1
לפני חודשיים הייתי בפעם הראשונה בחיים שלי בהופעה של ציון גולן. מרוב התרגשות נדנדתי כל הערב לכל מי שעמד סביבי בשאלה "אז מתי ציון גולן עולה?" וכשהוא עלה זה היה כמו בחתונות של המשפחה שלי. עם הצליל הראשון כולם הסתערו קדימה כאילו מחלקים ג'חנונים חינם.
אולי לא הכרתי שם אף אחד, ביום העצמאות בשיכון עלייה בכפר סבא, אבל כולם נראו לי כמו משפחה שלי בכל מקרה, וישר נכנסתי לאיזה מעגל והתחלתי לפזז ולהזיע.
באמצע ההופעה עלה ראש העירייה ונתן נאום. אמר שהוא מקווה שגם בשנים הבאות העירייה תוכל לענות על הצרכים של כל תושבי כפר סבא. שאלתי את עצמי מה עשו תושבי שיכון עלייה התימנים, בשונה ממקומות אחרים בעלי ריכוז תימני גבוה, כדי לקבל שנה אחרי שנה את ציון גולן ביום העצמאות. מישהו זרק לאוויר שראש עיריית כפר סבא נשוי לתימנייה משיכון עלייה. אחר כך מישהו אמר שראש העירייה חצי תימני בעצמו. אני לא יודעת אם זה נכון, אבל השורה התחתונה היא שבשיכון עלייה בכפר סבא, מביאים בכל שנה לא את קרן פלס או את אביב גפן. מביאים להם את ציון גולן. סטייל.
2
בזמן שרקדתי שם נזכרתי בסרט "שמש נצחית בראש צלול" עם הגיבור שמנסה למחוק את הזיכרונות שלו כדי להתגבר על האהבה לאקסית שלו. הסתכלתי על כל האנשים בשיכון עלייה רוקדים צעד תימני במעגלים, נזכרתי בג'ים קארי והבנתי שאולי אף פעם אי אפשר להתגבר על אקסית. אקסית יכולה להיות בחורה והיא גם יכולה להיות מדינה.
הנראטיב שהמדינה הזאת מספרת הוא שהיו כאן יהודים, יצאו לגלות, שמו פתק – "מיד אשוב" וחזרו אחרי חמש דקות. מאות שנים אנשים חיו במדינות שונות. קהילות מבעבעות תרבות ומסורת. לצד הכיסופים לציון, המדינה שלהם היתה המולדת שלהם. מקום הלידה והחיים שלהם. לא שדה תעופה שנשארים בו שעתיים עד טיסת ההמשך. מולדת.
ואז הגיעו לארץ ישראל, והסיסטם ניסה למחוק הכל ולבנות כאן סניף קטן של אירופה או ארצות הברית. אולי זה מתאים ליוצאי אירופה או לבני עדות המערב (למה אין ביטוי כזה?) ואולי זה לא מתאים להם, אני לא יכולה לקחת אחריות על תפישת עולם של אנשים אחרים.
אבל עבור מישהו שמגיע ממשפחה כמו שלי מדובר בדיסוננס קל עד בינוני. אני מסתכלת במראה ולא רואה אירופה. וההורים שלי זה לא מערב. ואמא שלי מדברת בח' וע' ובר' מתגלגלת כי ככה דיברו ההורים שלה ולא עזר לבן גוריון שאמר שצריך לגמול את המזרחים האלה מהדיבור הערבי שלהם. לא עזר. אתם צריכים לשמוע את אמא שלי אומרת "קריעת תחת".
אז וואללה, הייתי רוצה לבקש סליחה שנתקעתי למדינה המערבית הזאת בגרון עם הערביוּת הזאת שקיבלתי בירושה. לא התכוונתי. זאת מי שאני. שילוב של מזרח ומערב. קוראת אלבר קאמי, אוהבת טכנו וכשאני שומעת ציון גולן ישר אני רצה לעשות צעד תימני. לא יעזור כלום.
ציור: עובדיה אלקרא מתוך גלריה אנגל
3
אחד השירים הראשונים שכתבתי היה "שחור על גבי שחור", שיר שמדבר על ההחמצה שלי מול סבתא שלי, שבעיקר דיברה תימנית. אני דיברתי עברית. פער. הרבה מלים לא היו בינינו גם אם היינו אותו דם. כשפתאום קלטתי שאף פעם לא דיברתי באמת עם סבתא שלי כאב לי נורא, בטח כשאני בחורה של מלים. היא נפטרה כשהייתי ילדה. אף פעם לא היתה לי הזדמנות לדבר אתה, וגם לא תהיה. לרצון לדבר עם סבתא שלי בזמן האחרון התווסף עוד צורך עז. לרקוד אתה. ביום העצמאות בשיכון עלייה היו לא מעט סבתות תימניות עם מטפחות. הן חייכו אלי, חייכתי בחזרה. אבל הן לא היו סבתא שלי.
מאז שהתחלתי לכתוב שירה וייסדתי את ערס פואטיקה, פנו אלי לא מעט אנשים שרצו מכל מיני סיבות לתרגם שירים שלי. השיר הראשון שלי שאי פעם תורגם היה "שחור על גבי שחור". ולא במקרה, השיר הזה תורגם לערבית. משהו בי התפרע מבפנים כשחשבתי על זה שסבתא שלי, אם היתה אתנו, היתה מבינה את השיר טוב יותר בערבית מאשר בעברית. וכששלחו לי את התרגום לאישור, לא יכולתי ממש להתרכז כי ישר עלו לי דמעות בעיניים וחשבתי עליה, על זה שהיא אהבה אותי בתימנית. לא בעברית.
4
אמא ואבא שלי מדברים תימנית. בעיקר מבינים. אבא שלי מדבר ערבית שוטף. ויש את המוסיקה, ואת האוכל והמסורות והטקסים. אף פעם לא התביישתי בזהות שלהם או בתרבות שלהם, אבל חשבתי באופן פרקטי. מה יש להם לעשות עם הדברים האלה כאן? מה יש להם לעשות עם התרבות שהביאו אתם, עם השפה? כאן אין לזה שימוש.
5
הזוי בעיני שפעם חשבתי ככה. שעד היום אנשים חושבים ככה. אנחנו חיים במזרח התיכון. לצד ערבים. להורים שלי ולהורים שלהם היה הרבה מה לעשות עם מה שהם הביאו משם. חבל שהתעקשו לפתוח כאן סניף של ברלין. אבל אני גם לא חושבת שהיו צריכים לפתוח כאן סניף של צנעה. הלוואי שהיינו משתלבים באמת במרחב הזה לצד מי שחי כאן. בפעם הראשונה שראיתי את איסטנבול, הלב החסיר סלסול. מטרופולין יפהפה. שילוב מדהים של מזרח ומערב. אני לא חושבת שבטורקיה הכל מושלם. ממש לא. אבל הרבה יותר טבעי בעיני שתל אביב תהיה יותר כמו איסטנבול ופחות כמו ברלין. פעם נורא רצינו להיות אמריקה. היום אנחנו נורא רוצים להיות אירופה. לפעמים אנחנו מצליחים לעבוד על עצמנו. גם הזכייה של מכבי תל אביב בגביע אירופה יכולה לבלבל. אבל איך שלא תהפכו את זה. אנחנו לא באירופה. חבל שאנחנו גרועים בגיאוגרפיה.
עדי קיסר היא משוררת ועיתונאית, מייסדת ערס פואטיקה. בקרוב יראה אור ספר השירה הראשון שלה "שחור על גבי שחור"
