בעשר שנותיי כמטפלת מינית ומחנכת למיניות מיטיבה, אני נתקלת לא פעם בשאלות של הורים מתי צריך להתחיל לדבר על ילדים על מיניות. כאשר אני עונה שמגיל אפס, הם לא מבינים למה או שהם חושבים שאני צוחקת, אבל התשובה שלי נותרת בעינה: אנחנו חייבים להתחיל לדבר עם הילדים שלנו על מיניות מגיל אפס.
מרגע שילד נולד אנחנו צריכים ללמד אותו את כל היסודות המשמעותיים לקשרים אינטימיים, מיניים וחברתיים ואי אפשר לנתק איכויות אלו מאלו. הכל קשור בהכל והכל מתחיל מגיל אפס. מהקשר הראשוני שלו איתנו, עם הדמויות הטיפוליות המשמעותיות בחייו, וצומח בהמשך לקשרים עם המשפחה המורחבת, עם מעגל המטפלים, האחים והחברים, הכל קשור בהכל, אבל זה לא חייב להיות מסובך.
יותר מדי בשביל ילדים בני שלוש וארבע? כריכת הספר
מבחינתי חינוך מיני מלמד ילדים שלושה עקרונות בסיסיים. ראשית, כבוד לאחר, לראות אותו כסובייקט כלומר אדם בעל צרכים, רצונות, רגשות ובעיקר בעל יכולת לומר לא (ושהלא ישמע). שנית, כבוד לגבולות של האחר, שלנו, של החברה, לדעת מה מתאים איפה ועם מי. והחלק השלישי הוא היכולת לחוש נינוחים בסיטואציות אינטימיות.
יש משפט מקסים מהספר "כפתורים רכוסים היטב" של מירה מגן האומר כי "שתיקה היא הזדמנות נדירה לשמוע עוד מישהו נושם על ידך". היכולת להרגיש בנוח פשוט לשתוק יחד, מבחינתי זוהי אינטימיות ואת התחושה הזו אני מלמדת את ילדי בכך שאנחנו מתכרבלים מול הטלוויזיה, בונים זה לצד זה בלגו או מציירים יחד פוסטר בצבעי מים. בשקט. לפעמים אפילו בדממה. בלי מילים אנחנו לומדים להרגיש נינוחים ושלווים זה לצד זה, לחלוק מרחב בלי לפלוש לגבולות האחר, לכבד את הקצב של כל אחד. אינטימיות.
העדר כפייה של מגע, נשיקות, חיבוקים וכו', יכולת המשא ומתן על איזה מגע נעים לי וטוב לי, הם ערכים נלווים ומשמעותיים, אבל לב ליבו של העניין הוא לראות בילדים שלנו דף חלק ביחס למיניות אותו הם ימלאו בדיו שאנחנו נעניק להם. את הגוון אנחנו בוחרים, עכשיו נשאלת השאלה האם הצבעים יהיו בהירים, שמחים או קודרים?
החתולה המליטה? הזדמנות!
חלק מחינוך מיני הוא ללמד את ילדינו את עובדות החיים, איך הם הגיעו לעולם ומה משמעות הקשר של אבא ואמא (או אמא ואמא או אבא ואבא) שהוא ייחודי לשאר הקשרים במשפחה ואינו דומה להם בעוצמה, בדינמיקה ובעומק. יש דברים שאבא ואמא עושים שאינם קשורים במשפחה, כי הם תת יחידה בפני עצמה. אבא ואמא נשארים עד מאוחר לראות טלוויזיה בסלון כשהילדים הולכים לישון, אבא ואמא אומרים מה נאכל בארוחת ערב ומתי צריך להפסיק עם הממתקים, אבא ואמא קובעים אם נביא כלב הביתה או לא. זה התפקיד שלהם. יש להם כוח להחליט על הבית ויש להם קשר לפני ובלי שום קשר לילדים.
ילדים שואלים את עצמם מה קורה מאחורי הדלת הסגורה של אבא ואמא והם רוצים להיות חלק. הדבר הנכון הוא לשדר בכל הבהירות שתת היחידה של אבא ואמא עומדת בפני עצמה ויש דברים מאחורי הדלת הסגורה שאינם קשורים בעולם התוכן או הידיעה של הילדים.
