אני שונאת שאומרים לי שאני יפה, אבל 'סקסית' מעביר בי חלחלה

איור: איתמר מקובר

"מאמי, מאמי", אני שומעת את ירוס, הבת הקטנה של עלם, קוראת לה, והילדה בת השנתיים מציצה אלי מתוך מסך המחשב. "נסעת כל כך רחוק כדי לקרוא לה ירוסלם, זה לא משונה?", אני שואלת את עלם, שנשארה לבד על המסך, והיא מחייכת.

"חשבתי על זה לא מעט", היא אומרת, "ניסיתי להבין, מה קרה שגרם לנו לאסוף את כל הדברים ולעזוב? וברגע שירוס נולדה ידעתי שככה אני רוצה שיקראו לה. ירוסלם. על שם אותה עיר מלאת כיסופים וגעגוע, ובד בבד היא הזדמנות בשבילי ובשביל איתמר לברוא מציאות אחרת. היא באה מאהבה, ירוס שלנו, אבל גם מגעגוע, מערגה. זה היה רק הגיוני שנקרא לה ככה".

חמש שנים עברו מאז הראיון שעשינו, שבו חשפה בפני עלם את הסוד שהיא נושאת מאז ילדותה. שני ילדים נולדו לה מאז, אבטה וירוס. איתמר, בן זוגה, התקבל ללמד ולפתח את המחקר שלו בבוטניקה בטורונטו והם העתיקו את חייהם לקנדה. החברות שלנו שורדת בעזרת סקייפ, אבל הגעגוע אדיר. אני לא יכולה להפסיק להביט בשני הילדים המיקס-מוקה האלה, כל כך רחוקים מלהיות אתיופים או ישראלים. כל כך אמריקנים, וכל כך לא.

אני מבקשת ממנה לראיין אותה שוב, להמשיך לכתוב את הסיפור שלה. היא אומרת שתעשה בשבילי כמעט הכל, וקוראת לי "אחותה הקטנה".

"אז תהיי מוכנה לחשוף את עצמך? תמונה שלך? שלך עם הילדים?", ידעתי שאני משחקת באש.

"את, נותנים לך אצבע ואת שוכחת שהיא יכולה להיתלש", היא צחקה וקמטים חדשים שלא ראיתי הופיעו פתאום על פניה.

"ניסיתי את מזלי", חייכתי, "אבל בעצם, למה לא? הסכמת לספר לי אז בפרטי פרטים את הסיפור שלך, למה לא להמשיך?"

עלם אדיס, 'עולם חדש' באמהרית (שם בדוי עליו הסכמנו – ק"ג), לוקחת שאיפה עמוקה: "מאז שירוס נולדה זה כאילו החרדה, שלא הרגשתי עם אבטה, באה משום מקום וכמו מאיימת להמיט עליי כליה. ירוס היא בת, את מבינה? יש לילות שאני רועדת מפחד. את מבינה מה עשיתי? היגרתי פעם שנייה, והפחד הכי גדול שלי שההגירה – כמו שהיא טשטשה אז עקבות של מצוקה – עלולה לגרום גם פה לעיוורון. הפעם עיוורון שלי".

"אני כבר סחורה משומשת"

כשרואים אותה בפעם הראשונה, ולמען האמת גם בשנייה, קשה להסיר ממנה את המבט. השפתיים המשורבבות בהתרסה, השיער המתולתל הפרוע, הגזרה הנשית החושנית שלה, לא רק גברים מתקשים להתעלם ממנה, גם נשים. לפחות אני.

הייתי חיילת כשנפגשנו. עליתי לאוטובוס במדים ונשק "תבור" על הכתף, עמדתי קרוב אליה מרותקת כשהאוטובוס פקוק, בלי טיפת חמצן לנשימה. היא נשענה על המעקה ולמרות שהייתה שקטה היה נדמה שהיא יוצרת רעש של שמחה: ערבוב הצבעים חסר ההיגיון שלבשה, רעמת התלתלים שקיפצה לקצב התיפוף שתופפו ידיה, רשרוש הצמידים. משהו גרם לי לשכוח שאני בדרך לעוד 17/3 בדרום. אז עוד לא מלאו לה 30, היום היא בת 36 והיא כמעט בדיוק אותה ילדה מלאה תאוות חיים מהאוטובוס.

