לפני שהשתקענו בגילה, לפני שהתחלתי ללכת לבית ספר ולסבול שם, לפני הבעיות הכלכליות וחיפושי הדירה – היתה תקופה קצרה שבה היינו תיירים בישראל. גם רשמית (הגענו במטוס של תיירים וקיבלנו מעמד של עולים רק כעבור כחודשיים) וגם נפשית. ההורים שלי ואני בעקבותיהם היינו במצב של אופוריה קלאסית. שכרון חושים ומחשבות, כמעט אקסטזה. זה היה שילוב של שחרור מכבלי הארץ שזה עתה עזבנו ("אפור" היה הדימוי שזכור לי משיחותיי עם אמא שלי בתקופה שלפני ההגירה בעת שדיברה על הרחובות ופני האנשים שטסנו הלאה מהם), עם התלהבות כמו-דתית של עולי רגל. כבר כתבתי, שהסיבות לעליה שלנו לא היו כלכליות, אלא אידאולוגיות-פנטזיונריות.
אבי הגה אז במוחו מין רעיון של "ישראל של מעלה" – מדינה אידילית ואידיאלית, שבה היהודים בונים ונבנים יחד, משמשים אור לגויים ועוד כהנה וכהנה קלישאות יפות נפש. המידע המועט שקיבלנו בתקופת טרום ההגירה מפי נציגי ישראל (נתיב והסוכנות), כנראה, תרם גם הוא להשתרשות הפנטזיה במוחותיהם של הורי. בקיצור, הגענו לישראל "מורעלים" לגמרי. כש"ישבנו על המזוודות", כלומר, כשהתכוננו להגר, דמיינתי איך אני דוהרת על סוס תמיר על רקע שמים כחולים בוהקים ונלחמת ללא מורא בערבים. זאת כאשר מקור הידע הבלעדי שלי על עולם היהדות היה כל כתבי שלום עליכם בשישה כרכים. זה היה אחד מספרי החובה בכל בית יהודי-רוסי אינטליגנטי, ואני קראתי את סיפורי השטעטל המקסימים של שלום עליכם בערך בגיל שמונה.
וכך זה נשמע ימים או שבועות ספורים לאחר שנחתנו:
"סבא וסבתא יקרים!
הדבר הראשון הוא שהיינו בירושלים. היינו בעיר העתיקה. יש שם המון רחובות צרים וסימטאות שמובילות או למעלה או למטה, אבל בוודאי לא ישר. הכניסה לדירות מאוד מעניינת: אתה הולך ברחוב הצר הזה ופתאום רואה מדרגות שמובילות למעלה. אחר כך, כשאתה עולה, אתה רואה רחבה, לפעמים הרחבות עטורות קיסוס, ולפעמים שתולים שם פרחים בעציצים!
"אחרי שהלכת זמן מה ברחובות האלה, אתה רואה כיכר גדולה. זו הכיכר לפני מקדש ה' וכותל הדמעות!!!
נכנסו לבית הכנסת שנמצא מתחת לאדמה. מתפללים שם הדתיים מאוד. זה מאוד יפה: לכולם בגדים זהים – ז'קטים ארוכים, מגבעות, ומתחתיהן כיפות, לכולם פאות עד הכתפיים. כל אחד ממלמל בקול נמוך את מילות התפילה ועם כל מילה קד מעט.
"יצאנו ושוב מצאנו את עצמנו באותה הכיכר. הלכנו בחזרה לכותל, אני ואמא לחלק של הנשים, אבא ובן הדוד שלו – לחלק של הגברים. אגב, אנחנו הרי נפגשנו אתו והתברר שהוא נהיה דתי. אבא, כמובן, מאוד שמח כשפגש אותו. אבל עכשיו אני מספרת על הכותל. לידו יש המון אנשים. אני התפללתי לידו. אחר כך אני ואמא התרחקנו ונפגשנו כבר בכיכר עם הגברים.
"אחר כך עלינו על אוטובוס ונסענו להתנחלות, שבה גר בן הדוד של אבא, סשה. זו התנחלות דתית. טוב שם מאוד, הרבה ילדים, יש גינת משחקים וממש בחצר מוצב כלוב גדול עם ארנבות. לכולם מותר להאכיל אותן. בהתנחלות הזאת קיבלנו וליווינו את השבת. את השבת מקבלים ככה: בהתחלה כל האנשים הולכים לבית הכנסת. ההליכה לבית הכנסת נמשכת במהלך כל השבת. כל הזמן הלכתי לשם וכל הזמן התפללתי. אחר כך כולם באים הביתה ומתחילה קבלת שבת. בהתחלה ראש המשפחה ואשתו שרים שירי שבת. אחר כך כולם נוטלים ידיים – שופכים שלוש פעמים על יד ימין, שלוש פעמים על שמאל. אחר כך נאמרת תפילה מעל כוס יין והכוס מועברת בסבב, כל אחד שותה ממנה מעט. אחר כך ראש המשפחה מברך את הילדים ליום השבת.
