השנה סבתא שלי תהיה בת 92. כשנתיים אחרי שעלינו לישראל סבא שלי מת ברוסיה, וכעבור כמה חודשים סבתא, אלמנה טרייה, באה לכאן. היא חיה מקצבת זקנה והשלמת הכנסה – 2860 שקלים בחודש. עוד היא מקבלת 1,065 שקלים בחודש כסיוע בשכר דירה. סבתא שלי חיה לבד, בדירת חדר בשכונת גילה בירושלים. כמה מאות מטרים מהבית של ההורים שלי. מזל נדיר. השכירות עולה 1,600 שקלים בחודש – סכום כמעט לא ייאמן במחירים היום. כאמור, מזל.
"אני ממש לא נזקקת. אני כבר בת הרבה שנים, אני לא נוסעת, לא הולכת לתיאטרון, לא קונה נעליים, לא קונה שמלות. לי – זה מספיק", היא אומרת לי. "נשאר לך משהו?" אני שואלת. "היה יכול להישאר. אם היינו מנהלות את התקציב באופן קפדני יותר, אני ואמא שלך, היה יכול להישאר".
עד לפני 11 שנים סבתא שלי עבדה בכל יום – היא טיפלה בקשישה יותר קשישה ממנה. טיילה אתה, בישלה לה, רחצה אותה, עשתה בשבילה קניות והלכה אתה לרופא. הכל תמורת כ-15 שקלים לשעה. עכשיו היא בעצמה נדרשת לסיוען של מטפלות, אבל אין מי שמטפלת בה יותר טוב מאמא שלי. כאמור, מזל.
לפני כמה שנים הציעו לסבתא שלי לעבור להוסטל, אבל היא סירבה, כי לא רצתה להיפרד מאמי ומשתי אחיותיה, שגרות בבית לידה. עוד מזל גדול: אחות אחת בת 96, כבדת שמיעה, סובלת משיכחה ובעלת אופי לא פשוט בלשון המעטה; האחות השנייה, הצעירה, בת 86, משותקת ברגלה ובידה אחרי אירוע מוחי. שתיהן גרות בקומה שלישית בלי מעלית. סבתא שלי עולה אליהן בכל יום, מבשלת ארוחת צהריים. יש למי לדאוג: עוד מזל גדול. ובכל זאת, היא מתחרטת מאוד על שסירבה להוסטל: "הם לא משלמים על חשמל, לא משלמים על מים. יש שם חימום, יש שם ארועי תרבות. זה הוסטל מצוין! אני לא יכולה לסלוח לעצמי שלא הלכתי", היא אומרת. "אבל את עדיין בתור, לא? יש סיכוי שיציעו לך משהו שוב?", אני שואלת. "לא, זהו. עכשיו אין כלום, הכל תפוס", היא עונה.
*
בישראל יש שתי רשימות של המתנה לדיור ציבורי – זכאי משרד השיכוןוזכאי משרד הקליטה. בתור של משרד השיכון רשומות כ-2,200 משפחות: אמהות יחידניות עם שלושה ילדים ויותר, משפחות מעוטות יכולת עם שלושה ילדים ויותר, נכים קשים (וקשישים המצויים ברשימה נפרדת). התור של משרד הקליטה, שבו כמעט שלא עוסקים בתקשורת, מונה עשרות אלפי בני אדם – בין 85-60 אלף איש, לפי מקורות שונים. רובם קשישים או אנשים בגיל טרום-פרישה, אך גם אמהות חד-הוריות, נכים ועוד. נהלי משרד הקליטה מעט "מקלים" יותר – למשל, אם חד-הורית לא חייבת להיות ברוכת ילדים כדי לזכות למקום בתור. מספיק שיהיה לה ילד אחד.