התחברנו מיד. היא סיפרה לי שהיא גרה עם שותפה, והזמינה אותי להתארח. באתי. לפעמים הייתי נשארת לישון אצלה, היינו יוצאות, משתגעות. ערב אחד כשיצאנו למסיבה התחילו איתה בחורים, כרגיל, והיא כמנהגה התעלמה והמשיכה לרקוד, שוכחת את עצמה. בחור שרקד לידה ליטף לה פתאום את הישבן, ועלם, שתמיד הייתה מחייכת ושמחה, זינקה והלמה בו עם תיק הצד שלה, כמו חיה פצועה.

"לא זכור לי שביקשתי ממך שתלטף לי את התחת!" היא צעקה, תפסה לי את היד ויצאה, כאילו שד נכנס בה. המשכנו ללכת במהירות, בלי לעצור, כמה בלוקים עד שהתיישבנו על ספסל והיא התנשפה, הראש שלה היה במקום אחר.

"עלם?" לחשתי לה, המומה.

היא לא ענתה, רק הסתכלה עליי, אבל ראתה משהו אחר.

"בחיים, אחות, אל תתני לשום גבר לגעת בך כאילו את חייבת לו משהו! בחיים! תבטיחי לי" היא החזיקה את ידיי, מנערת אותי, או את עצמה. לא כל כך הבנתי.

הנהנתי.

"מה יש, עלם?"

"דוד שלי אנס אותי במשך שלוש שנים", אמרה, ואני לא הייתי בטוחה ששמעתי טוב. גמגמתי משהו.

היא הסתכלה על הרצפה. "בואי, נתפוס מונית, אני מתה למקלחת". היא כבר לא רצתה לדבר, ממשיכה להחזיק לי את היד כאילו הייתי אחותה הקטנה.

לא דיברנו על זה יותר. אף מילה, עד שהחלטתי על הריאיון. בשנים שחלפו היא נסעה ללמוד בחו"ל, עשתה דוקטורט על התפתחות זהותן של נשים בצל אונס, וחזרה לישראל.

"ידעת שחלק מהן, אחרי שהן פונות לעזרה או מספרות על זה, מתאבדות?", היא שאלה.

לא היה לי מושג. שאלתי: "את חשבת פעם על האופציה הזאת?".

"כן, יותר מפעם אחת", המבט שלה בהה באוויר, "את יודעת, את לא מרגישה שליטה על כלום. החיים שלך הם לא שלך, והתחושה הזאת שכל אחד יכול לעשות בהם כרצונו היא נוראית. לך נשאר להסתכל איך כולם לוקחים לך, נוגעים בך, ללא שליטה. אף פעם לא הרגשתי שמותר לי לרצות משהו, וכשרציתי – ידעתי שזה זמני".

"מה למשל?", שאלתי.

"הכי קל לי להדגים על אהבות. כשהרגשתי שאני מתאהבת בבחור, ידעתי שאין מצב שהוא אי פעם יסתכל לעברי, שאני כבר סחורה משומשת".

"אבל את, את שיא ה-", המילים נשמעו לי טיפשיות כבר בזמן שיצאו לי מהפה.

"שיא הסקסיות, הנשיות, היופי… כן, כל הבולשיט הזה שתמיד הרגשתי שבגלל זה דוד שלי נהג לדפוק אותי ולא אף אחת אחרת. בשלב כלשהו העדפתי שזאת תהיה אני ולא אף אחת אחרת. נכון, זה נשמע אלטרואיסטי או קורבני, אבל בחיי, לא יכולתי לסבול את המחשבה שאחת האחיות שלי תעבור דבר כזה. זה הרג אותי מבפנים. המחשבה הזאת שאם אני לא אספק אותו, אבוי".

"רגע, הוא עשה את זה לעוד בנות?"

