור יום הזורח
אמרתי אין זאת רק סעִפֵּי חזיון לילה
עתה אקום לחזות נֹעם האורח
הנותן חֹפש לנפש סרה ואֻמללה.
אכן, אהה, אוי, מה זה תחזינה עינַי
איש בקנה רובה עומד על יד השער
אין זאת רק כי אסור פה תוך כלא הנני
אוי לי, זכרתי זאת ויֹאחזני שער.
הוי צִפור דרור, מדוע לפה עפת
הלא ידעת פה בית כלא ואסירים
ואם על יללת נפשי חסתָ
ותבוא להרנין לי בקול ושירים.
לך מעלי, פה אין שלום ופה אין נחת
פה דאגה תקנן ומלך בלהות
עוּף נא חושה והמלט מבור השחת
פן גם אתה תלכד ברשת התלאות.
אכן לא, עמֹד נא רגע, ושמע מִלתי
ולקול בכיִי ויללתי שעֵה והקשיבה
עופה מהר נא אל מקום בנַי ובנֵי ביתי
וספר להם שבר ויגון נפשי ועָצבה.
אמֹר להם כי הם חיי ונשמתי
ואיך יחיה אנוש בלי רוח?
הוי בא כולאי להקימני ממִטתי
ויעופו חזיונותי כמֹץ לפני רוח.
בשירו פונה ר' סלימאן מני אל בית הכלא עצמו בשאלה-תחינה: "ומדוע לא תשלחני חָפשי"? ובניגוד לשירו של אחיו אליו הוא רומז כי כמעט אינו מצליח להירדם בכלא: "ותנומתי מדוע אִתי לא אסרת?" בבית השלישי מתאר המשורר קול שהוא שומע, המתברר כציפור הדרור משירו של אחיו, אשר כמו בשירו של אחיו מעירו משנתו: "הס, הס, מי זה מתנומותי יעירני / לא קול המְיַת נוגש ולא קול נחת / ואם קול דוד הוא מי זה עתה ישחרני / ויפקדני בבית כלאי, בור השחת". המשורר אינו בטוח מי הוא השר: "האם זה צִפור דרור משורר לצורו / ויונתו גם היא בשיר זִמרה תענהו"? וחושב כי אולי הקול בוקע מחלומותיו: "כף תקעתי ושרתי לאור יום הזורח / אמרתי אין זאת רק סעִפֵּי חזיון לילה / עתה אקום לחזות נֹעם האורח / הנותן חֹפש לנפש סרה ואֻמללה". אבל ההתעוררות רק מזכירה לו היכן הוא מצוי: "אכן, אהה, אוי, מה זה תחזינה עינַי / איש בקנה רובה עומד על יד השער / אין זאת רק כי אסור פה תוך כלא הנני / אוי לי, זכרתי זאת ויֹאחזני שער".
אין הוא שמח כלל על ציפור הדרור אשר שלח אליו אחיו בשירו והופיעה ליד תאו: "הוי צִפור דרור, מדוע לפה עפת / הלא ידעת פה בית כלא ואסירים / ואם על יללת נפשי חסת / ותבוא להרנין לי בקול ושירים". על כן הוא מבקש את הציפור לעזוב פן היא עצמה תכלא: "לך מעלי, פה אין שלום ופה אין נחת / פה דאגה תקנן ומֶלֶך בלהות / עוף נא חושה והמלט מבור השחת / פן גם אתה תלכד ברשת התלאות". לבסוף הופכת הציפור לשליחה שאותה משלח המשורר אל משפחתו: "אכן לא, עמֹד נא רגע, ושמע מלתי / ולקול בכיִי ויללתי שעה והקשיבה / עופה מהר נא אל מקום בנַי ובנֵי ביתי / וספר להם שבר ויגון נפשי ועצבה. // אמֹר להם כי הם חיי ונשמתי / ואיך יחיה אנוש בלי רוח? / הוי בא כולאי להקימני ממִטתי / ויעופו חזיונותי כמֹץ לפני רוח". השיר מתנפץ אל מציאות הכלא, אל בואו של הסוהר, ושגרת היום של ההתעוררות בכלא, אשר אינה מאפשרת חלומות ושירה.
לפרויקט ההד-סטארט "שירים לאסירי בתי-הסוהר" מאת אלמוג בהר.
השירים מתוך:
בן-יעקב תש"ל: שירה ופיוט של יהודי בבל בדורות האחרונים – אוסף ומבחר, העתיקם ורשמם והקדים להם מבואות: אברהם בן-יעקב, מכון בן-צבי באוניברסיטה העברית: ירושלים.
אלמוג בהר הוא משורר
