איור: עמרי כהן (Omriku)
בקיץ 2015, נפגשה החברה הישראלית הלבנה עם אחיה שחורי הפנים על נתיבי איילון. זועמים על ההשפלה, זועמים על הפקרת הדם בידי מוסדות המדינה – ותובעים לפרוע את חובה של ישראל כמדינה דמוקרטית כלפי אזרחיה. אך לא כך הצטיירו פני הדברים.
לאורך שנת 2015 געש ורחש זעם כבוש, על הפקרת דמו של יוסף סלמסה ז"ל בידי כוחות המשטרה, על הדרך שבה הפקירו צה"ל והתקשורת הישראלית את האזרח אברה מנגיסטו בנה של אגרנש אשר נמצא בשבי חמאס יותר משלוש שנים, על הברוטאליות שהפגינו שוטרי ישראל כלפי החייל דמאס פקדה. על כל אלו ועוד קמה זעקה אל השמיים בלב "מדינת תל אביב".
ביום שישי, יומיים לפני ההפגנה הגדולה בתל אביב, התקיים דיון סוער בבית אמי. חשתי כי ההפגנה עומדת להסלים. כבר שנים אני קוראת תיגר דרך מילים, דרך תיאוריות היחסות בין שחורים ללבנים, דרך עולם האקדמיה שבו התמקמתי בנוחות כעשור. לא הרגשתי שתהיה תרומה גדולה לנוכחותי בהפגנה.
"אני חושבת שזה הולך להיות סופר אלים", מלמלתי בארוחת שישי.
אחי ואחיותיי הביטו בי בפליאה.
"אז את לא הולכת להפגנה?" אחי פלט לכיווני בזעם.
"תכלס אני מפחדת, ראית איך הם פוצצו אותנו בירושלים, לא יכולתי להגיע להפגנה בגלל כל השוטרים והמג"בניקים" אמרתי בקול בטוח.
אחותי שתקה עד אותו רגע, האפרו שלה רועם את מחשבותיה שהתרוצצו מתחתיו.
"את רוצה להגיד לי שאת מוותרת?"
"זה לא שאני מוותרת, אני חושבת שהתזה שלי מכניסה צבע שחור למרחב אקדמי לבן. אני חושבת שכל אחד צריך לדעת איפה הוא יכול להיאבק ואיפה כדאי ומוטב לו לשמור את כוחותיו", שקלתי את מילותיי.
"הבנתי, אבל את מבינה שאין לך שום זכות לא ללכת להפגנה ביום ראשון? אני מסבירה לך, במידה ושכחת, שדופקים אותנו. בהכי לבן על גבי שחור. לא ללכת אומר שאת מפחדת מעצמך, שאת מוכנה להפקיר את הקהילה שלך חשופה ולא לספר את האמת – שהלכנו בגלל שצריך לשנות את המציאות. את מבינה את זה? " והיא רק בת 17.
נשכתי שפה ומשכתי כתף. הבנתי. אבל לא רציתי ליישם.
אחי סקר אותי. "שתדעי לך, שאם אני הולך, אני עוד גבר שחור צעיר בלי השכלה אבל אם אתן באות זה אומר שאנחנו כקהילה התאחדנו. אני לא הולך רק בגלל החייל שפירקו אותו. אני הולך כי אני פוחד על העתיד שלי, של הילדים שלי בארץ. ובשביל מה באנו לארץ? בשביל למות מפחד?"
אימא שלי, שתבדל לחיים ארוכים, שעד כה שתקה נעמדה בראש השולחן.
"אני הולכת! החייל הזה הוא כל אחד ואחת מכם. הוא מצטיין והוא היה על מדים! איך את יכולה לשתוק ככה? את, שהולכת לכל ההפגנות של כולם, מפחדת מהאלימות של המשטרה? נראה אותם נוגעים בי! צלחתי את המדבריות של אתיופיה בשביל להגיע לארץ"
חיכו לנו זרנוקי מים, פרשים ואלות, רימוני הלם ועשן כבר במערכה הראשונה. ואנחנו פסענו לאורך איילון, כשאנחנו דורשים לממש את זכותנו למחאה כאזרחים במדינה דמוקרטית.
הפרשים שהופיעו במערכה הראשונה הכו בנו בכל הכוח במערכה השלישית, הרביעית והחמישית והזכירו שכשהשחור פוגש את גבולות הלבן כל האמצעים כשרים כדי לסרסו. יחד עם זאת לא חדלנו, והלכנו להפגנות לאורך אותו קיץ של שנת 2015.
