את שרון אני מכירה מאז שהתקשרה אלינו, למרכז רקמן לקידום מעמד האישה, כדי לקבל ייעוץ משפטי בגירושין שלה, לאחר שבעלה איים עליה שלא ייתן לה גט. היא התקשתה להאמין שבישראל של 2017 היא יכולה לקבל כזה איום מבעלה. לצערי, זה אכן המצב. סוגית הגירושין היא אחת הסוגיות הגורמות את העוול הקשה ביותר לנשים יהודיות בישראל, שבה אפשר להתגרש רק בבית דין דתי ורק אם הבעל מהסכים לתת גט.
עוד באותו נושא:
- כל מה שרצית לדעת על חזקת הגיל הרך, ולא היה לך את מי לשאול
- חוק חזקת הגיל הרך: המדינה שמה לי אקדח טעון ביד
- מה שהתחיל בהתדיינות בבית דין לענייני משפחה הידרדר למעצר ולאשפוז כפוי
שרון ורועי נשואים חמש שנים ולהם שני ילדים, בני ארבע ושנתיים. המצב הכלכלי של המשפחה התדרדר, עד שלאחרונה החלו לדבר על גירושין. שרון דרשה כי רועי ישלם מזונות עבור הילדים, מחצית מהמעון של בן השנתיים וכן שישתתף בשכר הדירה. רועי הודיע לה שאם אלו דרישותיה, הוא לא מתכוון לתת לה גט. הוא עזב את הבית ומאז מגיע בצורה אקראית לראות את הילדים.
הדין הדתי היהודי אינו רואה באישה שווה לגבר: אם אישה מסרבת לקבל גט, הגבר יכול להמשיך בחייו ללא הפרעה כמעט; במצב ההפוך, על האישה מוטלות סנקציות חמורות בשל אי היכולת שלה להתגרש (אם תביא ילדים לעולם, לדוגמא, הם יחשבו ממזרים). זוהי קרקע פוריה לסחטנות ביחס לתשלומי מזונות, הסדרי משמורת וחלוקת רכוש.
כששרון שאלה אותי איך ממשיכות מנקודה זו, הפנתי אותה ליישב את הסכסוך ביניהם באמצעות גישור. למתגרשים לא כדאי להגיע לבית משפט, שם בני זוג לשעבר הופכים באחת ליריבים מרים. המאבק המשפטי מחדד ומסלים את המחלוקות בין מי שבסופו של דבר צריכים להמשיך לגדל יחדיו ילדים. אבל לצערי בשנים האחרונות מאוד קשה לסיים סכסוכים מחוץ לבית משפט, ובבית המשפט עצמו קיים כאוס פסיקתי הרה אסון. שופטים לוקחים את החופש לפרש את החוק באופן נרחב, כל שופט לפי השקפתו.
סוגיית המשמורת ממחישה את הכאוס המשפטי בצורה ברורה. הכלל המשפטי שאמור להסדיר את הכאוס הוא "חזקת הגיל הרך" – שקובע כי במקרה שבני זוג אינם מצליחים להגיע להסכמה ביחס לחלוקת זמני השהות עם הילד, בית המשפט אמור להכריע בהתאם לטובת הילד, כאשר ילדים מתחת לגיל שש יהיו אצל אמם, אם אין סיבה להורות אחרת. החזקה מתייחסת רק לשאלה היכן ישהה הילד, האפוטרופוסות והיכולת לקבל החלטות משמעותיות לילד נשארת אצל שני ההורים גם לאחר הפרידה. אבל כיום לא מעט שופטים פוסקים שלא בהתאם לחוק. שופטים אלה מקבלים רוח גבית ממי שטוענים בלהט כי החוק מפלה לרעה את האבות, הופך את האב להורה משני פחות בחשיבותו. לטענתם בית משפט צריך להכריע בכל מקרה לגופו בהתאם לטובת הילד תוך שהוא שואף ליישם משמורת משותפת (חצי מהזמן אצל האם וחצי אצל האב).
אסור לנו ללכת במקסם השוויון המדומה. דימוי: שאטרסטוק
זו הצעה גרועה. אסביר מדוע על ידי המשך סיפורה של שרון: שרון ורועי ניסו ליישב את המחלוקת ביניהם בסיוע מגשר. רועי זנח את האיום הראשוני שלו לעניין הגט, וכעת הציב דרישה למשמורת משותפת על הילדים. שרון מאוד הופתעה. כבר שלושה חודשים שהוא כמעט ואינו רואה את הילדים, הוא עובד עבודה הכרוכה בשעות ארוכות, שאינה גמישה, כך שגם טרם הפרידה היא זו שגידלה את הילדים בפועל. לשאלתה איך יעמוד בזה השיב שהוא כבר יסתדר וזה בכלל לא עניינה. הוא לא מתכוון לשלם את הסכומים שהיא דורשת ביחס למזונות ובמשמורת משותפת לא יצטרך לעשות זאת. סיפורם של בני הזוג ממחיש את הטענה כי ללא כללים ברורים הצדדים ינהלו מאבקי משמורת קשים וארוכים לעיתים כנקמה, לעיתים בגלל כעס, לעיתים בגלל אינטרסים כלכליים.
