תקראו לי פחדנית, אבל עם כל מה הזוועות שמתחוללות סביב, אני חשה הקלה עצומה מכך שאני לא צריכה לעמוד כרגע בחזית הכיתה ולנהל על כך דיונים. זה קצת מוזר לאור העובדה שבדיוק בשביל הרגעים האלה החלטתי להיות מורה. לא בחרתי במקצוע כדי להעביר כמה שיותר תלמידים את הבגרות בספרות ושיח ה"מפתחות לחיים" זר לי. רציתי להיכנס לכיתה בדיוק כדי לגעת בפצעים המדממים, להעביר דרכם מסרים של סובלנות, של קבלת האחר, של שלום, של פמיניזם. וכעת, אני מודה, נוח לי יותר להיות ספונה בדל"ת אמותי ולא לקחת חלק בדיון הסוער שהיה ודאי מתעורר בכיתה.
אני יכולה לדמיין אותו בראשי. אני אבקש מהתלמידים להתייחס לארועי השבועות האחרונים. הראשון עוד יקבל רשות דיבור, אך מהר מאוד זה יהפוך לבליל של צעקות. הם יגידו שצריך להרוג את כולם, כי אצלם כולם שונאים אותנו ורוצים להרוג אותנו. כשאני אנסה להראות להם שהנה גם הם מתבטאים מתוך שנאה, שנובעת מאי-הכרת האחר, הם לא יבינו מה הקשר. אנחנו רק מגנים על עצמנו, אבל הם, הם רוצחים, הם חיות אדם, הם לא אנושיים.
כולם? כל הערבים באשר הם? חלק יגידו שרק החמאסניקים. אחרים יגידו שכולם, שאפילו הילד הקטן בעריסה יגדל להיות רוצח יהודים. אחד התלמידים ידפוק על השולחן ויצעק: "אני שונא אותם! אין לי בעיה לדפוק לכל ילד ערבי כדור בראש!". האמירה האחרונה תטלטל אותי, אבל אני אנסה להתעשת ולהחזיר שליטה על הדיון. "ומה אתם חושבים על אותם יהודים שרצחו באכזריות את הנער הערבי בן ה-16, מוחמד אבו חדיר?", (אני אשנן את שמו לפני השיעור, כדי להעביר מסר שגם לו יש שם, למרות שבטח אתקשה לזכור אותו בעצמי). "זה בכלל לא נכון! המשפחה שלו רצחה אותו כי הוא היה הומו!" או "זה מגעיל שעשו את זה, אבל הם התחילו. לא היו עושים את זה אם הם לא היו רוצחים קודם את השלושה נערים היהודים".
באחורי הכיתה יצביע תלמיד שקט. אני אנסה להשקיט את הצעקות ולאפשר לו להשמיע את קולו. זה ייקח כמה רגעים, אבל לבסוף ישתרר שקט. "זה לא בסדר שרצחו אותו, זה בדיוק אותו דבר", הוא יאמר. "זה לא אותו דבר!", אחת הבנות תקטע את דבריו ומיד אחריה יישמעו שוב צעקות מכל עבר. "אין. הערבים האלה, יימח שמם, אני שונאת אותם!" ואז: "המורה, את שמאלנית?"
*
כי כשהתלמידים שלי הבינו לראשונה שאני ככל הנראה שייכת לצד אחר של המפה הפוליטית, הם הופתעו כאילו הרגע גילו שאני גבר עם פאה. "רגע, המורה, את שמאלנית???". בהפסקה ניגשו אלי שני תלמידים מכיתה אחרת: "המורה זה נכון שאת שמאלנית?" השיעור הבא עם כיתה אחרת נפתח באמירה של אחד התלמידים: "אתם יודעים שהמורה שמאלנית?" ואז "מה, באמת?" ו"יואו המורה, ציפיתי ממך ליותר". "אז למה את לא עוברת לגור בעזה?" "ערבי טוב הוא ערבי מת" "ערבי גבר הוא ערבי בקבר" – זה היה לפני שנתיים, בזמן מבצע "עמוד ענן". באותו בוקר שבו פרץ המבצע, נחתו תלמידי כיתה י"א בארץ, לאחר מסע של עשרה ימים בפולין. אחת התלמידות שרק אתמול עמדה ומיררה בבכי על הירצחם של 6 מיליון יהודים אמרה: "אני שונאת ערבים, הלוואי ונהרוג את כולם!"
אני לא מאשימה את התלמידים והתלמידות שלי. הם גדלים בפחד. בכל טיול מספרים להם שכאן, בנקודה הזאת ממש, נרצחו יהודים על ידי ערבים. בכל טקס מציינים שעדיין קמים עלינו לכלותינו, אבל אנחנו עם חזק, אנחנו ננצח. בכל פעם שהם שומעים את ראש הממשלה, הוא מדבר על איום איראני ועל כך שאין פרטנר לעשות אתו שלום. פחד מעורר שנאה. הדרך היחידה להפסיק לפחד היא להיפגש, להכיר, אך הדרך הזאת חסומה לפני התלמידים והתלמידות שלי.
