14/11/14
עברו יומיים. הודעה חדשה יצאה ממשרד החינוך. כותרת נהדרת: הארכת הזמן תאושר על ידי ועדות פנימיות של בתי הספר, אין צורך לרוץ למכונים ולהוציא אלפי שקלים על עוד אבחון נוסף לילדים שאובחנו כבר לפני עשר שנים בליקוי שלא יעבור ככה סתם לפי מצב הרוח או מזג האוויר.
מישהו במשרד החינוך הבין שההורים לא יכולים לעמוד בזה והם כנראה לא שתקו. בכל זאת, רוחות מלחמה ובחירות ברקע וכמה אטוּמים גם אפשר להיות, ועוד במשרד האמון על החינוך?היגיון נכנס במוחו של מישהו, גם אם באיחור וגם אם יצאה הודעה רשמית ואתה הבהרה בזו הלשון (כך נכתב ב"הארץ" שעות אחדות אחרי פרסום ההחלטה): "לדברי פקידה בכירה במשרד החינוך 'אחוזים לא הגיוניים מקבלים הקראה והכתבה במבחנים, ילדי ישראל יודעים לקרוא ולכתוב. לא יכול להיות שלבית ספר ברמת השרון יש 30 אחוזים לקויי למידה שזקוקים להקראה והכתבה. אנחנו רוצים לשבור את הקשר הגורדי בין לקויות למידה למעמד סוציו-אקונומי גבוה שיכול לשלם על אבחונים יקרים״.
ובכן פקידה יקרה, אין קשר – לא גורדי, לא היסטורי, לא קשר סבתא ובוודאי שלא סוציו-אקונומי בין לקויות למידה לבין מרחב גיאוגרפי. נכון, תלמידי רמת השרון והוריהם יכולים לרשות לעצמם אבחונים ואבחונים נוספים, לפי כל גחמה שלכם. להם יש מזל. או כסף. או שניהם. כל האחרים לא יכולים, אבל זה לא אומר שגם שם לא תמצאו 30 אחוזים של ילדים שזקוקים להארכת הזמן ולהקראה. האחרים זקוקים גם הם לאבחון אבל ההורים פשוט לא יכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס המטורף הזה. קאפיש?
במשרד החינוך חוששים שההתאמות יעניקו יתרון לא מידתי לתלמידים בבחינות הבגרות. משקפיים ללקויי ראייה הם פתרון לא מידתי? יתרון? על מה לעזאזל אתם מדברים? איזה יתרון יש לבחור או בחורה בגיל 18 שלא יכולים לכתוב ללא שגיאות, שקוראים באטיות המתחרה רק עם אטיות המחשבה של העומדים בראש המשרד שאחראי על הצלחתם בלימודים?
רוצים לדבר על למידה משמעותית? בואו נתחיל עם שינוי משמעותי שבו שמים את התלמיד במרכז, שבו חושבים על שינוי בדרכי ההוראה, כך שלוקחים בחשבון את כולם ומתיישרים לפי אותו סרגל (טוב, לאמא מותר לפנטז) והעיקר – דואגים פחות למערכת ולשאלות כמו האם ההורים והתלמידים עובדים עליה ומנצלים לרעה את ההטבות שהיא מרעיפה עליהם בטוב לבה, ויותר על כיצד ללמד את התלמידים ללמוד בעידן חסר קשב וריכוז.
11/11/14
משרד החינוך החליט לבטל את ההקלות שניתנות לתלמידי כיתות י' הסובלים מליקויי ראייה. מעכשיו, התלמידים השרויים בעלטה יצטרכו להוכיח את מידת הלקות בבדיקה חיצונית ולקבל אישור מוועדה מיוחדת של משרד החינוך לפני שייגשו לבחינות הבגרות בשנה הבאה. והשנה? השנה הם יצטרכו לגשש את דרכם באפילה. בהצלחה עם זה.
"התלמידים נהנים מהקלות רבות, הניתנות בקלות רבה מדי", אמרו במשרד החינוך, "זה ברור כשמש, אה.. אתם לא רואים את אור השמש? תוכיחו". והפסיכולוגית החינוכית ש' נתניהו אף נתנה ראיון בתוכנית מיוחדת בטלוויזיה ומחתה על תופעת אבחון היתר ואף הציעה לבטל את הקשר בין חג החנוכה לחג האורים, שלא יעלו להם רעיונות לראש, לדפוקים האלה.
כל זה לא קרה ללקויי ראייה כמובן. זה כן קרה ללקויי למידה. משרד החינוך החליט בשנה שעברה לטפל בתופעת "אבחון היתר" ובבת אחת, ללא הכנה מוקדמת להורים ולתלמידים, שמט את השטיח מתחת לרגליהם של תלמידים הסובלים מלקויות למידה.
