קוראים לי ל'. אני התשיעית מבין עשרה ילדים. נולדתי בשכונה חרדית בירושלים, בת למשפחה מכובדת ומוכרת במגזר. התחתנתי כשהייתי בת 18, ואחרי שנה נולד לי ילד. ארבע שנים אחרי, התגרשתי ויצאתי בשאלה.
הילד גדל אצל אביו, שנשוי בשנית לאשה נהדרת שאוהבת אותו כאילו היה אחד מילדיה (יש לה שניים משלה). אני פוגשת ורואה את הילד (לאט לאט יותר ויותר, אני נאבקת על זה), אבל בכל מישור אחר הם מתנכרים אליי: לא נותנים לי לגיטימציה כאמא שלו, לא מדברים איתי ולא משתפים בכלום. התקשורת ביננו עוברת דרך המייל, בצורה מאוד מסתורית ולא ברורה. הילד ואני בקשר טוב ואוהב כמו אמא וילד רגילים, למרות הכל.
אני חיה בתל אביב חיים רגילים כמו רוב הרווקים בעיר, רק שבכל סוף שבוע שני ופעמיים באמצע שבוע אני מתחפשת, ונוסעת לילד.
***
בשבוע שעבר התחפשתי שוב, הפעם לא כדי לפגוש את בני. בשעת ערב מאוחרת, בכניסה לעיר חרדית שוקקת, עמדו בקור מקפיא שני אנשים. האחד, יהודי מזוקן, מסולסל פאות, מדבר בלהט, במבטא יידישאי כבד. השנייה אני.
הגבר המזוקן הוא המחנך של ה"חיידר" של בני, האיש שנמצא איתו משמונה בבוקר ועד ארבע אחר הצהריים בכל יום, שיודע על חייו הנוכחיים הרבה יותר ממני. ביוזמתו נפגשנו מחוץ לעיר. "זה לא מקובל לפגוש אמהות", הוא מסביר, "אבל בגלל שהמקרה שלכם מורכב היה לי חשוב לפגוש אותך".
הוא שואל אותי פרטים על חיי ואני מתפתלת. איך אספר לו על חיי הרחוקים שנות אור ממה שהוא מכיר? על החברים, היציאות, העבודה והלימודים, איך אתרץ לו את הבחירות שלי, ואיך הוא יקבל את זה? אני מתחמקת באלגנטיות, ומובילה את השיחה למחוזות בטוחים יותר.
אני שומעת ניסים ונפלאות על הבן שלי. על הכישורים הלימודיים שלו, האינטליגנציה והיכולות החברתיות. אני מתרגשת, אפילו מגניבה דמעה. לא אכפת לי בכלל שאני צריכה לעמוד פה בקור, בחושך עם המזוקן הזה, לא אכפת לי שהשליטה על חייו של היקר לי מכל נמצאת בידיים החשוכות שלו, שלהם. אני מאושרת.
האושר הגדול לא מגיע רק מהעובדה ששמעתי שיש לי ילד מקסים, הרי את זה אני כבר יודעת. אני מאושרת כי סוף סוף, אחרי שלוש שנים, קיר הבטון העבה שמפריד ביני לבין העולם של הילד שלי, מתכופף טיפה. נותן לי לגעת בו, מאפשר לי להתקרב קצת. אני מאושרת מההישג האדיר שלי: הצלחתי לשוחח פנים אל פנים עם המחנך של הבן שלי. פיסת היסטוריה.
"זה לא מקובל לפגוש אמהות". צילום אילוסטרציה: George Muresan / Shutterstock, Inc.
***
כשנכנסתי לרכב והפעלתי את החימום, הכעס המוכר התחיל לחזור: איך יכול להיות שאני אמא עם ידיים קשורות מאחורי הגב? האם חטאי כל כך גדול, שמגיע לי לחיות באפילה בכל הנוגע לחייו של בני? האם כל מה שנשאר לי הם הביקורים הדו-שבועיים, וסופי השבוע לסירוגין? למה אין לי "סיי" בנושאים האחרים? למה החלק שלי, זו שמגיע לה הכי הרבה, הוא החלק הכי קטן?