"לסשה יש שלושה ילדים. אחד, ילד, בן שנתיים, אחר, גם ילד, בן ארבע, והשלישית, ילדה – בת שש. הצעיר ביותר עם צמות – עד גיל שלוש לא מספרים. אז סשה בירך אותם ואותי, אחר כך בצע את הלחם וכולם התחילו לאכול. היה נורא הרבה אוכל והוא היה מאוד טעים. אחרי האוכל התחלנו לשיר כל מיני שירים יהודיים, זה נמשך כשעה. אחר כך הלכנו לישון. את השבת בילינו בשמחה רבה. הכל היה טוב, למחרת נסענו.
"הלאה: אנחנו בינתיים תושבי קבע של מדינת ישראל, אך איננו אזרחי המדינה. זה אומר, שיש לנו את כל זכויות האזרח, אבל אין לנו זכות לבחור ולהיבחר, וגם לשרת בצבא. אבל ברגע שנרצה, נוכל להפוך לאזרחי ישראל!
"אחר כך נסענו לים המלח, על זה אספר במכתב הבא, כי אין לי זמן, אני צריכה לכתוב עוד שישה או שבעה מכתבים.
מנשקת אלף פעם, אל תתגעגעו!
ליזה!
ד"ש מאמא ומאבא"
*
אחר כך, כנראה, הגיעו הספקות. אני לא יכולה להעיד על התהליך שעברו הורי, אבל אני זוכרת די בבירור את דבריו של אבא שלי באחת משיחותינו הראשונות על פוליטיקה בישראל. אני כבר לא ממש זוכרת מה אמרתי, אבל ייצגתי, כנראה, "עמדות ימין". והוא אמר לי משהו כמו: "תחשבי, הם היו כאן לפנינו. אנחנו הגענו, תפסנו להם חצי דירה ועכשיו אנחנו רוצים שהם יהיו מרוצים ממה שיש". כילדה, הטיעון הסכמטי הזה שיכנע אותי לחלוטין. מאותו הרגע נהפכתי לשמאלנית.
חברי הימנים יגידו בוודאי שזו פחות או יותר רמת הטיעונים שמלווה אותי ואת מחנה השמאל עד עצם היום הזה. האמת היא שיש משהו בדבריהם. כי בסופו של דבר כל ויכוח היסטורי-עובדתי מעמיק, שבו כל צד מביא דוגמאות אינספור – החל ממספרם "האמיתי" של קורבנות דיר יאסין וכלה במספרם "האמיתי" של הערבים בפלסטינה שלפני המנדט הבריטי – מסתיים היכן שהוא מתחיל: בתהום שבין שתי השקפות עולם.
ויכוח נוסף שנחרת בזיכרוני משנותי הראשונות בישראל, כשהייתי ילדה פוליטית ודברנית (אך מן הסתם לא הבנתי יותר מדי), היה ויכוח עם חבר של אבא שלי, "ותיק" במונחים שלנו אז – עולה של שנות ה-70. "את יודעת מה ההבדל בין ימין לשמאל?", הוא שאל וענה: "שהשמאלנים תמיד רוצים לקחת מעצמם ולתת לאחרים. הימנים רוצים שיהיה טוב לנו". אני זוכרת שהטיעון הזה תפס אותי לא מוכנה ואני לא זוכרת מה השבתי, אם מצאתי מה להשיב. יכול להיות שאמרתי משהו בסגנון של "שלום זה טוב לכולם". אבל בעצם הוא צדק. הרי זהו סיכום קצר ומדויק להפליא של ההתפלפלויות וההתחכמויות השמאלניות סביב הניגוד בין ה"אוניברסלי" ל"פרטיקולרי".
מבחינתי, עמדה שמאלית כנה כוללת בהכרח נכונות לוויתור מסוים על טובתי או טובת הקבוצה שלי למען האחר – בין אם האחר הזה הוא פלסטיני, סודני, רוסי, מרוקאי, אם חד-הורית בנתיבות או משפחה מרובת ילדים בגאולה. זה השלב הראשון. זה הבסיס. אחר כך כבר אפשר להתחיל לדבר על היתרונות הישירים והעקיפים שהוויתור הזה טומן בחובו: דעת הקהל בעולם, שלום, ערבות הדדית או ביטחון סוציאלי. אולי בדיעבד, בתסריט אופטימי, גם יתברר ש"ההטבה" שעליה ויתרתי בכלל לא היתה כל כך טובה. אבל הנכונות הכנה לויתור – היא התנאי המקדמי. אם מנסחים את זה בשפה הכי ימנית: "קודם מוותרים – אחר כך חושבים האם זה היה שווה את זה".
