הבלתי נמנע קרה: אחרי שבמשך כמה חודשים אנחנו מכינים את רחל (תכף בת ארבע) לכך שעוד מעט היא תלך לגן של הגדולים, גן שכולם בו מדברים עברית – ה-1 בספטמבר הגיע: יצאנו מהגן הרוסי הפרטי ועברנו לגן עיריה. ואף שנדמה לי שאני בעצמי נזקקתי להכנה נפשית, לא פחות מהילדה, בסך הכל בינתיים יש בעיקר יתרונות: זה מול הבית, הגננת מקסימה, המרחב מרווח ומואר. יש המון ספרים והמון משחקים. לאורך הקיר תלויים לוחות מודעות משעם, שהיום לכל אחד מהם מוצמד לב מקושט אחד – כל לב מעשה ידיו של ילד אחר. ההשקעה ניכרת! יכול להיות שאלה התקנים של משרד החינוך ואולי חלק מההוד וההדר קשור לכך שהגן הוותיק נבנה מחדש ב-2011 והוא צמוד למגדל יוקרה, שצמח בסמיכות לבית שלנו כשנה קודם לכן. אבל מה זה משנה – כך או כך אנחנו הרווחנו.
אלא שכבר בשבוע הראשון הבנתי: נכנסנו למערכת, על כל המשתמע מכך. למשל: בנות חייבות להגיע עם שיער אסוף, כדי להימנע ממגפת כינים. וגם: אחרי שבוע של חופש פעולה יחסי, שנבע מצורכי הסתגלות כללית של כולם להכל, בתי ואני נתקלנו הבוקר באיסור להוציא משחקים חדשים מהארוניות. על השולחנות מפוזרים משחקים ורק בהם הילדים חייבים להסתפק. בעלי, שהביא את הילדה לגן יום קודם לכן, כבר יידע אותי אמנם על הכלל הזה. אבל היום, כשבאנו לגן ורחל ביקשה צעצוע שלא נמצא על השולחן קיוויתי שבכל זאת שנצליח להגניב איזה משחק בסתר, כל עוד הגננת עסוקה בקבלת פניהם של ילדים אחרים והסייעת מסתובבת. אלא שהסייעת לא נרדמה בשמירה: היא ראתה הכל ועצרה את ניסיון ההברחה.
עכשיו – אני מבינה שזה נשמע ממש כמו תלונה שנובעת מפינוק. אחרי הכל, הרקע האישי שלי ושל רוב בני דורי, שעלו מברית המועצות לשעבר, הוא גן סובייטי. גן שבו לארוחת בוקר קיבלנו קפה מדולל. כן, קפה. אבל הקפה לא היה הבעיה. הבעיה היתה שהוא בא עם חלב מכוסה בקרום. וכמו כל ילדה נורמלית, הקרום של החלב עורר בי חלחלה. ובוקר אחד – בעקבות (או תוך כדי, איני זוכרת) שתיית הקפה הקאתי שלוש פעמים ברצף. בפעם השלישית (או אולי השנייה?) הסייעת אמרה שהיא לא תנקה אחרי יותר. נראה לי שהפסקתי רק מהפחד שהאיום ימומש. מאותו היום אמא שלי התחילה להביא אותי לגן באיחור – רק אחרי ארוחת הבוקר עם הקפה.
עוד זיכרון עמום מהגן (החלפתי שני גנים בין גיל חמש לשש) הנה: אני נכנסת לחדר, כנראה, בזמן "מפגש בוקר". כל הילדים יושבים על כיסאות לאורך הקירות עם ידיהם מונחות על ברכיהם (אלה היו כללי הישיבה). ומשום מה, מולם, במרכז המעגל או החי"ת, כפי שמקובל לקרוא לזה בארץ, יושב ילד אחד, גם הוא מהגן ומהקבוצה שלנו. רק שהוא יושב בתנוחת חוקר בתשאול, רגליו משוכלות והילד, בקול של רס"ר בצבא הסובייטי, מחלק פקודות לחבריו. כנראה שהגננת הפקידה אותו לשמור על הסדר והוא ניצל את הסמכות עד הסוף. או שאולי זכרוני מתעתע בי.
והיו גם העגבניות הירוקות לארוחת צהריים והאיסור לקום מהשולחן לפני שאתה גומר את כל האוכל (הדוחה למדי בדרך כלל), ותמיד-תמיד – היו הילדים שכונו "חוליגנים" ומולם הילדים המועדפים על הגננות (אני תמיד נכללתי בקטגוריה השנייה, כמובן). בקיצור, מנקודת מבט של החינוך הסובייטי, נראה שההתקוממות הפנימית שלי נגד "הכללים הנוקשים" ו"המערכת האכזרית" בגן העירוני – בדמות איסור על הוצאת המשחקים על הבוקר וחובת איסוף השיער – היא די מגוחכת.