האבסורד הוא, שאני גם מאד אסירת תודה, כי רוב הזמן אני אמורה לנשק את האדמה עליה דורך אביו של בני, ולהודות לו מעומק ליבי. על שהוא לא גורם לניתוק הקשר, שהוא נותן לי לראות את הילד, שלא קרה עדיין שהוא מנע ממני לפגוש אותו. תודה שהוא נותן לי מקום קטנטן ופצפון בחייו של הילד שנשאתי ברחמי תשעה חודשים, ששרתי לו בלילות, שרצתי איתו מרופא לרופא והחלפתי לו מטרנות כמו גרביים כשלא הסכים לאכול. באמת, תודה.
***
במהלך החודשים האחרונים, אני ואביו של בני מלווים על ידי עובדת סוציאלית מהמגזר. מדובר באישה איטליגנטית, קשובה, שקלטה אותי מהרגע הראשון. אני סומכת על שיקול דעתה ועל נקיון הכפיים בו היא מבצעת את עבודתה. אבל למרות הכל, גם היא רואה את המצב דרך עיניה החרדיות: לאורך כל הדרך, התחושה היא שאני זו שצריכה להתנצל, שצריכה להתכופף, זו שצריכה כל הזמן לתת דין וחשבון על חייה.
נכון, הילד חי בחברה מאוד הומוגנית ויש להתחשב בכך. לשמור על נפשו, לעזור לו לגדול עם מינימום קונפליקטים. אני מבינה הכל ופועלת לפי התכתיב הזה, שהוא בראש ובראשונה שלי. אני בחרתי – ובוחרת בכל יום מחדש – להגן על נפשו של בני. לצערי, בלי גרם של הבנה או הדדיות מהצד השני. בלי פרטנרים. אני לבד במערכה החד צדדית הזו, וזה נמאס.
בתוך הרכב המחומם בלילה ההוא, עדיין בתחפושת, הרגשתי צורך לעמוד על גגות הבתים של העיר החרדית ההיא ולצרוח. לומר להם שיש לגטימיציה לחיים שלי. יש לגיטימציה לחיים של כל אמא בעולם הזה – לא משנה מה הדרך שבחרה ואיך היא חיה – כל עוד היא אוהבת את ילדיה ומגינה עליהם.
***
בצהרי השבת שלאחר אותה פגישה, בה ביליתי עם בני, כשהלכתי לנוח תוך השארת אוזן אחת בחדר הילדים שם שיחקו הוא ובני דודיו, הגיע לחדרי הקטן שלי וביקש לשתות. פתאום, בתנועה אגבית וסתמית, הוא רכן לנשק אותי על הלחי. כל כך פשוט – ילד בכתה ג', שאוהב את אמא שלו ונותן לה נשיקה. אם רק היה יודע כמה כח הוא נתן לי באותו רגע. כח להילחם על חיי בשבילו, להילחם על חייו בשבילי, ולהגן על מה שנכון עבור שנינו.
במוצאי שבת הרמתי טלפון למחנך. הסברתי לו שאני מתקשרת בהמשך לשיחה שלנו במפגש "אסיפת ההורים" ההוא בכניסה לעיר. "שאלת אותי אם אני שומרת שבת ולא עניתי לך", אמרתי לו, "חשוב לי שתדע שאני מנהלת אורח חיים לא דתי בחיי הפרטיים. כמובן שככל שזה נוגע לילד אני מכבדת מאוד כפי שאתה כבר יודע, אבל חשוב לי להניח את כל הקלפים על השולחן". "אני שמח שאת אומרת את זה", השיב. "אני רוצה שתדעי שממש לא משנה לי מה דרכך או איך את חיה. יש כאן ילד שאוהב את אמא שלו, ילד שרואים שהוא אהוב ומטופל יפה, אחד כזה שאי אפשר להאמין בכלל שהוא חי בנסיבות כאלה. אני זוקף את זה לזכות אביו, וגם לזכותך, אני מעריך אותך מאוד".
הנחתי את הטלפון, והרגשתי שלפחות בגזרת בית הספר אני לא צריכה להתנצל יותר. הבנתי שכזו היא הדרך: בכל פעם שלב אחד נכבש, ואז עוד אחד ואז עוד אחד, עד שהיא מסתיימת מתישהו. בסופה, אני מבטיחה לעצמי, אהיה המנצחת.