חוק שיורה כי על בית המשפט להכריע בכל מקרה לגופו הוא אסוני. האם אנחנו באמת רוצים להשאיר את ההכרעה לכל שופט לפי אמונתו, השקפותיו החברתיות לעניין גידול ילדים? האם אנחנו רוצים כי בכל עת שיש להכריע בענייני משמורת יפנה השופט לאנשים מהתחום הטיפולי שינסו לנבא מי הוא ההורה הטוב יותר לילד? זה אבסורד לדעתי. יש פתרון סביר בהרבה: אימוץ כלל שאומר שחלוקת זמני השהות לאחר הפירוד תתבסס על שיקוף המצב שהיה טרם הפירוד. כלומר, נקודת המוצא של השופט צריכה להיות שמירה על יציבות עבור הילד, להוציא ילדים מאוד צעירים שברור לטעמי כי עדיף שלא יעברו בין בתים כל לילה. אם ההורים טיפלו באופן שווה בילד, כך יהיה גם לאחר הפירוד, אם היה הורה דומיננטי שטיפל בילד לפני הפירוד, הוא ימשיך לטפל בו במרב הזמן לאחר הפירוד (כמובן שגם ההורה השני אמור לקחת חלק בטיפול בילד אך בהיקף מצומצם יותר).
ההיגיון שעומד מאחורי הצעה זו הוא שהכרעה לפי כלל זה היא פשוטה יותר, היות ומדובר בשאלה עובדתית. נקודת השבר של פרידת ההורים אינה העת ליצירת שוויון בחלוקת התפקידים במשפחה, על אחת כמה וכמה במשפחה שבה שוויון זה לא היה קיים טרם הפירוד.
לצערי, כלל זה אינו מקובל על ארגוני הגברים הגרושים. הנחת המוצא שלהם היא שמשמורת משותפת היא הפתרון האידאלי בכל גיל, גם עבור תינוק יונק(!). צריך לומר בקול רם: משמורת משותפת היא הסדר מסובך. ההורים נדרשים לתאם את הדברים הכי קטנים בחיי הילד, לגור בסמיכות זה לזה, להיות זמינים בשעות מוקדמות לטפל בילד. במציאות החיים קשה מאוד לקיים תנאים אילו.
העמדה של ארגונים אלה מקוממת ומכעיסה כי היא מוחקת את כל מה שהיה לפני הפרידה. האם מי שהשקיעה את מירב זמנה ומרצה בטיפול בילדים, לעיתים תוך ויתורים בעלי מחיר אישי כבד, לא זכאית לשום הכרה על כך? האם בשם החתירה ל"שוויון" נתעלם מהמציאות בה נשים על פי רוב מגדלות את הילדים? האם בנקודת הפרידה נמחק את כל העבר ונאמר שכיוון שהאב מעונין במשמורת משותפת, למרות שלא היה מעורב בגידול ילדיו עד כה, זה יהיה ההסדר המחייב?
אחת הסיבות שאבות דורשים בעת הגירושין משמורת משותפת היא סיבה כלכלית גרידא: מזונות הילדים. למרות שהחוק לא שונה, כבר היום מבצעים בתי המשפט הפחתות ניכרות בגובה סכומי מזונות הילדים כאשר מדובר במשמורת משותפת, כך שלא ניתן להסתיר שקיים אינטרס כלכלי מובהק.
גם ביחס לנושא מזונות הילדים קיימת הצעת חוק השואפת לשינוי המצב החוקי. על קצה המזלג, העיקרון המוביל בהצעה הוא התחשבות בהכנסות שני ההורים וזמני השהות של הילד. כך לדוגמא, במקרה וההורים מרוויחים באופן דומה וחולקים את הזמנים עם הילד באופן שווה, לא יעברו מזונות בין ההורים. לכאורה הצעה שוויונית, אבל יישום העקרון השוויוני מתעלם שוב מהמציאות, כשההצעה מניחה כי ההורים ידעו לחלק את ההוצאות ביניהם. הורים בסכסוך קשה, שמתקשרים בהודעות טקסט בלבד, ידעו לעשות זאת? התוצאה המרה תהיה שלילד לא תהיה כתובת כאשר הוא נזקק לדבר מה, והאם, שעל פי רוב מטפלת בילד יותר, לא תוכל לקבל החזר על חלקו של האב בהוצאות אלו. אז היכן השוויון בהצעה? יש חשש ממשי כי קביעת סכום המזונות על בסיס ההחלטה על המשמורת תשאיר נשים עם פחות כסף לגידול הילדים ואב שאינו מקיים את ההסדרים, קרי יגרום לעוני אצל נשים וילדים.
המסקנה היא אחת: חייבים כללים משפטיים ברורים שלא יאפשרו את העמקת סכסוכי הגירושין על גב הנשים והילדים. אסור לנו ללכת במקסם השוויון המדומה, שתוצאתו אחת- ילדים מצולקים ממאבקים ועוני הולך וגדל אצל נשים וילדים אחרי גירושין.
הכותבת היא מנהלת היחידה לקידום מדיניות וחקיקה במרכז רקמן, אוניברסיטת בר אילן