הרשתות החברתיות (לפחות בפידים עם נגיעות פמיניסטיות) רועשות וגועשות על שלושה נושאים השבוע: האחד, הראיון עם נעמה בוכריס; השני, קמפיין ההדסטארט המהמם של לילה טוב (שאני בין יוזמותיו) למאבק בהטרדות מיניות בחיי הלילה; והשלישי הוא פרק 3 בעונה השישית והאחרונה של הסדרה ״בנות״. שלושת הנושאים האלה הם למעשה נושא אחד, והוא הטרדה ופגיעה מינית. אני רוצה לקשור בין הסיפור הבדיוני לכאורה של האנה, גיבורת הסדרה "בנות" בפרק הזה, לבין אופק בוכריס (לא לכאורה) וההקשר הרחב יותר של הטרדה מינית במקומות שיש המכנים אותם ״אפורים״.
למה בעצם כולן כל כך מתרגשות מהפרק הזה של ״בנות״? הפרק כולו מתרחש בדירה של סופר מכובד ורב-הישגים, צעיר וכריזמטי בשם צ׳אק פאלמר, שהזמין אליו את האנה, כותבת צעירה עוד יותר בתחילת דרכה, שכתבה עליו פוסט בבלוג פמיניסטי איזוטרי לאחר שפורסמו באינטרנט ארבע עדויות של סטודנטיות על כך שניצל או הטריד אותן מינית. הסיבה שכולן מדברות ורבים מדברים על הפרק היא הדבר שגם לנה דנהאם, יוצרת הסדרה, יודעת היטב והציגה בשוט האחרון של הפרק: זה הסיפור של כל אישה.
זאת כבר קלישאה לומר שלא משנה מה את לובשת ולאן את הולכת, זה יכול לקרות לך. הארכיטיפ של הבוס שמעסה לך את הכתפיים בלי לשאול ואולי גם מסניף לך את הצוואר על הדרך – מוכר וידוע. ההטרדות על ידי בוסים ומפקדים מתחילות לצאת מהתחום ה״אפור״ הנואל הזה שרבים ניסו לטעון ששהו בו פעם. ואז מגיע הפרק הזה שמתאר כל כך במדויק איך זה נראה, וכל מי שחוותה את הניצול הזה של יחסי כח מזדהה וכואבת לה הבטן ואולי אפילו מרגישה תחושת נינוחות כזאת.
כי את צופה בעצמך מלפני כמה שנים או שבועות או מהיום בצהריים ויש לדבר הזה ייצוג – למצב שבו את, הפמיניסטית, החכמה, זאת שבטוחה ש״אם אני הייתי שם הייתי בועטת לו מיד בביצים״, זאת שנדלקות לה נורות אדומות – מנפצת את הנורות לרצפה ומפעילה את מגנוני האופטימיות הבלתי נלאית כדי להשתכנע ממנו שאיתך זה אחרת והוא בחיים לא היה מנצל אותך כי הוא רואה שאת חכמה ופמיניסטית וכמה עוצמה יש לך, ואת מורידה את ההגנות ומוצאת את עצמך במצב מיני לא רצוי שמוביל להשפלה על כך שנחרדת.
ומה שעוד מעניין, בנוסף להאנה ולהזדהות העמוקה עם המצב שנכנסה אליו, הוא אותו סופר מדופלם. כי לא רק היא – כל אישה. גם הוא – כל בעל סמכות נצלן (אמרתי נצלן, לא אמרתי כל בעל סמכות, אל תירו בי). וסמכות היא לא רק היכולת לפטר אותך אם לא תתני לו לגעת. הסמכות היא גם להפעיל את כל הקסם שיש לך כמפורסם, כמבוגר, כזה שהצליח בתחום שבו גם היא רוצה, כזה שיש לו משהו שלה אין – כח פיזי, ידע, השפעה. סמכות היא לא רק בוכריס בצבא או קצב בלשכה או ריטמן במשטרה. היא גם רופא שמחליט איך יתנהל טיפול, מתי ואיך ייגע ויחשוף, זה גם חוקר או פקיד של ביטוח לאומי עם הקצבה שלך בין אצבעותיו, זה גם זמר ושחקן מפורסם בחדר החזרות. ובמיוחד אצל המפורסמים יש את הרובד הנוסף שדנהאם חושפת לנו בחכמה ודיוק – הנרקיסיזם שגורם להם לראות עצמם כאלילים שהבחורות נופלות לרגליהם.
כמה מהמשפטים שפאלמר הזה אמר בפרק כאילו נלקחו מפיו של משה איבגי. וההיתממות והאשמת הקרבנות שלו, כאילו הן מחפשות סיפור ותשומת לב, כאילו נכתבו בדיוק על יצחק לאור. הרי לא יעלה על דעתו של בחור כזה נחשק בעיני עצמו שהוא בכלל יכול להגיע למצב של כפיית עצמו על מישהי, כי מי בכלל לא תקבל פיק ברכיים ממבט אחד שלו לכיוונה?