לא הייתי יודעת מזה אלמלא בתי אהובתי בת התכף 16, ילדה אינטליגנטית במיוחד ודיסלקטית, חזרה הביתה והראתה לי את הלינק לכתבה ששודרה בשבוע שעבר בחדשות ערוץ 2, ובה דווח על ההחלטה המטופשת הזאת. בבת אחת נלקחה ממנה ההזדמנות להוכיח את היכולות הגבוהות שלה בשפה האנגלית, אחרי שבמשך שלוש שנים הצליחה להדביק את הפער ולרכוש שפה זרה על בוריה, ברמת חמש יחידות.
עבור דיסלקטים לרכוש שפה שנייה כמו אנגלית, זה אתגר עצום, כמו שעבורי יהיה להבין סינית. או את החלטת משרד החינוך. מבצע בלתי אפשרי כמעט. אבל היא עשתה את זה.
היא לעולם לא תכתוב בלי שגיאות כתיב. היא כותבת נח בשבע שגיאות. ועדיין היא אחת הילדות הסקרניות, הנבונות והחקרניות שפגשתי. אני אמנם אמא שלה ולא חשודה באובייקטיביות, אבל זאת עובדה. היא כנראה תכתוב תמיד בשגיאות כתיב, כמו שלקוי ראייה לא יבחין בצורות מובהקות – אלא בכתמים בלבד. מה זה שם בדיוק שועט לעברה? אדם? חיה? שר חינוך נמרץ יתר על המידה? האם צריך לחזור פה ולשלוף את העובדות החבוטות על לקויות הלמידה של איינשטיין? להוכיח שוב שדיסלקטים הם לרוב סוּפּר-אינטליגנטים?
מודעה מתוך קמפיין העלאת מודעות לדיסלקציה במלזיה
*
היא הבכורה. עליה התגלחנו כהורים. שנים של ניסוי וטעיה. ותהייה. לא הבנו אז, כשהיא היתה בת שנתיים, את המשמעות של הבעיות במוטוריקה הגסה. חשבנו שזה עניין של אופי. אז היא לא אוהבת לטפס על עמודים כמו כל הזאטוטים המחותלים בגן. מה איכפת? היא אחרת ואנחנו אוהבים אותה כמו שהיא. גם לא הבנו שהיא לא מצליחה לחבר בין אותיות לצלילים. בהמשך היו לה קשיים בהתארגנות במרחב ועם הזמן, ועדיין לא הבנו שזה לא כי היא עצלנית או לא רוצה. אלוהים, כמה טעינו.
רק כשנולדה השנייה והתחילה לקרוא שלטים ברחוב בגיל שלוש, הבנו כמה שלא הבנו. ואז הגדולה כבר היתה "מאובחנת": דיסלקציה. הפרעות קשב וריכוז. נכנסנו בסערה אל המערכת המעכלת את התלמידים ומקיאה אותם אחד-אחד לגורלו: שיטת לימוד של המאה ה-19 שעדיין מיושמת על תלמידי הווטסאפ והגוגל והוויקיפדיה. כולם צריכים ליישר קו, ומי שבולט בצדדים או נשרך מאחור מתויג ונשלח ללמוד על חשבון ההורים. שיעורים פרטיים (עד 180 שקל לשעה), אבחונים (בין 2,000-1,600 שקלים), פסיכולוגים (300 שקלים לפגישה, במקרה הטוב).
בית הספר המליץ על ריטלין. בוודאי. איזה בית ספר לא ימליץ על ריטלין לילדה שכל רגע צריכה לקום ולצאת החוצה, כי יש לה קוצים במקום שבו צריך לבעוט למערכת החינוך טוב-טוב? ובבית הספר היסודי נתנו לה לקום ולצאת כשהיא רוצה, עזרו לה עם הוראה מתקנת, היו משאבים, היו תקציבים. אופק חדש. גם בחטיבת הביניים. ובתיכון? כאן כבר פורצת הפרעת הקשב של מערכת החינוך.
היא כבר ילדה גדולה ורוצה לסדר את העניינים בעצמה. לא רוצה שאמא תגיע בסערה לבית הספר ותהפוך שולחנות. היא אחראית על הזמן ועל הארגון, כבר יודעת למפות את העיר בעצמה,גם אם עדיין צריכה לפעמים להתקשר כדי לוודא שהיא בדרך הנכונה. אלוהים יודע שהיא יותר מאורגנת ואחראית ממני, אמא שלא אובחנה מעולם כסובלת מהפרעת קשב וריכוז, כי ללמוד ידעתי.
