אני שונאת ללוות את רחל לגן. כל פעם אני עוזבת שם שבורת לב. גם בגן הישן זה היה כך, לא רק בחדש. אני לא מרגישה שכיף לה. אני מרגישה שהילדה אוזרת את כל תעצומות נפשה כדי לעבור את היום, להיות שקטה וממושמעת, "מתוקה ומקסימה" ובעיקר – היא המון לבד. ואז, בערב, מוציאה את התסכולים עלינו. לפני כמה שבועות פגשנו זוג מכרים שלא שלחו את ילדיהם לשום מסגרת עד גן חובה והוציאו אותם מהתיכון. הילדים התחילו לעבוד מגיל 15, מימנו לעצמם מורים פרטיים ועשו את כל הבגרויות באופן אקסטרני. ההורים אומרים שלדעתם הפרידה מהמערכת עשתה לילדים רק טוב. אין לי מושג עד כמה זה נכון ומה ההשלכות של החלטה כזו על עתיד הילדים. אבל אני בטוחה שנמנע מהם סבל רב – לפחות בשעתו.
אני מעריכה שזה יהיה הטור האחרון שמתייחס למכתב קונקרטי ששלחתי לסבי ולסבתי. בעצם, זה היה, ככל הנראה, גם המכתב האחרון כרונולוגית. הוא נכתב בסוף ספטמבר – תחילת אוקטובר 1992, וכעבור מעט יותר מחודש סבא שלי מת בביתו בקובינקה בגיל 69. זה היה מוות פתאומי, כנראה מהתקף לב. חודשים ספורים לאחר מותו, סבתא עלתה לישראל ועברה לגור אתנו.
יחד עם המכתבים, אני רוצה להיפרד מנושא בית הספר – הגורם מס' אחת לסבל שלי בהיותי ילדה מהגרת ומתבגרת. וכנראה גם אחד הגורמים החשובים בהתבגרותי. ואולי גם בהתעצבותי והתעצבות פחדי. הגיע הזמן לסגור את המעגל הזה, שנפתח לפני שנה בטור הזה, במקביל לפתיחת לשנת הלימודים. המכתב מתייחס אף הוא לשנת לימודים חדשה – השנה הראשונה שלי בחטיבת הביניים של "מקיף גילה".
סבתא וסבא יקרים!
לא כתבתי לכם מזמן! כך שעכשיו אני מכפרת (או מנסה לכפר) על החטא הזה. יש לי הרבה מאוד חדשות. ראשית, התחלתי ללכת לבית ספר חדש. זה, כמובן, לא אומר שעברתי דירה, פשוט בכיתה ז' כל הילדים עוברים מבית ספר "צעיר" לבית ספר "ביניים". בדרך כלל חטיבת הביניים גדולה יותר מבית הספר היסודי, כי אם זה בית ספר כלל-שכונתי, אז מתאספים שם ילדים מכל תתי-השכונות, שבהן למדו בבתי הספר היסודיים. אז גם אני עברתי לחטיבת ביניים כלל-שכונתית.
פעם בית הספר הזה נחשב גרוע בגלל ילדים רעים מאוד, שמקללים את המורים במלים גסות, מרביצים לקטנים בשרשראות ברזל וכו'. וגם בגלל מורים חסרי אונים. עכשיו הקהל השתפר ברובו, בית הספר עבר שיפוץ כללי, קנו ציוד חדש, וחוץ מזה, הגיעו הרבה מורים חדשים וטובים. הכיתה שלי טובה מבחינה אובייקטיבית – אף אחד לא מעליב, כולם מתייחסים באופן ידידותי, אנחנו משוחחים, לכיתה שלי עברו יחד אתי הרבה ידידים מבית הספר הקודם, אני מתקשרת אתם.