"תראי, קס, את באמת חושבת שהוא הסתפק בי? כשהכל התחיל הייתי בקושי בת 10. מה הוא מצא בי אלוהים יודע. אפילו ציצים לא היו לי. אבל הייתי הילדה הכי יפה. אני לא יודעת למה אבל תמיד חשבו שאני יפה וטיפשה. אולי בגלל שהייתי שקטה מדי. גם דוד שלי היה נוהג לומר שאני הכי יפה. זה למה אני לוקחת את זה אישית ונפגעת כשאנשים אחרים אומרים לי שאני יפה. אני שונאת את המילה הזאת, וסקסית, זאת מילה שמעבירה בי חלחלה ובחילה".

הריאיון: שיחקנו פרה עיוורת

"המשפחה שלי עלתה בסביבות 85' והסבים שלי הצטרפו שנה אחרי. גרנו חמש שנים בנהריה, ואחר כך עברנו לבאר שבע, שם הסבים ודוד שלי גרו. הדוד הוא אחיו של אבא. הייתי בת שמונה או תשע כשעברנו לגור לידם. הוא היה הדוד היחיד ששיחק עם הילדים. כשכל המבוגרים ישבו לשתות בונה (מנהג שתיית קפה אתיופי – ק"ג), קשקשו וריכלו זה על זה, הוא היה משחק איתנו, וזה ממש שימח אותי כי הוא נתן לנו תשומת לב. הוא תמיד היה קונה לנו ממתקים, במבות, שוקולדים, כל מה שההורים סירבו כי זה יקר או מקלקל את השיניים, ואת הרי יודעת ששיניים של אתיופים לא משהו עם ממתקים", היא צחקה.

"למרבה האבסורד הוא היה הדוד האהוב עליי. הייתי מחפשת אותו כל הזמן, שיבוא איתי לסופר, שירים אותי על הכתפיים… אולי בגלל זה כינו אותי 'הטיפשה'? פתאום חשבתי שכשהבנות דודות שלי התרחקו ממנו, אני המשכתי לכרכר אחריו ועכשיו, כשאני מדברת איתך, אני קולטת שאם עד היום חשבתי שאף אחד לא ראה כי הם סירבו לראות, אז עכשיו אני בטוחה שהם ראו וידעו. איזה נורא זה".

מי זה 'הם'?

"המבוגרים, אימא, אבא, סבתא וסבא שלי. כולם. הם ידעו. הוא אנס אותי שוב ושוב והם בשתיקתם אנסו אותי אחריו". הקול שלה רעד, ואז השתררה דממה, ואז היא המשיכה.

"בפעם הראשונה שזה קרה זה לא היה נורא. היינו נוהגות לשחק 'פרה עיוורת', וזה כלל סגירה של כל החלונות והדלתות, וכיסינו גם את העיניים למי שהייתה ה'פרה'. דוד שלי היה נוהג לשחק איתנו. אני הייתי טיפשה, באמת טיפשה. כשהיו מושכים אותי החוצה באמצע המשחק – לא הבנתי איך המשחק פתאום נגמר על אף שהפרה לא תפסה אותי. תמיד הייתי עליזה, גם היום, אין סיבה לבכות על מכאובי העבר. יש סיבה טובה לקום ולהמשיך לנוע, לחלום, לא לקפוא. הייתי מקפצת מהמיטה, לשידה, מהשידה לרצפה וצועקת 'תתפסו אותי! תתפסו אותי!' עם שאר הבנות. אבל אחרי שהוא תפס אותי כבר לא ביקשתי שיתפסו אותי".

מה קרה כשהוא תפס אותך?

"מה קרה? הוא תפש אותי חזק בין הרגליים שלו, לחץ לי על הצלעות. ביקשתי שישחרר אותי, שסבבה ועכשיו אני הפרה. את מנחשת לבד שזה לא כל כך עזר. ניסיתי לדחוף אותו מעלי, אבל היה לו ריח לא נעים. היום נראה לי שזה של אלכוהול וסיגריות. והוא התחיל לנשק את כל הפנים והצוואר, והוריד לי את המכנסיים בכוח. בכיתי אני חושבת. זה תמיד היה הרגע שהבנות דודות שלי היו מושכות אותי ויוצאות מהמשחק. נשארתי איתו לבד. הוא צבט אותי בין הירכיים ונשך לי בפטמות. הייתי מרביצה לראש שלו. שנאתי את הריח שלו. שנאתי הכל! הכל שנאתי, גם את עצמי. כשהוא היה משחרר אותי הייתי נסה על נפשי, כאילו שאלו היו הרגעים האחרונים שלי להינצל.

