פורנו לא נועד לחנך. הוא נועד לחרמן

אני אנצל את ההזמנה של שלומית הברון להתדיינות אודות הפוסט שלה, מאחר שקראתי אותו בשקיקה ובהתחבטות רבה, והמחשבות אודותיו לא נתנו לי מנוח. השאלות המיידיות שהוא הציף בתוכי היו האם הרע במיעוטו הוא עדיף? האם להיות פרגמטי עדיף על פני לא רלוונטי?

כאשר קהל היעד הוא מתבגרים והצורך להישאר מעודכן ולתת מענה בגובה העיניים הוא בסיסי, אין גרוע מאשר להיתפס כשמרנית ומיושנת.

•   אם הפורנו הוא החינוך המיני של ימינו – אז שיהיה פמיניסטי
•   גם בלי אלימות, פורנו הוא לא מפעל תרבותי להתגאות בו 

לאחר מחשבה מרובה אני דבקה בעמדה בה אני מעדיפה להקרין למתבגרים, להורים ולאנשי מקצוע, ידע עדכני, עמוד שדרה מקצועי ובעיקר חזון של איך היתי רוצה שיראה השיח אודות מיניות בבתים בישראל, בבתי הספר, בחברה בכלל ואם אפשר אז גם בעולם כולו.

כעיקרון, הטקסט נשען על שני עיקרים: פורנוגרפיה וחינוך מיני. הנושא הראשון זכה למענה מדויק ורהוט מזהרה ביטון, פמינסטית בקיאה ממני, ואני אשמח להתייחס לאלמנט השני, חינוך מיני.

---

והמתבגרים ממשיכים לשאול

מהדברים של הברון עולה הייאוש האמיתי של אשת מקצוע מעולה מהשטח המוצאת את עצמה בזירה שכוחות חברתיים חזקים ממנה פועלים בעוצמה ומסיטים את יכולת ההכלה והלמידה למחוזות פורנוגרפיים. אני מזדהה עם התחושה של הברון, שכמו אותו ילד המחזיק באצבעו את כל סכר הולנד, מתמודדת עם מתבגרים סקרניים (בצדק), הורמונליים, המבקשים תשובות מיידיות, מפורטות, ואם אפשר עם הוראות הפעלה מדויקיים, בתוך וואקום משפחתי, הורי, חברתי אדיר.

אנחנו עדים לתקופה שבו השיח אודות מיניות איננו מושתק או נעדר אלא פארדוסקאלי. המיניות אופפת אותנו במדיה, בפרסומות, בקליפים, בשלטי חוצות אבל לחלוטין איננה מתווכת. ההורים אינם נותנים מענה הולם, מערכת החינוך מגיבה בקיפאון ואיננה מתיימרת לקחת חלק בשיח אודות מיניות במסגרת בית הספר על ידי דמויות קבועות מתוך המערכת, והמתבגרים ממשיכים לשאול.

השטח נותר עם שלושה כוחות דומיננטיים המספקים מענה לואקום בכל הרמות: מסכים, מדיה ופאסט פוד. הם מובילים את השיח החברתי, התרבותי והתקשורתי. בפוסט דמיוני בקבוצת אמהות שוקעות בפייסבוק יכול היה להתעורר ויכוח על עקרון דומה – אם  אבא ואמא עובדים שעות מחוץ לבית והילד אוכל ג'אנק, אז למה שלא ניתן לו כסף לקנות במקדונלס,  ציקן סטייק? הרי לפחות זה חם.

האם אוזלת היד שלנו צריכה לתת תוקף למציאות עגומה פחות? בעיני, אחרי הרבה מחשבה התשובה היא חד משמעית לא.

מסכים הם גורם דומיננטי בחיינו, הם מכתיבים את המהירות והשטחיות של מערכות היחסים שלנו. אנחנו צריכים ללמד את הילדים – להדגים להם בעיקר – קשרים המבוססים על קשר עין, על נוכחות, אי אפשר לגדל ילדים בשלט רחוק של וואטס אפ. מישהו חייב להיות בבית, לשחק, לדבר, לאכול ארוחות ערב יחד עם הילדים כדי שהם ילמדו שהחיים הם לא סרט, הם מבוססים על קשר, על ביחד, אינטימיות היא לא להדליק מדורה וירטואלית בטבלט, היא אשכרה לצאת לטבע ולאסוף עצים ולהרגיש את החום. לחוות את העשן, את הריח. בכל החושים. ועל הדרך גם מדי פעם לענות על שאלות קשות (גם על מיניות).