אבל מבחינה סובייקטיבית, יוצא שהעניינים לא כל כך טובים. ראשית, אני לא מצליחה להיפטר מתחושה מתמדת של מאבק ומתח, שמשתלטת על כל המוח. כל רמז לפגיעה, לזלזול נתפש על ידי כעלבון, כקריאה גלויה או סמויה למאבק וכו' וכו'. וכמובן שכשאדם נאבק נגד מה שאחרים לא שמים לב אליו, או אפילו מוצאים בו הנאה, אז הוא מרגיש מאוד לא בנוח. בגלל זה ההתנהגות שלי אינה טבעית, אני ממעיטה בתקשורת וכו'. אבל לעומת זאת יש לנו בבית ספר מורים טובים מאוד. כולם שונים, אבל א) כמעט כולם הוגנים ב) כולם מסבירים היטב ג) כולם כבר הספיקו להתאהב בי. העניין הוא שיצא במקרה שהכיתה שלנו יושבת כך שכמעט כל השקטים והתלמידים הנכשלים – בחצי אחד של הכיתה; וכל המצטיינים או הצעקנים – בחצי השני. קרה שאני יושבת בחצי של השקטים, ולכן בחלק שלי אני לבדי מרימה את היד. הקונטרסט הזה הוא שעורר במורים אהבה כלפי, כנראה (אגב, כשאני מרימה את היד, וזה קורה כל הזמן, אז כמעט תמיד שואלים אותי, ואני תמיד עונה נכון). וזה הכל על בית הספר שלי…
תבואו מהר! אני יודעת שלסבא משום מה לא נותנים אישור. למה? הרי גם כך הסודיות מוּסרת מכל האובייקטים הביטחוניים, אז הוא לא יכול להעביר לישראל שום מידע סודי, כי המידע הזה כבר לא סודי. אז תבואו מהר. זה היה מגניב אם היינו חוגגים את היומולדת של סבא כאן!!!
עכשיו אני רוצה לספר סיפור מפחיד מאוד שקרה לי לפני כמה ימים. העניין הוא שהתחילו לי טיקים ואמא נתנה לי ביום אחד 30 טיפות הולידול (השם האמיתי של התרופה – הלידול. מתברר שזו תרופה נגד סכיזופרניה, אבל במשך שנים השתמשו בה לטיפול בבעיית הטיקים. מה שמתואר להלן הן תופעות לוואי קלאסיות של התרופה, ל"ר).במשך כל אותו היום פשוט נרדמתי, אפילו בבית הספר, בשיעור האהוב עלי – ספרות. כמעט פספסתי את התחנה באוטובוס, כשנסעתי לשיעור אנגלית, ובערב באתי, נרדמתי בשבע ואפילו הפסדתי את בואו של ווֹוקַה(הוא הגיע בשמונה, רבינוביץ' הסיע אותו אלינו והוא גם פגש אותו [בשדה התעופה, ל"ר]).
למחרת התעוררתי בערך ב-7:30, החלטנו שהיום לא אלך לבית ספר ונרדמתי והתעוררתי ב-12:00. אחר כך הייתי ערה איזו שעה ושוב נרדמתי עד 16:00. התעוררתי, אבל ב-18:30… התחלתי להתפתל. הראש הסתובב ב-90 מעלות הצדה והושלך לאחור, וכשניסיתי לשים אותו במקום הוא הושלך חזרה במתח ענק. כעבור רבע שעה הוא התהפך לצד שני. הייתם צריכים לראות איך אבא האכיל אותי ספגטי בזמן הזה. הלסתות שלי התכווצו, לכן לא יכולתי ללעוס כמו שצריך והאוכל נפל לי מהפה. הייתי כולי מרוחה בקטשופ ובחמאה, אבא תמך את הראש, אבל הוא הסתובב חזרה והספגטי נפלו מחוץ לצלחת. אחר כך נשכבתי (היה בערך 18:30) ונרדמתי. למחרת התעוררתי והייתי כבר בסדר גמור. אמא אמרה שאלה תופעות לוואי אקסטרה פירמידליות של ההולידול. ועכשיו כבר הכל טוב עם זה.
אלה, בעצם, כל החדשות שקרו בחודש הזה. מה העניינים אצלכם? איך האנשים בקייב? תכתבו תשובה!!! מנשקת!
ליזה
המכתב ממשיך בנ"ב קומי – תיאור השהייה שלי בבאר שבע – בביתם של חברתי הטובה פולינה ושל הוריה, חברים של הורי עוד ממסוקבה. אצטט אותו כאן כמעט במלואו:
שְטֶמְלֶרים התארחו אצלנו יומיים, ואחר כך, למרות שבית הספר כבר התחדש, שלחו אותי אליהם לבאר שבע, לטבע. בגלל הטיקים שלי… הגעתי לשם בשבת וביום ראשון השמועות על הטיקים שלי כבר נפוצו בכל הרחוב שבו גרים שטמלרים.