אבל אז בא עניין השפה. מלבד רחל, בגן יש עוד ארבעה או חמישה ילדים שמדברים רק, או כמעט רק, רוסית – כאלה שהיו עד עכשיו בבית עם סבתא או בגן רוסי. בערך ביום השלישי ללימודים בגן רחל אמרה שהגננת של הצהרון לא מרשה להם לדבר רוסית. זו היתה ההתגשמות של חששותינו הגרועים ביותר. הבית והגוגל-טוק געש. חברה סיפרה סיפור בלהות על ילד, שאסרו עליו לדבר רוסית בגן, והוא בתגובה הפסיק לדבר כליל מחוץ לבית. כיום הוא מתבגר, בטיפול, ועדיין פותח את הפה רק בבית, ורק ברוסית.
למחרת בעלי ואני החלטנו לאסוף את רחל יחד מהצהרון, ולתפוס את הגננת לשיחה. באנו מוכנים לקרב. הסטריאוטיפים שלנו עבדו שעות נוספות. אבל הגננת, אשה צעירה ודתייה, הפיגה את חששותינו מיד. היא אמרה שלאסור על ילדים לדבר רוסית הוא הדבר האחרון שהיתה עושה. שזה מעולה שלרחל יש חברה בגן ושמבחינתה – שידברו בכל שפה שנוחה להן, רק שירגישו טוב. ובכן, האיסור היה מדומה. מי יודע, אולי הילדה שיקפה את הפחדים החבויים שלנו.
תוך כדי הדרמה המדומיינת עם גננת הצהרון הספקתי לדבר גם עם הגננת העיקרית שלנו. כאמור, אשה מקסימה, ואגב – גם היא דוברת רוסית. היא אמרה שלדעתה אכן צריך לדרבן את הילדים ה"רוסים" לדבר עברית בגן. לא לאסור עליהם לדבר בשפת אמם ביניהם – אבל בהחלט להשתדל להגביל את התקשורת ברוסית ולהעצים את התקשורת בעברית. היא גם אמרה שתפריד בין הילדים הרוסים במשך הלמידה בקבוצות כדי שלא יתקבצו לחבורה סגורה אחת. הכל נראה לי הגיוני לחלוטין וכנראה גם הכרחי. לצערי (או לשמחתי) ברוב השנים שאני הייתי בבית הספר – להבדיל מרבים מחברי – הייתי משוללת חבורה רוסית בית-ספרית סגורה, אבל בכל אופן, לכאורה, אין שום סיבה שהבת הצברית שלי תבחר את חבריה בגן על פי מוצאם.
תמונה קבוצתית בגן ילדים סובייטי
ובכל זאת, משהו בהפרדה המלאכותית הזאת בין ילדי הרוסים בניסיון לגרום להם ללמוד עברית באמצעות צמצום השימוש שלהם ברוסית, ממריד אותי מבפנים. אני יודעת שזה לגמרי לא רציונלי. אבל באיזשהו מקום אני חוששת ממשחק סכום אפס: ככל שהעברית שלה תשתפר, הרוסית שלה תישכח. ככל שהיא תאמץ את כללי המערכת, היא תתרחק ממני. שוב, אני יודעת שזה לא חייב לקרות, אבל זה יושב לי בקרקעית המוח. כשאני מקריאה לילדה ספר בעברית, אני מרגישה שאני גורעת מהרוסית שלה. כשהיא בוחרת לצפות ב-"לוּלי" במקום בסרט מצויר ברוסית (והם מצוינים, תאמינו לי), אני לא יכולה שלא לחוש עקצוץ של אכזבה כמעט מודחקת.
ובכל זאת, אני עושה את זה בכל החריצות שאני מסוגלת (והיא לא רבה): מקריאה לה ספרים בעברית, מנסה לתרגם ולהסביר שמות עצם ופעלים, משמיעה שירים ומראה סרטים מצוירים ותוכניות לילדים, אף אם הם מעוררים בי סלידה קלה. אני מניחה שמצדי הנכונות לשחרר מעט, לקבל את מגבלות המערכת ולאפשר לילדה להשתלב במסגרת החדשה באופן שיהיה לה הכי נוח (גם אם יכלול מעט קונפורמיזם) – היא הפשרה המתבקשת והבלתי נמנעת. ואולי זה יהיה שלב נוסף גם בהשתלבות שלי עצמי בארץ הזאת. האתגר הבא: פליידייט עם ילד ישראלי.
*
בשיתוף "כולאננה"- יוזמה לקידום חברה הוגנת ורבגונית