המדיה מנוהלת על ידי כוחות כלכליים ומנסה למכור לנו עולם של יופי, רזון, מושלמות, זמינות ומהירות. פעם הינו רומזים על מיניות ויחסים בשירים: אנה גומרת ברבע שעה יחסים שאפשר להספיק בשנה, על קו המירוץ ודרך המשי, היום אנחנו שרים "זה איתי והוא בתול…נמאס לי כבר מסרטים כחולים… נמאס לו כבר מיד ימין".

אנחנו בטח לא יכולים לצפות שהילדים יקלטו מסרים שונים לגבי תוכן זה. כדי להיות IN  צריך במובנים רבים להיות בוטה, מוחצן, פרובוקטיבי, ישיר ומיני. אין דרך אחרת. נו, כמו הפורנו, לפנים, עם סטירות, השפרצות, הפלקות והצלפות. זה לא רק מוכר, זה מחלחל. גם לפמינסטיות המסר הוא: תהיי לפנים.

אבל זה לא עובד בסקס של מתחילים, של ביישנים, של מגששים, של מתלבטים, של אהבת גורים. כמו אז בפעם הראשונה ביוון, עם החבר הראשון שלי שחקר את הגוף שלי ואני את שלו במעט כלים שהיו לנו מתוך ניסיון, סקרנות ודמיון. כי ככה הן התחלות, מגומגמות, מבוישות אבל מתוקות מאוד מאוד.

ולגבי פאסט פוד, הבנתםן? אותו דבר, אי אפשר להוריד את הסף ולצפות שהילדים לא ישמינו או יפחתו סכרת. זאת מגפה אמיתית ההשמנה, ודווקא בגלל זה אני לא מוכנה שהבן שלי יאכל מקדונלדס כדי שיהיה לו משהו חם על השולחן, לפחות, מדי פעם.

הסקרנות הטבעית לפורנו

צריך לומר באופן ברור וחד משמעי: פורנו שייך לעולם התוכן של המבוגרים. הוא מיועד למי שרוצים להעשיר ולגוון את עולמם, למי שרוצים להתחדש, להתרגש, להתעדכן, להתחרמן ולהזדיין ואף אחד מהצרכים האלה לא צריך להיות מנת חלקם של מתבגרים העושים את צעדיהם הראשונים בעולם המיניות.

מתנצלת, אבל הפעם אני שמה בצד את השאלה המוסרית לגבי 'פורנו כן או לא' שנענתה בפוסט המקביל אלי, ומדגישה, פורנו אינו יכול להיות המדריך למתבגרים כאשר מטרתו איננה ללמד אלא לעורר, להלהיב ולשלהב. הוא נועד לטלטל ולהסעיר, להעמיד רף של סופרמנים לגבי ביצועים, זיונים ומנחים, והוא נעדר בושה, מבוכה, ביישנות, הססנות, התחבטות וראשוניות.

גם פורנו פמינסטי המציג מודלים מגוונים של נשים, שחורות, לבנות, מלוכסנות, מגולחות ושעירות לא מתייחס לחוויה העגולה של האישה (והגבר), הרוצה אך מתביישת, המבקשת אך מתחרטת, המפנטזת והמשחקת. במסך אנו רואים מוצר מהוקצע, מדויק ונטול קונפליקטים של מיניות מלוטשת ומקצועית. ההפך הגמור מהמודל הראשוני של אהבה ראשונה, יחסים של הפעם הראשונה שלי וסימני השאלה המתלווים לחוויה.

בפורנו (פמינסטי או אחר) אנו רואים נשים (וגברים) שהתנסו בדבר אחד או שניים, והראשוניות נעדרת מן המסך. אין סימני שאלה, אין לבטים, אין התלבטות. יש מין אבל אין יחסים. מה המודל בעל הערך המוסף בתמונה? וכאן עולה שאלה נוספת: האם אנחנו רוצים לגדל דור של מתבגרים שיודע לעשות סקס, או דור שיודע לעשות תקשורת מינית?