העניין הוא שברחוב הזה גרות מספר משפחות: ישראלים כלשהם, שטמלרים, זוג מבוגר מקישינב, משפחה מנובוסיבירסק ומשפחה מאוקראינה. שטמלרים מכירים את כולם, הולכים לכולם לשתות תה, לאכול בורשט, וגם מארחים בעצמם. גם לי לא היה שם (בבאר שבע) מחסור בתקשורת. אמנם תקשורת "רוחנית" היתה רק עם פולינקה, אבל חוץ מזה תקשרתי גם עם ניוּשה – החתולה של פולינה, עם בוּלקה – הכלב של האוקראינים, עם מאשה – מטומטמת בת שלוש מנובוסיבירסק ועם מישה – אידיוט בן שלוש מאוקראינה.
עכשיו, כשתיארתי פחות או יותר את המצב ברחוב, אני יכולה לעבור למהות הסיפור. האוקראינים הזמינו אותנו לבורשט. פולינקה לא הלכה, כי לא הרגישה טוב, ואני הלכתי. אז אכלנו בורשט, התיישבתי על הרצפה לשחק עם בולקה ופתאום מתקרב אלי ראש המשפחה ו"אבי הדמוקרטיה הרוסית", ובאופן מפתיע התחיל לעשות איזשהם פאסים מעל הידיים שלי ובמקביל שאל שאלות כגון: "את מרגישה עיקצוצים קלים בקצות האצבעות?" לאט-לאט ניחשתי שהוא… שימו לב! מנסה להשפיע עליי בשיטת ג'וּנה (בעלת כוחות על-טבעיים שהתפרסמה בחוגים מסוימים בשנות ה-80 וה-90 בברית המועצות ובמרחב הפוסט-סובייטי, ל"ר),כלומר, דרך השדה האנרגטי. אני מקווה שברור לכם שלא הרגשתי לא עיקצוצים בקצות האצבעות ולא קלילות, אבל "המרפא הדגול" אמר: "אני אוציא את זה ממנה בין רגע!"
אבל ההרפתקה הזאת היא עוד לא הכל! בערב אני יושבת אצל שטמלרים, משחקת עם מישה ומאשה הקטנים ופתאום מתפרצת אשה חסונה, רחבה, בהירת-שיער, באבא רוסייה טיפוסית ואומרת באופן מפתיע: "בואי אלי הביתה". שאלתי למה כבר ברחוב והיא אמרה: "זה בסדר, זה בסדר, זו לא היפנוזה, זה כמו שסבתות היו מרפאות בכפר…" וכו' וכו'. הבנתי שזה שוב בעניין הטיקים, אמרתי שראוי היה קודם לשאול את ההורים שלי, והיא בשלה: "זו לא היפנוזה, זה כמו שסבתות היו מרפאות בכפר". לבסוף הגענו לביתה, היא הושיבה אותי בדיוק מתחת למשקוף, חבשה לי מטפחת, שמה נר בתוך איזה סיר והדליקה גז. כשהשעווה רתחה, היא מזגה אותה לסיר אחר, עם מים קרים, ואחר כך לחשה משהו במשך איזה חמש דקות כשהיא מחזיקה את הסיר מעל הראש שלי. בסוף היא אמרה לי לשתות את הבליל הזה במקום מים רגילים ותה ואף להתקלח עם זה. אני, כמובן, לא עשיתי את זה ובכך הסתיימה ההרפתקה שלי.
סבתא! יש לי בקשה גדולה אליך: עכשיו במוסקבה מוכרים ספרים של טולקין וגם את המילונים המיתולוגיים שלו. בבקשה, קני כל מה שאת רואה.
מנשקת!
ליזה!
*
קשה לי לשפוט אם המכתב זקוק לפרשנות והסברים. לתחושתי, הוא מדבר בעד עצמו. ובכל זאת כדאי להבהיר כמה נקודות: תחושת המתח והמאבק הבלתי פוסק לא נבעה מפרנויה כפי שחשדתי בזמן אמת. השהייה היום-יומית בבית הספר – ג'ונגל ענק ומגודר – אכן היתה מלווה במאבק הישרדות תמידי. לא רק עבורי, אבל בתור ילדה בת 12 הייתי מרוכזת לחלוטין ברגשותי ובניצניה הראשונים של יכולת ההתבוננות העצמית.