ב-2012, במסגרת יישום המלצות ועדת טרכטנברג, התקבלה החלטה ממשלתית 4433המורה להגדיל את הסיוע בשכר דירה ל"ממתינים לדיור ציבורי", כך שהסיוע המרבי יעמוד על 3,000 שקלים לחודש. אלא שההגדלה המשמעותית הזאת חלה רק על 2,200 המשפחות של זכאי משרד השיכון. את חלק הארי של עשרות אלפי הזכאים והנזקקים, זכאי משרד הקליטה וקשישים שאינם עולים – החלטת הממשלה הותירה עם סיוע מצומצם ביותר, שאין שום קשר בינו לבין מחירי השכירות בשוק.
בסוף 2012 הגישה חברת הכנסת המנוחה מרינה סולודקין עתירה לבג"ץ ביחד עם גופים ואנשים פרטיים נוספים (גילוי נאות: קבוצת פעילים שאבי ביניהם חברה לעתירה). אחת מדרישות העתירה היתה לבטל את האפליה הגלומה בהחלטה 4433. בתגובה לעתירה, המדינה הודיעה לבית המשפט על כוונתה להכניס שינוי מזערי במדיניות הסיוע. הטענה העיקרית של המדינה היא כי אין פה שום אפליה, אלא "אבחנה מותרת" בין שתי אוכלוסיות. העולים הרי זוכים למקום בתור לדיור ציבורי בתנאים "מקלים" ביחס לאזרחים שאינם עולים. אז כשאין דירות ציבוריות בשבילם – לא מגיע להם אותו הסיוע. ואילו הקשישים בכלל מקבלים סיוע לפי נוהל אחר, אז הם לא קשורים.
חגיגות השנה החדשה בהוסטל בחולון
עם זאת, "לאחר בחינת הנושא" המדינה הודיעה, כי עולים, אשר עומדים בתנאי הזכאות המחמירים של משרד הבינוי והשיכון, שהעיקרי שבהם – דרישה למינימום של שלושה ילדים במשפחה, יהיו זכאים לסכומים הזהים לאלה שמקבלות 2,200 אלף המשפחות המוכרות כזכאיות משרד השיכון. כלומר, כרגע, גם עולה חדשה שהיא אם חד-הורית לשלושה ילדים או עולה חדש שהוא נכה קשה, לא זוכים ליהנות מההטבה הנדיבה של החלטת 4433 וממשיכים לקבל סכומים זעומים (עד 1,250 שקלים) במקום סכומים המתקרבים לריאליים (עד 3,000 שקלים). רק מפני שכעולים הם "כלואים" בתור של משרד הקליטה. במלים אחרות, האנשים האלה נקנסים באלפי שקלים בחודש על שום היותם עולים.
בעקבות העתירה המדינה הואילה בטובה להביע נכונות להפסיק את העונש הזה. למותר לציין כי בין "הבעת הנכונות" לבין יישום ההחלטה כבר חלפה לא פחות מחצי שנה. שאלת הזיכוי הרטרואקטיבי של החד-הוריות והנכים העולים על החודשים שבהם לא קיבלו סיוע נאות המגיע להם על-פי חוק, לא עלתה בבג"ץ. גם מספרם של האנשים* שיושפעו מהתגמשות המדינה לא ידוע כרגע למשרד הקליטה.
כך, מבלי לזכות ולו לכותרת אחת בתקשורת הכלל-ארצית בעברית תוקנה אפליה בוטה ומקוממת. אך אפליית הגג או, ליתר דיוק, אפליית האם, רחבה הרבה יותר ונותרת על קנה: מדוע בכלל נעשית אבחנה בין קשישים זכאי דיור ציבורי לבין אלה שאינם קשישים בכל הקשור לגובה הסיוע בשכר דירה? האם קשיש או זוג קשישים שוכר דירה בזול יותר מאם יחידנית עם שלושה ילדים או מזוג נכים שטרם הגיעו לגיל הפרישה? האם הם זקוקים לפחות תרופות או אוכל? בקיצור, על מה נסמכת "האבחנה המותרת" שמשרדי הקליטה והשיכון מקבלים כמובנת מאליו?
