אני יושבת לשתות בונה עם אמי, היא מסתכלת בספל קפה שלי ומהנהנת. כן, היא קוראת בקפה.
"לאג'י (ילדתי), הבחור הבא שלך, שיהיה רציני. אני מבקשת שיהיה 'משלנו'. עד עכשיו לא התערבתי, אבל אם אין לך שום בעיה אז תביאי מישהו מהעדה שלנו, ילד טוב כמוך".
"אה… אמא, אם הוא יכיל את כל מי שאני, גם אם יהיה בצבע ירוק תפוח אני אתחתן איתו".
"אבל תקשיבי, זה שאת עוד מעט תצאי איתו. אז לא אותו. הוא… יש בו יותר מדי כאב והוא לא… הוא לא טוב בשבילך, תקשיבי לי טוב!"
אני מושכת בכתף. "אבל אין לי אף אחד על הפרק, אז איך יש מישהו בכוס קפה שלי?"
"אני מכירה אותך. את, הלב שלך הוא כמו דלת אוטומטית. כל מי שפצוע ישר הלב שלך נפתח אליו, כמו אבא שלך. את צריכה שהלב שלך יהיה כמו דלת ישנה, כבדה כזאת שרק מפתח אחד מקסימום שניים יכולים לפתוח אותו. יותר כמוני. אבל עוד מעט מישהו יגיע – איתו אל תלכי!" היא מזהירה.
אני מבטלת את דבריה בנפנוף יד, מראה כלפי חוץ שזה לא מזיז לי, ובראש שלי מתחילה לחשוב על האופציות: הגברים שדרכינו הצטלבו ויכולים להוות פוטנציאל למאהב הלא-רצוי שהיא ראתה בקפה שלי.
ככה עוברים להם הימים והחודשים. אני והוא מכירים שבעה חודשים במסגרת תכנית שבה אנחנו משתתפים. הוא משכיל כמוני (צ'ק), עצמאי (צ'ק), בעל שני תארים (צ'ק, צ'ק), בהתכתבויות הוא נשמע ליברלי ופתוח (צ'ק), אוהב לקרוא ספרים – אמנם כאלה של איך עושים כסף – אבל בכל זאת, ספרים (בונוס). באחת הפעמים, בתום המפגש הקבוצתי, הוא מלווה אותי לאוטובוס. כמו מתוך ספר הרומן הרומנטי הוא רוכן קדימה להזיז עלה שנפל לי על השיער ומשתהה, מסתכל לי לתוך העיניים ונסוג אחורנית.
הוא מכניס את ידיו עמוק לתוך המכנסיים. "שתדעי שיש בך הרבה דברים שהייתי רוצה באשתי העתידית", הוא מחייך בהיסוס.
אני קצת מבולבלת ושואלת "נו, אז מה יש בי שיהיה בה?"
"כל הצבע הזה שאת מביאה אתך לחדר. כל הבגדים המוזרים שלך שאיכשהו נראים הגיוניים. ויש בך תמימות כזאת, רואים את זה בעיניים שלך".
האמת? הלב שלי החסיר פעימה. העיניים שלו מראות כאב ואובדן ומעין חספוס, אז היה ממש מעניין מאיפה הוא שלף את המשפט הזה. "האישה העתידית שלך, היא בעתיד-בעתיד או בעתיד-הזה?", אני שואלת. לא אופייני לי להיות אמיצה כל כך אבל הרגשתי ש… לב אוטומטי, הוא נפתח.
האוטובוס שלי מגיע. אני מהססת, ועולה.
הודעה מתקבלת. "היא בעתיד הזה, הקרוב. אם את פוגשת אותה תגידי לה שחיכיתי בתחנת אוטובוס".
אני מעירה את החברה הכי טובה שלי ואוכלת לה את הראש עם ההודעה הזאת. והיא "אבל מה את רוצה?" ואני רק מושכת בכתפיים. בסוף אני מתחמקת מההודעה (איזה מזל שיש אימוג'ים, הא?) ושולחת לו חיוך מסמיק "נתראה במפגש הבא".