מתבגרים שרואים פורנו, מעוררים מינית. האם העוררות הזו היא מנת חלקם הביולוגית והרגשית או שהיא תוצר של חשיפה מוקדמת ולא מותאמת? אנחנו לא יודעים, מה שבטוח זה שאי אפשר ללמוד שום דבר כשאתה מעורר מינית. כל אדם מעורר מינית יתקשה לזכור זוויות, מנחים ומחוות ברגעים של עוררות מינית, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במצג חדשני, מלהיב ומסעיר.

היכולת לתרגם את זה למציאות מזכירה ניסויים בהם הראו לילדים חדר בו החביאו ממתקים וצעצועים והיכולת שלהם להכנס בהמשך לחדר הממשי ולמצוא את האוצרות היה נמוך ביותר. כאשר אנחנו רוצים ללמד מהו חול ומים, אנחנו הולכים לים, אנחנו לא מראים סרט ומשמיעים קולות של גלים.

אז מה כן אפשר לעשות?

להראות סרטים טובים המתארים לבטים של מתבגרים לגבי מיניות, לדוגמא הסרט "סטפני דיילי" שהוצג בארץ במסגרת פסטיבל הקולנוע לנשים ברחובות. הסצנה החזקה ביותר בסרט הוא כשגיבורת הסרט ובחור אקראי מקיימים יחסי מין במסיבה בחדר צדדי והוא מבקש הסכמה לפני כל צעד שהוא עושה והיא אומרת כן ונכנסת להיריון באופן כל כך סתמי ולא מדובר. בהמשך רואים את ההתמודדות שלה עם הסוד, עם חוסר האונים וסצנה מעולה בבית הספר שבה המורה לחינוך מיני אומרת "אני לא רשאית לדבר איתכם על אמצעי מניעה, אז פשוט תמנעו".

הסצנה של יחסי המין משקפת באופן ריאליסטי את הרצון להיות נאהבת, הצורך להיות חלק, להרגיש, להנות מהגוף המתפתח, להיות מינית, עם כל הביישנות והראשוניות של החוויה.

סרטים מהסוג הזה אולי לא יתנו מענה לסקרנות הטבעית לפורנו והוא ימשיך להיות מנת חלקנו כל עוד מתבגרים ימצאו עניין גדול יותר במראה השחורה מאשר בחברה טובה, אבל אני מנסה לשמור על אופטימיות זהירה.

כשאנחנו נראה להם ונשוחח איתם על סיפורים שלמים, עגולים, ממשיים של זוגיות ותקשורת, אנחנו נלמד אותם שמיניות זה לא רק לזיין, ואיפה נמצאים הכוס והדגדגן, אלא שיש עונג גם באוננות, בחיבוק, בליטוף, בהתכרבלות, בהתחרמנות ובמציאות. כדי שזה יקרה, צריכים לקרות עוד כמה שינויים דרמטיים בבית, בשיח החברתי והתרבותי שלנו. אבל אפשר בתור התחלה, כל אחד בגן העדן הפרטי שלו, במשפחה שלנו, לבלות עם הילדים, ללמדת אותם מהם יחסים, הקשבה, כבוד ואינטימיות, איך לעשות משא ומתן, איך נהנים מאוכל, איך אפשר פשוט לשים מוזיקה ולרקוד כולם יחד, לצחוק, וגם ללכת לחדר ובאופן פרטי לראות מה עושה לי נעים.

מתבגרים ימשיכו לחפש את הפורנו כל עוד אנחנו לא ניתן מענה לואקום שהם נמצאים בו. אנחנו צריכים ללמד אותם יחסים, קשר, תקשורת ואינטימיות כמרחבים המספקים להם נחמה, עונג וסיפוק. אם מתבגרים יהיו מעורבים חברתית, משפחתית וקהילתית בחייהם ובחיי אחרים, כאשר הם יקבלו מענה הולם לשאלות אודות מיניות והדרך המרכזית להגדרה עצמית לא תהיה דרך פרקטיקות מיניות מגוונות ומשוכללות, הפורנו עשוי, לרגע, לאבד מערכו וממרכזיותו בתהליך החינוך המיני.

הכותבת היא מטפלת מינית מוסמכת ומרצה בנושאי מיניות, מגדר ומתבגרים