אם ניקח לדוגמה את סבתא שלי, שכאמור כלל לא רואה את עצמה כנזקקת: האם לא ראוי שתקבל מהמדינה סכום שמכסה את מלוא שכר הדירה הנמוך שלה? האם לא ראוי ש-600 השקלים שהיא נאלצת להוציא מקצבתה כדי להשלים את הפער בין סכום הסיוע לשכר הדירה בפועל, יופנו למזון? לבגדים? וכן, גם למונית למרפאה מדי פעם? מדוע היא פחות ראויה לסיוע מכל אדם אחר המחכה לדיור ציבורי? האם הקריטריון של מספר הילדים הוא לגיטימי בכלל? האם יש בהכרח קשר בין מידת המצוקה הכלכלית לבין מספר הילדים? האם יש הצדקה כלשהי לקיומם של שני תורים נפרדים – תור העולים ותור הלא-עולים?
*
התשובה המתבקשת לכל השאלות הרטוריות האלה היא "לא". ההפרדה בין התורים והשארת העולים העניים והחלשים תחת החסות המפוקפקת של משרד הקליטה פשוט מסתירה מעיני הציבור והתקשורת את גודלו של המחסור בדיור הציבורי בישראל ואת היקף המצוקה של מי שאין להם דירה ושאינם מסוגלים לשלם שכירות תמורת דיור נאות. ההפרדה בין התורים מאפשרת להצדיק באופן מעוות את האפליה. הפרדת הקשישים מיתר הזכאים משרתת את אותה המטרה. הפתרון ההוגן למצוקת הדיור צריך להתחיל בשינוי הקריטריונים לזכאות כך שיחולו על כלל חסרי הדיור מעוטי היכולת – עולים כוותיקים, ללא קשר למספר הילדים, אך בכפוף למיצוי כושר השתכרות. הפתרון צריך להמשיך בבנייה מסיבית של דיור ציבורי באזורי הביקוש. כל עוד לא יבנו כאן דיור ציבורי ולא יתנו סיוע ראוי למי שאין לו דירה, קשישים ימשיכו להצטופף בחדרונים קטנים עם קרובי משפחה או עם שותפים, אמהות ימשיכו לחסוך באוכל ובחוגים לילדים ונכים ימשיכו לעלות לקומה שלישית בלי מעלית.
אך לממשלת ישראל אין כל כוונה לבנות כאן דיור ציבורי בהקפים גדולים. היא מעוניינת להמשיך לסבן אותנו באמצעות תורים נפרדים ונהלים מסובכים. למעשה המדינה כלל לא מכירה בקיומם של עשרות אלפי אנשים שזקוקים וזכאים לדיור ציבורי. ואילו הציבור אינו מודע לקיומם – הודות לטריקים ולשטיקים של הממשלה.
וסבתא שלי היא אחת מאותם עשרות אלפי הקשישים, הנכים, האמהות החד-הוריות ומשפחות מעוטות היכולת שמחכות במשך שנים בתור לדיור ציבורי ואינן זוכות לו, כי אין. אז בינתיים יש לה אותנו ואת האחיות שלה, שבהן היא מטפלת. אבל סבתא שלי תמיד תהיה מרוצה. יש לה מזל גדול.
ראיון קצר שערכתי עם סבתא שלי ואחיותיה לפני כשנה וחצי, עם כתוביות בעברית:
(על מנת להפעיל את הכתוביות יש ללחוץ על כפתור Captions במסך למטה ולבחור עברית)
* בפנייה למשרד הקליטה נשאלו מספר נתונים: 1. כמה עולים נמצאים ברשימת ההמתנה לדיור ציבורי של משרד הקליטה? 2. כמה עולים עתידים לקבל סיוע מוגדל, מכיוון שהם עומדים בקריטריונים של משרד הבינוי והשיכון? 3. כמה קשישים נמצאים באותה רשימת המתנה? כעבור כשבוע ולאחר כמה תזכורות התברר סופית שאין בידי המשרד אף אחד מהנתונים הללו. הסיבה הרשמית – לאחרונה הוארכה תקופת זכאותם של עולים לדיור ציבורי – מ-10 שנים ל-15 שנים מאז העלייה, לכן המשרד נמצא בתהליך של "בדיקה מחדש של כל הזכאויות", ואין לו מושג כמה זכאים ישנם.