"הייתי נועלת את עצמי בשירותים. שעות. שעות הייתי מתקלחת. כלום לא היה עוזר. זה עשה לי בחילה לגעת בעצמי, אז לפעמים לא הייתי מסבנת את החלקים שהוא נגע בי. ולפעמים הייתי מקרצפת, מקרצפת וכמעט מקלפת לעצמי את העור. ואז הייתי מנסה לטבוע באמבטיה, שנאתי את עצמי שלא יכולתי לעשות כלום.

"הייתי צועקת על הבנות דודות שלי על שהשאירו אותי לבד איתו ועל זה שאף אחד לא סיפר לי שזה מה שקורה. פעם רציתי לספר את זה להורים שלי ובת דודה שלי אמרה לי שאני משוגעת. שאף אחת מהבנות דודות לא סיפרה מה הדוד עושה להן או לי, ושאם אספר כל המשפחה תשתגע וגם בגלל שאני קטנה אף אחד לא יאמין לי. אז שתקתי. ואז גם הפסקנו לשחק פרה עיוורת. הוא כמובן, אף פעם לא הפסיק לבוא אלי, ככה עד כיתה ז'".

מה את זוכרת?

"אני לא. פעם רציתי לזכור הכל, את איך שהוא היה מחדיר לי דברים, את איך שהוא היה צובט ונושך אותי. הייתי רוצה לזכור סצנות שלמות. ולפעמים ברור לי שנשארתי שפויה כי מחקתי את זה איכשהו. שהמצאתי לעצמי עולם סיפורים מהספרים. כשהייתי צעירה יותר אפילו חשבתי שהמצאתי את הכל, שזה איזה שיגעון שיש לי נגדו, אנטי כזה. כאילו רק אצלי קיים הג'וק הזה כי הנה, כולם התנהגו בסדר גמור. לקח לי הרבה שנים להכיר בזה שנאנסתי ועברתי התעללות מינית".

אז איך את יודעת, אם מותר לי לשאול, שזה באמת קרה?

"שאלה טובה. במשך הרבה שנים האשמתי את עצמי שהכל בגללי. שאם הייתי מכוערת יותר, שמנה יותר, עם מום כלשהו, הוא היה עוזב אותי. אבל אז הבנתי שעצם "האיחולים" האלה מצביעים שמשהו לא בסדר אצלי, אבל בגללו. אני זוכרת, שיום אחד אני ואחי הקטן הלכנו מכות וכמה שעות אחרי זה כשנכנסתי לשירותים ראיתי שדיממתי. שכחתי שבבוקר הדוד היה אצלי. הייתי בכיתה ה' כשאיבדתי את הבתולים שלי ולא ידעתי את זה עד שהייתי בת 25 אם אני לא טועה. פתאום הכל התחבר לי.

"אני גם זוכרת פעם אחרת, כשאני ובת דודה שלי הלכנו אליו, היינו בערך בכיתה ו' ועשינו לו ממש מופע והוא שילם לנו וברחנו. כשהוא רדף אחרינו כמו משוגע, רצנו להורים שלי. כשנעמדתי מולם וסיפרתי להם מה עשינו,  אימא שלי צעקה עלינו, שככה זונות מתנהגות ושהיא לא מאמינה שהוא אמר לנו לעשות את זה. אבא שלי לעומת זאת כעס, הסתובב והיכה אותו. הם בחיים לא היו מתלוננים עליו למשטרה. אבל הוא הכה אותו, ועד היום אני מודה לו על זה. הבנתי שאני צריכה להיצמד לאבא שלי".

לא פחדת מאבא שלך, מאיך שהוא יגיב?

"שאלתי את זה בעצמי המון פעמים אחרי שהדוד יצא מחיי. כן, פחדתי מאבא שלי, ולקח לי המון שנים להבין שהוא אוהב אותי. פחדתי מגברים בלי שום קשר. הייתי קרובה אל אבא שלי, ידעתי שאם הוא יצטרך הוא ימות בשבילי, אז כשסיפרתי לו – הם הלכו מכות רצח ורק בזכות התערבות של מבוגרים נוספים הם לא הרגו זה את זה. אבא שבר עליו בקבוק בירה וככה זה הסתיים".