אחד היתרונות ה"תועלתניים" המובהקים של התפישה השמאלנית הוא הזכות המוסרית לדרוש חמלה וצדק גם כלפי עצמך או בני קבוצתך, כאשר מתברר שאתם זקוקים לחמלה ולצדק. הכשל הלוגי והמוסרי של אנשי הימין הישראלי בכלל ושל אנשי הימין הישראלי דוברי הרוסית בפרט הוא היעדר תשומת הלב לעקרון הפשוט והעתיק הלקוח מן המקורות – "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך": אי אפשר להתמלא זעם קדוש כלפי הממשלה שלא בונה לזקנה הרוסייה דיור ציבורי ובעת ובעונה אחת – לזעום על ה"מרוקאית עם בניית הציפורניים" שדורשת דיור ציבורי אף היא; אי אפשר להתרעם על האנטישמיות בעולם ולשנוא את הבדואים, ש"משתלטים על הקרקעות המדינה"; אי אפשר לצאת נגד הפגיעה בחופש הביטוי ברוסיה הפוטיניסטית ולקרוא לסגירת "ארגוני הקרן" ש"מסיתים את המסתננים". בעצם, אפשר. אבל זה מסריח.
רבות נאמר בברנז'ה השמאלנית הישראלית על הסיבות ל"ימניותם של הרוסים". אם איני טועה, הגישה הרווחת, הנתמכת, בין השאר, בדעותיהם של מספר אנשי אקדמיה ממוצא רוסי, היא שתודעתם הטוטליטריות והשוביניסטית של הרוסים, שיובאה מברית המועצות, היא האחראית הראשית לכך ש"טעו בדרך".
אני לא מוכנה לקבל עמדה זו, בוודאי לא בתור ההסבר העיקרי. ראשית, חשוב להזכיר שחלק ניכר מהעולים היהודים-רוסים היה מעורב בדרך זו או אחרת בהתנגדות למשטר הסובייטי (אמנם זו בדרך כלל היתה התנגדות שקטה, אך לא פחות ראויה לכבוד ולציון בהתחשב בנסיבות). שנית, אסור לשכוח שרוב העליות הגדולות לישראל לא באו ממדינות שבהן פרחה דמוקרטיה מופתית, או מחברות שהצטיינו בסובלנות חסרת גבולות. מהבחינה הזאת, הרוסים אינם יוצאים מן הכלל ועל כן האסוציאציה הכמעט-אוטומטית בין ליברמן לק-ג-ב. מעליבה (בעיקר את האינטליגנציה) ואינה במקום.
*
לי אין תשובה חד-משמעית על השאלה "למה הרוסים נוטים ימינה". אבל יש לי מספר השערות וכולן קשורות לצורך האנושי להרגיש צודק.
ראשית, עבור רבים מבני העלייה הגדולה הימניוּת היא סוג של הצדקה להצדקת הבחירה שלהם להגר. הסיבות להגירתם של העולים מברית המועצות לשעבר רבות ומגוונות – החל מאידאולוגיות וכלכליות, עבור בפחד מהעתיד הלא נודע וכלה בעובדה שפתאום "מותר היה להגר" ואנשים חשו שאסור לפספס את ההזדמנות הזאת. חלק מעולי שנות ה-90 הגיעו לישראל מתוך בחירה, וחלקם – כברירת מחדל, לאחר ששערי ארצות הברית נסגרו בפניהם. אבל בלי קשר לשאלה מדוע באו, העולים חשו ועודם חשים צורך להצדיק את בחירתם.
להבדיל מעליות רבות אחרות, העלייה ההמונית של שנות ה-90 לא היתה עלייה של אין ברירה (כך, לפחות, התברר בדיעבד). מבחינת רמת החיים, התעסוקה והמעמד החברתי, רבים מאלה שנשארו ברוסיה או שחזרו למרחב הפוסט-סובייטי לאחר כמה שנים בישראל חיים כיום לא פחות טוב, ולעתים אף הרבה יותר טוב, מאלה שהחליטו להגר. במצב זה נראה לי טבעי לחפש צידוקים לא-פרגמטיים להגירה ולהישארות שלנו כאן. והרי האם קיים צידוק טוב יותר מעליונות מוסרית של מולדתנו החדשה על-פני המולדת שעזבנו? הרבה יותר "נעים" להגר ממדינה טוטליטרית ואכזרית למדינה נאורה ומתקדמת שנאלצת להילחם מלחמת חורמה באויביה העוצמתיים מאשר למדינה גזענית וכובשת המנהלת משטר של אפליה בשטחים. הרבה יותר נעים להחליף משטר קומוניסטי דכאני. או, להחליף ממלכה של שחיתות ופשע ברפובליקה של שוק חופשי, שבה כל אחד מרוויח בהתאם לכישוריו וכשרונותיו, ולא בקפיטליזם חזירי, שמתנכר לחלשים ומנצל את כל היתר.