אפרופו ללמד גבולות. דלת סגורה היא דלת סגורה וחייבים לכבד אותה.
החלק הקונקרטי של לימוד איך מגיעים ילדים לעולם, כמו גם הכנה לקראת גיל ההתבגרות, ווסת וקרי לילה, אמור להיות חלק מהשיח הכללי של החיים. השכנה בהריון? הזדמנות. החתולה המליטה? הזדמנות. מדברים בחדשות על תקיפה מינית? הזדמנות. כל נושא אקראי בעולם צריך להיות מתווך ומדובר באופן שהם יכולים להבין מה עמדתם בנושא ומה ההשלכות שלו על חייהם.
"איך אנחנו יכולים לוודא שהילד מבין שמדובר רק באנשים מבוגרים ואוהבים?" ח"כ יפעת שאשא ביטון, יו"ר הועדה לזכויות הילד. צילום: אתר הכנסת
הקושי של רובנו הוא שאין לנו מילים לנושאים מורכבים וכאן נכנסים ספרי העזרה וההדרכה. בהרצאות ובאתר שלי אני ממליצה להעזר בספרים מעולים שיש בעברית (שזה כבר תענוג שיש מבחר) ובהרצאתי אני מדגישה את היתרונות והחסרונות של כל ספר כולל התאמה גילאית. לצערי, יש מי שאינם מבינים שספרים הם כלי לשיחה ולא מטרה בפני עצמם.
בתאריך 30.7.17 פרסם עיתון הארץ את כתבתה של ז'נאן בסול אודות דיון שהתקיים כשבועיים לפני כן בועדה לזכויות הילד בכנסת בראשות ח"כ יפעת שאשא ביטון (כולנו) בנושא "חינוך מיני לילדים בגיל הרך". הטריגר לדיון, כפי שאמרה שאשא ביטון בתחילתו, הוא ספרה (המצוין בעיני) של הסופרת והמאיירת אלונה פרנקל, "ספר מלא אהבה — 'איך נפתלי בא לעולם'". שאשא ביטון חשה כי התיאורים בספר הם "קצת יותר מדי בשביל ילדים בני שלוש וארבע".
אני תוהה, מאין הסיקה שאשא ביטון כי הספר מיועד לגילאי שלוש ארבע? הדבר אינו מצוין בכריכת הספר וגם נפתלי, דמות הגיבור בסיפור, הוא נטול גיל (הוא למד לעשות בסיר לפני 40 שנה ונשאר ילד!), כך שממש אין סיבה להסיק כי לכך כיוונה המשוררת.
בהמשך שאשא ביטון מעלה חשש כי "ילדים שרק מגלים את המיניות שלהם יכולים לחשוב שאם אוהבים ומתחבקים ומתוק להם כמו שכתוב בספר, הם יכולים לעשות גם את הדברים האחרים. זה יכול ליצור בלבול. איך אנחנו יכולים לוודא שהילד מבין שמדובר רק באנשים מבוגרים ואוהבים? הם לומדים סיטואציה, הם לא יודעים לעשות את ההפרדה".
לטפל בנזקי הפורנו
אז כמה הערות ותיקונים. ראשית, ילדים נולדים יצורים מיניים, הם זקוקים לחום ולאהבה ולמגע מהולדתם ועד מותם. ילדים אוהבים חיבוקים ונשיקות והם לא ממש מדמיינים מעבר לכך. גם כאשר הם מתחככים בכריות, בבובות או בפינות שולחן, אין להם הבנה מעבר לחוויה הפיזית שנעימה להם.
חשוב להדגיש, עולם הדמיון והפנטזיה של ילדים שלא גדלים בצל פגיעה או ניצול אינו מכיר בחודרנות או בפולשנות כפרקטיקה. התיאורים של האקטים בספר נתפסים באופן נייטרלי אצל ילדים צעירים (בני שלוש-ארבע בכלל לא יבינו את הקונספט) ובני שש ושבע יגיבו במבוכה. התגובה המתבקשת בתיווך של ההורה או הדמות הטיפולית המקריאה את הספר היא להדגיש "זה משהו שמבוגרים עושים ויום אחד תוכלו לבחור אם זה מתאים לכם גם".