ואימא שלך?

"נעזוב אותה. לקח לי בערך עוד עשר שנים לסלוח לה".

סלחת לה? ולדוד שלך? איך זה אפשרי?

"תראי, קס, זאת הייתה הדרך שלי להשתחרר מזה שאני לא טמאה. אני לא אשקר לך לפעמים אני מרגישה באקט מיני שאני עושה את אותן התנועות, תנוחות שהוא היה מורה לי, וזה מגעיל אותי. אבל איזו ברירה יש לי אם לא לסלוח להם? כמה שנים בן אדם יכול להתבחבש בתוך שנאה ולהיות רדוף? פעם יצאתי עם בחור ואחרי כמה חודשים הוא לחץ עליי שנשכב ואני נמנעתי. יום אחד הוא ממש לחץ עליי והתחלתי לרדת לו ואז פשוט הקאתי עליו. ניתקתי כל קשר איתו. סיננתי אותו. לא עניתי להודעות שלו. מחקתי אותו ואת כל מה שקשור אליו. והמשכתי בחיים כאילו הייתי אדם נורמלי".

הוא לקח איתו את הסוד

את חושבת שאת נורמלית? 

"מה גורם לך לחשוב ככה?", היא צחקה, "לא, אני לא נורמלית, הייתי עם בחורה הרבה שנים לפני שהייתי עם בחור ועד כמה שידוע לי מעולם לא נמשכתי לנשים. אבל גם לא נמשכתי לגברים, או אם לדייק אני פוחדת מגברים. תמיד חשבתי שהם ינצלו אותי. שלא אצליח להתנגד. שהם ינצחו. כשהייתי לבד עם גבר, הרגשתי שלא ייקח הרבה זמן עד שאתפשט, לא מרצוני. ככה ראיתי את יחסי הכוחות, אז איך יכולתי להיות איתם? הבת זוג שלי תמיד הייתה שואלת אותי אם אני איתה כי אני אוהבת אותה או כי זה בגלל כל 'הדפקה' שלי. עד היום אין לי תשובה טובה, אבל אחריה גם כשנשים התחילו איתי לא ראיתי או מצאתי את עצמי איתן".

היה רגע שהרגשת שזהו, זה עבר? שזה מאחורייך?

"לפעמים אני עוד חושבת עליו. אולי הייתי צריכה לומר לך קודם שכשטסתי ללימודים, לפני שלוש שנים, הוא התאבד. אף אחד לא יודע למה. אני חושבת שהוא היה אומלל יותר ממני. בכל זאת הייתי צעירה יותר, משכילה, ורק התפתחתי. הוא, הוא היה צריך להתמודד עם כל מה שהוא עשה לי אבל בלי השכלה, בלי שפה, בלי כמעט יכולת להתקדם ולהתפתח".

חשבת אי פעם מה היית עושה או אומרת לו אם היית פוגשת אותו?

"אני חושבת שאין יום שלא חשבתי. היו פעמים שחשבתי איך אני הורגת אותו, אפילו שוכרת מישהו שירצח אותו. ואז כשגדלתי והתרחקתי ממנו הייתי מדמיינת איך אני רק אומרת לו שהוא הרס לי את כל החיים – ממש דפק אותם מהיסוד. שבגללו אני מפחדת מגברים, שאני מרגישה מנוצלת גם אם אני לא, אבל כשהוא התאבד…"

היא עוצרת, אוספת אוויר וממשיכה: "כשהוא התאבד, הרגשתי שמישהו ירה לי בבטן התחתונה, בחלק הרך. הרגשתי שנפער בתוכי בור ושהוא הולך וגדל ובולע אותי. הייתי בניו יורק, בדרך לעבודה כשקיבלתי את ההודעה מבת דודה שלי. הרגשתי שהשמיים נפלו עליי. הייתי בטוחה שכשהוא ימות אמצא שלווה, אבל אז, באותו יום, הייתי משותקת, הרגשתי שהשריד האחרון של הסוד שלי, זה שיצר אותו, מת ולקח איתו את הסוד. פתאום גם אני, אחרי הרבה שנים, התקשיתי להאמין שזה בכלל קרה אי פעם".