המפגש שהיה אמור להתקיים התבטל והוא מרים את המושכות "אז שנשב לקשקש?"
"יאללה נקשקש על הא ודא", אני משיבה.
הוא מגיע עם כתפיים רחבות וחיוך מסותת. יש שיגידו שהוא נאה, מאוד אפילו. שרשרת צחורה של שיניים. הוא מציע לי קסדה ונוסעים למסעדת המבורגרים.
"אני לא יורדת! אתה יודע שאני טבעונית", הפעם הלב שלי מחסיר פעימה אבל לא בקטע טוב.
הוא צוחק. "אה… נכון את כמוהם. אבל בטח יש להם איזה חסה, את לא חושבת?" הוא מגיב בעוקצנות.
"נו, איזה מעצבן אתה. הבאת אותי עד לפה בשביל לרדת עלי? אתה הרי יודע שאני טבעונית".
"כן…אז פיצה? פסטה? מה בא לך? יש פה איזה בית קפה…"
אני יושבת מולו. קצת מאוכזבת וקצת מתוסכלת. "תנשמי עמוק! תני לו צ'אנס! בכל זאת אולי הוא יושב עם אישתו לעתיד", אני אומרת לעצמי.
השיחה מתחילה לעלות על הגל. ונראה שיש עוד סיכוי. הוא מספר איך עלה ארצה רק עם אימא שלו ואבא שלו נשאר באתיופיה. לאבא שלו היה תפקיד מאוד חשוב, משהו כמו מנכ"ל אגד, אז אימא שלו עלתה לבד לארץ עם עוד ארבעה ילדים והוא גדל בפנימיות. היום הוא גר לבד. הוא כעס עליו, על אבא שלו, ובאמת אפשר היה לראות על פניו שהכעס עוד חרוט לו בלב.
אחרי עשר שנים שהיה בארץ, אבא שלו נפטר בגפו באתיופיה. אחרי שלושה חודשים אימא שלו נפטרה כשהוא היה חייל בצבא. החיים שלו התהפכו לגמרי, ומאז הוא הבין שעליו להיות קשוח. אחרי שסיפר לי את כל זה הלב שלי נמס כמו מרגרינה (כי חמאה זה לא טבעוני) והספקתי לשכוח את העוקצנות של תחילת הערב. השיחה קלחה, ואז הייתה דממה. כל אחד מאיתנו עסוק בכוס שלו. "את צריכה להבין שהחיים הם לא קשת בענן", הוא מרביץ בי תורה, "הם לא צבעוניים. החיים הם די מחורבנים, למען האמת. ואנשים – את צריכה להיזהר מהם!"
"אבל הם כן צבעוניים, ויש אנשים טובים וישנם כאלה שהם רעים. זה הכול עניין של קארמה ובעיקר מזל יותר משכל. אני אומרת לך מניסיון" אני זוקפת גב, מגנה על עמדתי בגאון.
הוא צוחק. "תמיד היית ככה? כמוהם? כאילו מה הסיפור שלך? שאת כזאת נאצ'י נאצ'ית כל כך?" (כינוי לאנשים זרים, לרבות אנשים בהירי עור שאינם אתיופים)
אני מושכת בכתפיים, וחושבת מה לומר.
"קומי! לכי! את לא חייבת לו כלום! הוא עם התסביכים שלו, שישחרר ממך, גבר שחור – לכי תביני", יושבת לי על כתף שמאל אני הפמיניסטית.
"שמע", אני עונה לו, "אני לא יודעת מה זה נאצ'י נאצ'ית, בחיים לא שמעתי את זה, וזה גם ממש מעצבן אותי שאתה כל כמה דקות אומר לי 'את כמוהם'. כמו מי?! לעזאזל, מתחילת הערב אתה רק מנסה לצמצם אותי ולבטל את כל מה שאני אומרת. אתה הרי יודעת שאני טבעונית ושאני צבעונית אז מה זה כל הקטע הזה?"