כמוני, גם התלמידים שלי חיים בתוך בועה. הבועה שלי מתקיימת הלכה למעשה בחשבון הפייסבוק האישי שלי. מי שהיה קורא את הפיד שלי על בסיס יומי, עשוי היה לחשוב ששתי המפלגות הגדולות במדינה הן מרצ וחד"ש, שראש הממשלה הבא היא אשה וש"בצלם" הוא ארגון לגיטימי ואהוד לפחות כמו "פתחון לב". בסוף השבוע האחרון למשל, הפיד שלי נע בין קריאה לחתום על העצומה נגד החלטתו של גדעון סער לסגור צרכניות תל-אביביות בשבת, לבין עדויות עגומות על לינצ'ים של יהודים בערבים – פניו הנפוחים והפצועים של טארק אבו חדיר בן ה-15, שחטף מכות משוטרי מג"ב ויס"מ, צלקות וחבלות על גבו של בן 14 שסרב להגיד למג"בניקים "מוחמד זונה" ועדותה המצמררת של נג'מי עלי שנקלעה למהומה ברכבת הקלה בירושלים, כאשר יהודים מתדפקים על החלונות וצועקים מוות לערבים.
אף מלה על פרעות של ערבים ביהודים, של הבערת צמיגים ובקבוקי תבערה בקלאנסווה ובניסיונות לינץ' בנהגים יהודים. עכשיו, אלה שמתנגדים להריסת בתי משפחות הרוצחים הערבים, קוראים להרוס את בתי המשפחות של הרוצחים היהודים. אחרי הכל, הם התחילו… לא, השמאל הישראלי אינו חף מראייה חד צדדית.
*
בינתיים, בחשבון הפייסבוק הנוסף שלי, זה שיש לי עם התלמידים והתלמידות, אני מקבלת תמונת ראי. שם תאמינו או לא, לא מעניין אף אחד שבתל אביב עומדים לסגור כמה מכולות. בין תמונות של התלמידים והתלמידות שלי בלבוש – שלא היה מבייש את השטיח האדום בטקס האוסקר – מנשף הסיום של שכבת י"ב, אפשר למצוא קריאות לנקמה ואיחולי סרטן לכל ערבי באשר הוא. אני קוראת פוסט של תלמידה שמקווה שכל הערבים ימותו בייסורים.
השנה הראיתי לכיתה את סרטה הדוקומנטרי של שלי חרמון "בעין הסערה". עלילת הסרט עוסקת בשני אבות שכולים משני צדי המתרס. רמי איבד את בתו, סמדר, בפיגוע התאבדות בירושלים ובסאם איבד את בתו, אביר, משום שחייל צה"ל ירה בראשה כאשר חצתה את הכביש בדרכה לבית הספר. היו להם כל הסיבות לשנוא, אך השניים נהפכו לחברים טובים ומקדישים את חייהם להשכין שלום בין שני העמים, תחת הסיסמה "זה לא ייגמר אם לא נדבר". התגובות לסרט לא היו קלות. היו כאלה שהוא עורר בהם כעס, שטענו שאפשר לראות שבסאם לא באמת מכבד את רמי, שאי אפשר להשוות בין מוות מכדור תועה של חייל שירה ברחוב בעת מילוי תפקידו, לבין פיגוע התאבדות מתוכנן (על אף שאחרי מאבקים וערעורים, פסק בית המשפט שלא היתה כל הצדקה לאותה ירייה שפגעה בראשה של אביר ואותו חייל שירה ריצה זמן בכלא).
אך היו גם תגובות אחרות מצד תלמידים ותלמידות שאמרו שהסרט שינה להם משהו בתפישה, שבפעם הראשונה הם מגלים שיש גם צד שני בקונפליקט, שלא כל הערבים רוצים להרוג אותנו ושאולי בכלל אין פה סיפור של טובים ורעים. אותה תלמידה שאיחלה כעת מוות בייסורים לכל הערבים, היתה אחת מאלו שהגיבה לסרט באופן חיובי. היא אפילו ביקשה לפגוש את רמי ואת בסאם ואם כבר עליה לבחור בין שניהם, היא רוצה לפגוש את בסאם, כי את הצד שלו היא לא מכירה. והנה, היתה לי הזדמנות כמורה להפגיש אותה ואת כיתתה עם ה"אחר". הם אפילו הסכימו לבוא אחר הצהריים אם יהיה צורך. אבל בסופו של דבר לא ארגנתי את המפגש. אני מודה שפחדתי. פחדתי שהמסרים שעולים בעיני בסרט יוצאו מהקשרם, שההורים יתקוממו ושבית הספר לא יעמוד מאחורי. אולי אם אותה תלמידה היתה פוגשת את בסאם במציאות היא הייתה מאחלת מוות בייסורים לכל הערבים, חוץ ממנו.
וגם כעת אני מפחדת. אני מפחדת מהשנאה המשתוללת, מצבעי השחור-שחור שהמציאות נצבעת בהם על ידי הצדדים השונים ולכן, הכי נח לי להיות בבית ולחוות את המציאות דרך הפייסבוק.
בסוף טקס הסיום של שכבת י"ב שנערך לפני כמה ימים ניגשתי לתלמיד יקר ואהוב שלי ושאלתי אותו איפה ישרת. לפני שנתיים הוא אמר לי שהוא מת כבר להיות בצבא ו"לפוצץ לכל ערבי שיבוא מולו את המוח". "מג"ב בעזרת השם", הוא השיב. "ההורים חתמו בסוף?" שאלתי. כן, הם חתמו. "אז תבטיח לי שבלי אלימות מיותרת, שלא תתחיל לנו אינתיפאדה שלישית". הוא חייך וחיבק אותי, הוא כבר רגיל לשטויות שלי. איזה איחול חסר וחד צדדי איחלתי לו, איחול בועתי, שרואה רק צד אחד. אז הנה אני מנצלת במה זו ומוסיפה את המלים המתבקשות: "ותשמור על עצמך תלמיד יקר ואהוב שלי".