דנהאם עושה דבר חשוב נוסף – היא לא מקלה עלינו. פאלמר הוא לא נבל. כצופות וצופים אנחנו אולי משתכנעים בעצמנו שכנראה הסיפור עם הסטודנטיות ״אפור״ ולא בטוח שהייתה שם הטרדה. לא רק זה – למשך המון רגעים בפרק היא רוצה אותו. היא בודקת את הריחות שלה בשירותים, כמן הכנה לסקס. היא מצחקקת, היא משמרת איתו מתח מיני. היא מראה לו שנוח לה לדבר על מציצות וזה לא מגעיל או מרעיש אותה. והוא משתמש בכל קסמיו כדי להכניס את הנושא לשיחה, בין אם באופן ישיר או עקיף.
יש שם מתח מיני רצוני, וזה מקשה עלינו! הבחורה הצעירה באה מרצונה אל בעל הסמכות הביתה, מרצונה משתפת איתו פעולה בשיחה שהולכת ונעשית אינטימית, מרצונה נשארת שם לשמוע את הצד שלו, את הסיפור שכתב, מקריאה את הסיפור בעצמה, נכנסת איתו לחדר השינה, ומקבלת מרצונה מתנה ממנו. היא מרצונה נשכבת לידו במיטה, ומרצונה מניחה יד על איבר המין שלו. גם לומר שכל זה הוא תודעה כוזבת או כניעה ללחצים, זו השטחה של הסיטואציה.
וזה בדיוק הסיפור המורכב והנורא של ניצול סמכות ומרות. הוא לא רואה שאת לא רוצה, כי בהיתממות נרקיסיסטית את נפלת לרגליו. וממתי חיזור הוא לא לגיטימי? להחמיא ולהכניס את נושא הסקס לשיחת חולין זו טקטיקת חיזור ידועה ואוי לנו אם תיאסר בחוק. אבל הסיפור של הטרדה ותקיפה מינית הוא לא סיפור של חיזור, ומעולם לא היה, ופה דנהאם הבריקה.
ברגע שהסיטואציה מופרעת והיא מתעשתת ונחרדת ממה שקרה – המבט המשועשע, ספק פסיכוטי-סדיסטי שלו, אומר הכל. הוא לרגע לא חתר לאינטימיות או סקס. זה כלל לא עניין אותו. היא לא עניינה אותו. כל שעניין אותו הוא הפעלת הכח, הוא לצפות בה מפוררת לאט לאט את חומות ההגנה עד לרגע ההשפלה הגדול – הניצחון המושלם שלו. זהו ייצוג שמבהיר לצופים שיש יותר דמיון בין עלילת הפרק הזה לבין הטרדת רחוב, מאשר בין הפרק לבין דייט שנגמר לא טוב.
גם כשפועלי הבניין שורקים לך או צועקים מילים גסות, הם כמובן לא מצפים שתעצרי ותתני להם טלפון בחיוך. הם עושים את זה כדי לבזות ולהרגיש את זרם האדרנלין מציף אותם בשכרון כח רגעי ממכר. בעלי הסמכות המנצלים המתוחכמים עושים את זה לאורך שעות או ימים, משחקים איתך משחק שנראה כמו חיזור או פלירטוט או התרשמות מקצועית, וכשההגנות שלך למטה הם חושפים את התכלית האמיתית, והיא זרם האדרנלין של ההשפלה והנכחת יחסי הכח שהיו שם לאורך כל הדרך.
הנקודה האחרונה היא מידת הרחמים. התנוחה העוברית של פאלמר על המיטה והבקשה לחוות מגע אנושי הן רגע של פאתטיות שאנחנו מכירות היטב. פאלמר עבר תקופה קשה כי האשימו אותו לשווא בהטרדות מיניות מרובות. הוא לא ישן בלילה, שפכו את דמו, תלו אותו בככר העיר ללא משפט, הרגו אותו, הוא מסכן. היא מצופה לרחם עליו, לזהות את הילד הפגוע בתוכו להציע רגש אימהי-טיפולי. בין אם זה רגע לפני התקיפה המינית או בכל התקופה שאחרי, בעלי-הסמכות-הנצלנים יודעים להשתמש במסכנוּת כמניפולציה אולטימטיבית, ואם אפשר להשתמש באישתך כדי לחזק את הנקודה – מה טוב.
הפרק הזה יכול היה להיגמר בעשרות פאלמרים כאלה מסתובבים ברחובות במקום עשרות הנשים חסרות השם שחלפו על פני המצלמה. היא כל-אישה, והוא כל-בעל-סמכות-נצלן.