שנית, בישראל השואה היא אבסולוטית. היא הרע האולטימטיבי, המוחלט. נקודת המוצא, שממנה מתחיל ובה מסתיים כל דיון על רוע. הדבר ש"אסור להשוות" אליו והדבר שאי אפשר שלא להשוות אליו. באותה המידה מלחמת המולדת הגדולה (כך כינו בברית המועצות וממשיכים לכנות ברוסיה את מלחמת העולם השנייה) היא אבסולוטית עבור כל מי שגדל בברית המועצות. זוהי הגבורה בהתגלמותה, סמל צלול של ניצחון הרואי על פני הרע המוחלט, סמל של קורבן שלא היה לשווא, סיבה להכרת תודה וזיכרון-עד.
מלחמת המולדת הגדולה היתה, למעשה, אחת מנקודות הקונסנזוס המעטות בחברה הסובייטית – האירוע ההיסטורי הבודד שכולם התקבצו סביבו ושעבור רבים הוא מעין "הצדקה" או "סיבה להשלמה" עם עצם קיומו של המשטר הקומוניסטי ועם מכונת התעמולה שלו. מאז אותה מלחמה צודקת והרואית, ברית המועצות היתה מעורבת ברמות שונות בסכסוכים מזוינים רבים – החל ממלחמת קוריאה וכלה במלחמת אפגניסטאן, שבה נהרגו כ-15 אלף חיילים סובייטיים.
אך כל אלה לא יכלו לערער את מעמדה של מלחמת המולדת הגדולה בתודעת אזרחי ברית המועצות – היא היתה ונותרה המלחמה בה"א הידיעה. אעז לשער, שרבים מהעולים דוברי הרוסית הביאו אתם את יחסם למלחמה ההיא ושתלו אותו באדמת הטרשים הישראלית-פלסטינית. כך, מבלי שהצד הסובייטי של השואה והגבורה זכה למקום הראוי לו בשיח הישראלי, הרוסים "הביאו אותה בהפוכה" והחדירו את הנרטיב של הצדק המוחלט וההרואי אל תוך הסכסוך המקומי. וכך, מבלי להיות משיחיסטים או אף דתיים, מצליחים חברי הרוסים שלא לראות את מורכבותו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ושלא להטיל ספק בצדקתנו המוחלטת ב"מלחמת קודש" זו (כן-כן, גם בברית המועצות היה ביטוי כזה).
הסיבה השלישית היא נסיבתית ונוגעת למספר מצומצם יחסית של אנשים. כ-40 אחוזים מתושבי אריאל הם עולים – זו העיר עם שיעור העולים הגבוה ביותר מבין ערי ישראל. בהתנחלויות גדולות אחרות כמו מעלה אדומים, קרית ארבע או אפרת המספרים פחות מרשימים (20-15 אחוזים של עולים), אך עדיין מספיקים כדי ליצור גרעין משמעותי וקשה של יוצאי ברית המועצות, שהגיעו בעיקר בגלל המחיר והקהילה הלבבית ונשארו (כמעט בלית ברירה) עם האידאולוגיה.
ההשערות שלי בוודאי שנויות במחלוקת ושאין בכוחן כדי ליצור תיאוריה מלאה. מיודעי הימנים, שיקראו שורות אלה, יכעסו מאוד (ואולי בצדק) על הניסיון הפטרוני-משהו לנתח אותם. הדבר היחיד שאני יכולה לומר להגנתי הוא: אני הייתי שם אתכם, בשבתות האידיליות בהתנחלות, בחג הסוכות בקרית ארבע (כולל סיור לחברון ובדיחות על נשים ערביות, איך לא). אני אפילו יכולה לתאר לעצמי מצב תיאורטי, שבו הורי היו בוחרים להשתקע במעלה אדומים ולא בגילה, ודעותי היו מתעצבות באופן שונה לחלוטין. כשאני מעזה לנתח את הימין הרוסי-ישראלי, אני מנתחת גם את עצמי ובעצם – את החברה הישראלית כולה. מותר לי. אני מכאן.
ברצוני להודות לבן זוגי, לאבי ולחבריי מקבוצת דור 1.5 על חלקם הרב בחשיבה שהובילה לתובנות הצנועות שהוצגו כאן.