עד גיל עשר היא חשבה שהיא טיפשה. רק כשהתחילה לקרוא, בכיתה ה', למדה להאמין בעצמה. "לקות למידה זאת כמו לקות ראייה", ניסיתי להסביר לה אז, והיא לא האמינה לי. "משהו ממסך אותך, בגלל זה את מתקשה בקריאה. אבל נמצא לך את המשקפיים ותראי כמו כולם".
מצאנו לה משקפיים בדמות מכון קורן. עולם הספרים נפתח בפניה והיא צמחה מגאווה ומאושר מול עינינו. היום היא בולעת ספרים. ספרים של מבוגרים. היא מתעניינת בחדשות, בהיסטוריה, בקולנוע, במה שנעשה בעולם. קוראת את העיתון בכל בוקר. היא יותר מעורבת בנעשה סביבה מכמה מבוגרים שאני מכירה. ואנגלית היא לומדת לבד, כמובן, אצל מורה פרטית, והיא מגיעה להישגים מזהירים. כשהיא התקבלה להקבצה של חמש יחידות (ככה עוד קוראים לזה? הקבצה?)היא קרנה מאושר ומגאווה וגבהה עוד כמה סנטימטרים מרוב ביטחון עצמי. ועדיין היא כותבת בשגיאות כתיב. קטיב. אז מה? על אוטו קורקט שמעתם?
בעצמה הלכה ליועצת. חזרה משם בוכה. כבר שנים שהיא לא בוכה מתסכול. היועצת הסבירה לה את משמעות ההחלטה של משרד החינוך. "אבל מה אתי"? שאלה הנערה, "אני דיסלקטית". "המערכת לא רואה אותך", הסבירה לה היועצת בעדינות כירורגית, משל היתה שרברבית הפלות מהמאה ה-19 שהסתבכה עם המסרגות. "את רק פרט קטן". "אז אולי אני לא צריכה להיות במערכת הזאת", ענתה לה הנערה. ובכתה. ואני בכיתי אתה. מה אני אגיד לה? מערכת החינוך לקחה ממנה את המשקפיים, השליכה על הרצפה ודרכה.
*
"ידי כבולות", אמרה לי היועצת. "אתם ההורים צריכים להתארגן, רק מכם יבוא השינוי". ומה עם אחריות בית הספר לתלמידים שלו? מה המסר שאתם נותנים לילדים האלה? שחבל בכלל לנסות להצליח? "מבחינת משרד החינוך", המתיקה היועצת סוד, "הבת שלך יכולה בשקט לרדת לרמה של ארבע יחידות ולקבל את ההקלות הדרושות". בכיף! למה לעצור בזה, הצעתי לה הצעה ליעול, בואו נשלוף אותה מהתיכון היוקרתי ונפתח מחדש את פיטמן, שתלמד להקליד ולהגיש קפה. זה יסתדר מצוין עם חזון בתי הספר המקצועיים של בעלה של הפסיכולוגית ש' נתניהו.
"את צריכה להבין", המשיכה היועצת, "יש ניצול לרעה של המערכת". אני מבינה. באמת מבינה. אני מבינה שאני צריכה להוציא עוד 1,600 שקל על אבחון פסיכו-דידיקטי שתוצאותיו ידועות מראש. ואז לחכות לתוצאות הוועדה המיוחדת של משרד החינוך, שתחליט האם בתי דיסלקטית מספיק כדי להישאר בהקבצה שבה היא ראויה להישאר.
עד שכל זה יקרה תשחק המערכת במשחק הך פטיש בדימוי העצמי של הנערה, שתמשיך להיבחן ותתחיל להיכשל פעם אחר פעם, כשתאבד ציונים על שגיאות כתיב, לא תזכה להארכת הזמן שהיא ראויה לה וגם לא להקראה. "הציונים האלה לא ייחשבו לה אחרי שהיא תעבור את הוועדה", המשיכה היועצת לפלוט את מסרי המשרד. מה זה אומר לעזאזל? ומי ישיב לה את הביטחון העצמי שלה? זה לא ניתוח לקיצור קיבה של כבוד השר – זה בלתי הפיך!
אמא, אל תעשי רעש. אני לא רוצה יחס מיוחד. אני רוצה להיות כמו כולם. המתבגרת עצרה אותי ממש בגופה, כשחבשתי קסדה ועליתי על הסוס להילחם בתחנת הרוח. אני לא יכולה, אמרתי לה. את לא כמו כולם. ואני אמא כל כך לא מתערבת. לא מציקה עם שיעורים או מבחנים, לא מצלצלת למורים, לא מתעדכנת באתר המטופש שבו אנחנו אמורים לעקוב אחרי ההישגים שלכם. אבל לשתוק כשהמערכת שמה מכשול בפני עיוור – את זאת, אהובתי, לא אוכל. לעולם לא יהיה בי כוח.
איילה דורון היא אמא לתלמידת תיכון עם לקות למידה. היא כותבת כאן בשם בדוי