באותו דיון הגיבה ד"ר איילת גלעדי, ראש עמותת "קול הילד" למניעת הטרדה מינית: "צריך לחשוב מה מותר ומה אסור בגיל ארבע, ומה הגבול. בספר את מזהה אידיליה, (אבל) הילד יכול לקחת את הילדה בגן ולעשות את זה, מה שיכול ליצור פגיעה מינית… בעיקר כשהם משחקים במשחקי חיקוי למבוגרים ולא מבינים איפה עובר הגבול. אולי ילדים בגיל 10–11 יכולים לקבל את הספר ולהבין אותו, אבל בני ארבע לא יבינו את זה".
האקט המיני אינו המרכז. אלונה פרנקל, צילום: Cameralmusic, CC
אז כפי שכבר ציינתי, הספר לא מכוון לבני ארבע בהכרח, ושנית, ילדים לא מחקים משהו שהם קראו אודותיו בספר – הם מחקים פגיעות מיניות שעשו בהם. ילד שנפגע מינית, פעמים רבות מנסה לעבד את החוויה באמצעות שחזורה והפגיעה בבני גילו היא חלק מתהליך ההבנה שלו לתחושות ולחוויות שהגוף והנפגש שלו מדברים.
ספר לא מעודד ניסיונות חיקוי, חשיפה בלתי מותאמת לפורנו או למעשים מיניים מייצרת חיקוי. עוררות מייצרת צורך במעשים, עוררות הנובעת מתוך פלישה וחודרנות, לא מתוך קריאת ספרים בתיווך אדם מבוגר.
לייצר פאניקה מוסרית ולהפחיד הורים ואנשי מקצוע אודות מעשים מיניים לא מותאמים זו איוולת גמורה. אני מצרה שחברי הכנסת שלנו בוחרים להפוך את נושא החינוך המיני לסנסציה ולא לברור טוב יותר את המלחמות שלהם. לא שם צריכים להיות מושקעים המשאבים והמוטיבציות, אלא, למשל, במזעור נזקי הפורנו לגיל הרך.
לסיכום טוענת שאשא ביטון כי "השאלה היא איזה מידע אנחנו נותנים לילדים שלנו ואיך ממנפים את השאלות שלהם לחינוך בריא, השיח שעשוי להיווצר יכול להיות הרבה יותר עמוק מאשר לתאר את האקט המיני".
אני מסכימה עמה בהחלט. ולכן הספר של פרנקל הוא כל כך טוב, כי הוא מתאר חוויה זוגית אינטימית של גבר ואישה הבוחרים להיות הורים, ותהליך הבאת הילד לעולם, תהליך היצירה שלו, מסבה להם שמחה והנאה. בכל התיאור של פרנקל, אקט המיניות איננו המרכז, הוא חלק מתוך תהליך שלם ומקסים של בניית קשר, בניית משפחה, קיום יחסי מין, הפרייה ולידה. סופו של התהליך המשמח הוא הצטרפותו של נפתלי המוכר והטוב מ'סיר הסירים' למשפחתו, שחיכתה לו באהבה.
שאשא ביטון ממשיכה ואומרת כי "חינוך מיני צריך להתחיל בגיל הרך, אך הוא צריך להיות מותאם לגיל. ילדים גם לא יכולים להכיל את התיאור הזה מבחינה קוגניטיבית. לספר של פרנקל יש חשיבות רבה, פשוט לא מתאים שהם יחקו את האקט הזה כשהם משחקים. עדיף לחנך אותם לכך בשלבים".
כאן שאשא ביטון שוגה, בענק. חינוך מיני כאמור צריך להתחיל מרגע הולדת הילדים בכבוד ובזהירות שבה אנחנו נוהגים בהם ובגופם. הם מכילים, מבינים ומעבדים את המידע שהם קולטים ושואלים שאלות שונות בהמשך לגילם. התפקיד שלנו, ההורים והמטפלים הוא לספק להם מידע עדכני, מהימן ואמין על גופם, מיניות ובחירות מושכלות בתחום הזה. הלוואי והורים יוכלו לומר בפה מלא, נפתלי בא מאהבה וככה גם אתה ילדי הקט והאהוב.