"וואלה, את מקללת?! תכלס לא יפה לך. שמעי, לא בקטע מעליב – את כמוהם. כמו הנאצ'ים וזה שאת לא יודעת מה זה אומר נאצ'י נאצ'ית אז זה מראה כמה את כמוהם" הוא צוחק. הכאב בעיניים שלו לא נמחק. אותו כאב שמילא את העיניים שלו בדמעות כשסיפר על המשפחה שלו.
אני נושמת עמוק. הזמנתי קאווה.
"את רואה, נגיד האבשה הייתה לוקחת כוס בירה ואת לוקחת יין לבן".
אני מתקנת אותו "זה קאווה, יין מבעבע" בעוקצנות.
"זה! מה את נעלבת כאילו, את באמת נאצ'ית!"
"קומי! קומי עכשיו ומיד וקחי מונית, לעזאזל!", אומרת אני הפמיניסטית ומנופפת בדגל אדום.
"חכי. תגידי לו קודם כל מה את חושבת עליו ורק אחרי זה תלכי", אומרת אני החינוכית ומנופפת בדגל לבן.
"שמע, יש לך תסביך נחיתות אחושילינג. אין פה אף אחד חוץ ממך וממני. איפה אתה רואה את כל הפראנג'וש (זהה לנאצ'י נאץ' במשמעות, מאזור אחר באתיופיה) שאתה כל הזמן אומר 'כמוהם'? הם לא פה! אני כאן, ואני בחרתי לצאת איתך כי חשבתי שאתה מוצא חן בעיניי ולהפך, אבל כנראה שאני טועה. אני אולי לא דוברת אמהרית בצורה רהוטה כמוך אבל יש לי כבוד לבני אדם, ואני לא משפילה אנשים סביבי". אני נעמדת, ושולפת את הארנק.
הוא מסתכל אלי, פתאום כולו מכווץ, כתפיו מכונסות. "בואי נתערב שכל החברים שלך היו נאצ'ים", הוא מושיט יד. אני מנסה להבין מה הוא רוצה, וחושבת רק על התאוריה של מלקולם אקס.
"אתה יודע מה מלקולם אקס אמר? שהבעיה של האדם השחור זה שהמושגים שלו של טוב ורע הפכו להיות במושגים של שחור ולבן. אתה מבין? כל מה שנראה לך טוב ומוצלח צבוע בלבן וכל מה שלא צבוע בשחור. במקום לראות אותי – קסה, הבחורה שהתכתבת איתה – אתה רואה רק לבנים מסביב כאילו אתה מנסה לקלף אותי ולראות אם יש בי איזה משהו אחר". שילמתי את חלקי, ובדיוק עברה מונית – דהרתי אליה כאילו חיי תלויים בכך.
התקשרתי לחברה הכי טובה שלי מייבבת מכעס ומתסכול. "קס", היא קוטעת אותי, "שמעי איזה קטע. זוכרת שאימא שלך קראה לך בקפה לפני איזה חצי שנה אולי שנה ואמרה לך תביאי מי שהוא משלנו? אתיופי? ואז היא אמרה לך עוד משהו—"
"שעם זה שיבוא, הקרוב לא לצאת איתו, לדלג עליו!" שתינו מתגלגלות מצחוק.
"יאלללה, יא נאצ'י נאצ'ית שלי! לכי לעשות מקלחת ולהוריד ממך את הגועל" היא מפהקת לי לתוך האוזן.
ואני מבינה אולי בפעם הראשונה בחיי שהמחיר של להיות היברידית, לא פה ולא שם, זה "את לא נשמעת אתיופית" של אנשים לבנים כשאני בסביבה לבנה ו"את הכי נשמעת כמוהם, מתנהגת כמוהם" כשאני בסביבה שחורה. זה מחיר שמרגישים אותו על כל צעד ושעל, מחיר שמתנגן כמו פסקול לא מושמע, זייפני וצורמני – והוא של הסביבה שלא יודעת איך לבלוע את הצפרדע של מי שאני. עם עצמי, אני דווקא חיה בשלום.
[mc4wp_form id="1006521"]