מחאה כזאת לא הייתה בהיסטוריה של המחאות האזרחיות – תרצו או לא תרצו, קמה קהילה קטנה ועשתה היסטוריה במחאה האזרחית הישראלית.
ההפגנה בכיכר רבין, 3.5.2015 צילומים: אורי פינר
אנחנו פה כדי להישאר
במבט-על נדמה שלא השתנה מאומה, ועוד ניתן לשמוע קולות הבוקעים מן המרקע שמהדהדים את הביצה הטובענית. התבטעויות כמו "טבעי שיחשדו בהם" של המפכ"ל אלשייך, או הלינץ' שנעשה בהבטים זרהום ועוד. כל אלה מרחפים כגרזן מעל לראשינו רגע לפני ההוצאה להורג. רגע לפני ששוב נדלק ניצוץ הטירוף.
אך אם מתבוננים לרגע במבט פנימה, מבט מיקרוסקופי כמעט, אפשר לראות שהמחאה יצקה דברים נפלאים אל חייה של הקהילה. אברה מנגיסטו הפך להיות כל אחד מאתנו, יוסף סלמסה ז"ל הפך להיות אח של כולנו, בדמותו של דמס פקדה אנחנו רואים את צלנו, וורקנש אמביה הפכה להיות מקור לאיחוד הקהילה ועוד.
סיפורים שעד היום היו פזורים כשאיש איש לביתו וליגונו, הפכו להיות מקור לאיחוד פנים קהילתי. כבר אי אפשר לשסות אותנו בעצמנו, ונוצרה תודעה חופשית, שחורה, שגאוותה מתחילה לפני 2,500 שנה ומכה שורש בלבבות הדור הצעיר. הרשתות החברתיות כמו מעצימות את האחיזה שלנו זה בזו, ועל אף מגוון הקולות אנחנו יכולים לראות את האחדות, מתוך שלמות והכרה במי שאנחנו. בהכרה שאנחנו – אנחנו! – אדונים בביתנו, בירוסלם.
- כמו חלום רע – הפגנת בני העדה האתיופית בכיכר רבין הסתיימה באלימות משטרתית קשה
- אני מאשים – תשכחו מכל מה שראיתם בטלוויזיה: אני הייתי שם
מבט לעתיד
בעוד שהחברה הישראלית מתבוססת ועושה צעדים כושלים להשלמת הפער בזיכרונה הקולקטיבי, קהילת יהודי אתיופיה שוזרת באומץ את סיפורה בסיפור החברה הישראלית בלי להתנצל.
השבוע ציינה ישראל את יום שחרורה של ירושלים ולצד האושר, אנו מקוננים על אובדנם של אלו אשר חירפו נפשם בדרכם לשוב הביתה, לירוסלם, ומעולם לא זכו לשבת בין כותליה. קהילת יהודי אתיופיה היא יהלום יקר מכל אבן אחרת שהחברה הישראלית טרם השכילה לזהות שנמצא בין חומותיה. סיפורה של קהילת אתיופיה לא מתחיל במנחתי המטוסים במחנות הפליטים בסודן, או במחנות הפליטים באדיס אבבה.
סיפורם של יהודי אתיופיה הוא סיפור מרטיט לב, של אדם שבוחר לעשות מעשה ולהיות אדון לחירותו ולעצב את דרכו – השיבה הביתה. סיפורה של קהילת אתיופיה מתאפיין בגיבורים וגיבורות, לוחמים ולוחמות מאבא מהרי, דרך יונה בוגלה, ועד ברוך טגניה, פרדה אקלום, ועוד רבים וטובים לאורך ההיסטוריה – אנשים אשר בחרו לצאת למסע ולצעוד מאתיופיה אל הגשמת חלומם ומטרת קיומם כאדונים לגורלם, בנחישות ובגבורה, לא בגלל שרעב ועוני פקדונו אלא מתוך אמונה לשוב הביתה לירוסלם ולכונן בה חברה ראויה.
אני חושבת שאין רגע ראוי יותר מהשבוע הזה כדי להתייחד עם המתים שבמותם ציוו עלינו להעז לחלום על ירוסלם חדשה. בד בבד עלינו לזכור את קולות הצעקה שקמו לפני שלוש שנים כאות להיותנו בבית, ומתוך כך להעז ולהוביל לעבר עתיד טוב יותר.
[mc4wp_form id="1006521"]