אני זוכרת את הילדה סיגלית שישבה מאחורי במשך כל אותה שנה, כיתה ז', ומיררה לי את החיים באמצעים פשוטים ומתוחכמים באכזריותם – חדירה הדרגתית למרחב הפרטי שלי. דחיפות קלות וכמעט בלתי מורגשות של הכיסא שלי עם השולחן שלה, נגיעות כמו מקריות בשיער. ידעתי (או חשבתי בטעות) שאי אפשר להתמודד אתה באלימות. אז ניסיתי להישיר אליה מבט. איכשהו, המשחקים האלה, מי תמצמץ ראשונה, מי תוריד ראשונה את העיניים, מעולם לא עזרו. נראה לי שהם סתם גררו אלימות מצדה.
אני זוכרת את מגפי הגשם הצבעוניות שבאתי אתן לבית הספר וכולם ביקשו למדוד אותן – עד שהבנתי ש-"יורדים עלי".
והיו, כמובן, עוד הרבה סיפורים וסיטואציות אלימות פחות או יותר, משפילות פחות או יותר – שאליהן נקלעתי אני או נקלעו אחרים. זאת היתה השנה השלישית שלי בישראל, השנה הראשונה בחטיבה, השנה הראשונה של גיל ההתבגרות ושנת השיא, כנראה, מבחינת התסכול החברתי, הבדידות והמתח – המתח שהתפרץ, בין השאר, בצורת טיקים (טלטולי ראש), שרק החמירו, מן הסתם, את המצב בכיתה. התרופות לא ממש עזרו. גם המורים לא. המחנכת שלי, מלאה בכוונות טובות, ניסתה פעם לערוך שיחה כיתתית בנושא – בדרך עקיפה, כמובן. היא סיפרה סיפור על ילד שהיה לו מכשיר שמיעה שצפצף בגלל רעשים חזקים. בני כיתתי קלטו את הרמז… ודאגו להבהיר לי שהם הבינו מיהו אותו "ילד" דמיוני שהמורה דיברה עליו. השיחה הפכה לסיוט נוסף במסכת הסיוטים הבית-ספרית. כנראה, למרות האשליות שמכרתי לסבא וסבתא, המורים בבית הספר המקיף נותרו חסרי אונים.
הנסיעות לבאר שבע, לעומת זאת, עזרו. ולא בגלל הכישופים. הבית הצפוף צמוד-הקרקע שרכשו חברינו בשכונת עולים חדשה היה עבורי כמו דאצ'ה – הזדמנות אמיתית להתמזג עם הטבע (להשקות את הגינה הצעירה באמצע המדבר) ולזכות באתנחתא נפשית מייסורי בית הספר. ממש ריפוי בעיסוק. אני אסירת תודה לגורל, להורי וכמובן, למשפחת שטמלר – על שסיפקו לי את המפלט והמקלט.
בראש השנה, בדיוק 22 שנה אחרי כתיבת המכתב ההוא, נסענו עם רחל וקבוצת חברים קטנה (חברתי פולינה ביניהם) לחוף לא מוסדר ועל-כן כמעט שומם בכנרת – קיוויתי שאני מספקת לילדה אתנחתא דומה ממערכת החינוך. נכון, היא רק בת ארבע, החוויות שלה שונות בתכלית, והלוואי שהחוויות שלי כמהגרת מתבגרת יפסחו עליה. הלוואי גם שלא אשליך עליה את הטראומות והפחדים שלי. אני לא רואה את עצמי מעבירה את בתי לחינוך ביתי בשנים הקרובות. אבל אני גם לא רואה את עצמי מפסיקה לדאוג לה ולחשוש שהטוב ביותר שיכול לצמוח עבורה ממערכת החינוך הממלכתית – הוא צמצום נזקים.
ערימת המכתבים שליוותה אותי בשנה האחרונה מונחת על שולחני. לא מיציתי אותה עד תום, וטוב שכך. זה הזמן להיפרד ממנה – לפחות לעת עתה. לא נראה לי שאפסיק להיות רוסייה, פרנואידית ומיוסרת, אבל אשתדל להתעסק מעט פחות בעבר ומעט יותר בהווה.
*
בשיתוף "כולאננה"- יוזמה לקידום חברה הוגנת ורבגונית