איך השתכנעת שזה בכל זאת קרה?

"בכתה י"ב היו לי פתאום חלומות הזויים כאלה, כל מיני תנוחות, איברים, קולות, ריחות. הייתי מתעוררת שטופת זיעה ובקושי מצליחה לנשום. הרגשתי שאני נחנקת למוות ואף אחד לא שומע, כמו פעם. זה היה אחרי הרבה זמן שלא התעסקתי בזה. ההורים שלי היו בתהליך גירושים כבר מכתה י"א והרגשתי שאני הולכת להישאר לבד, בלי אבא, מה שהחזיר אותי שוב להיות חלשה. ואז באחד הימים הלכתי לבת דודה שלי, ניערתי אותה וצעקתי עליה 'תגידי לי שלא השתגעתי! תגידי לי שזה קרה!', התחננתי בפניה.

"אני זוכרת שהיא בכתה ואמרה לי שאני צודקת, שהיא לא יודעת מה היה שם בדיוק, שהיא מצטערת שהן עזבו אותי. ש… אני כבר לא זוכרת. אני זוכרת שבכיתי ובכיתי והלקיתי את הירכיים. רציתי שהכל יעלם. הרגשתי איך כל הנורמליות והשפיות שלי מתנדפים. ואז היא הוסיפה 'גם אני מפחדת מגברים, מכוחניות, אפילו מרעש'. וזהו. קיבלתי את התשובות שלי. הבנתי שאני שפויה".

כשהריאיון כמעט נגמר היא סיפרה לי שהתאהבה באיתמר כשלמדה בחו"ל, ושיש לה תינוק בן בבטן.

"אני יודעת שכשאנשים פוגשים אותי הם מתרשמים מכמה דברים", היא אמרה, "מזה שאני אתיופית, מזה שאני אשה כוחנית ועקשנית, מההצלחה האקדמית שלי. אף לא אחד חושד במה שעברתי. לפעמים אני שואלת את עצמי אילו האדם שעומד מולי היה יודע – זה היה משנה? האם הוא היה רך יותר כלפי נשים? האם היה מבין שלהיות בוטה, חרמן וכוחני יכול לעורר תמונות חשוכות?

"את יודעת, אני יכולה ללכת ברחוב, לשבת באוטובוס, לעמוד ברמזור ולהרגיש את העיניים של גברים, שהם סורקים אותי, כאילו הייתי איזה חפץ. מפשיטים ומלבישים, מלבישים ומפשיטים. זאת תחושה דוחה. כן אני יודעת, 'בורכתי' בחזה שופע, בישבן עסיסי וקימורי אגן, ובכל זאת מעולם לא ביקשתי שייטפלו אלי".

הם לא יודעים מה עברת

"כנראה שאת צודקת. לאף אחת לא כתוב על המצח 'דוד שלי דפק אותי'".

מתה מפחד שאפספס אותה

"איתמר הוא היחידי לאורך שנות חיי הזוגיים שלא התפתה להפשיט אותי גם כשניסיתי עליו את כל התחבולות הסקסיות שלי", היא סיפרה לי, "הוא חייך, ואני בחיים שלי לא אשכח את הלילה ההוא בו נישק אותי ואמר לי שלעת עתה הוא מבקש שלא נשכב. שנכיר זה את זו. שנהיה חברים, אחים. שנראה לו מופרך שאנשים זרים נפגשים ובשבריר רגע של אינטימיות מתפשטים כי ככה כתוב.

"הייתי המומה. את מבינה מה זה בשבילי? גבר שמבקש לא להשכיב אותי? זה נשמע לי כל כך הזוי שבלעתי את המילים. רציתי לבכות מרוב שנדהמתי. לא יודעת אם זה ממה שהוא אמר או מזה שמישהו דחה את הגוף שלי. זה שיתק אותי. ונשמתי לרווחה. אחרי שלושה חודשים עשינו אהבה ועכשיו אבטה בדרך".

גמרנו את הריאיון והיא נסעה שוב, ובינתיים נולד אבטה, ונולדה ירוס, ונראה היה שהכל בסדר, אבל עכשיו הפחד שלה עובר דרך השיחה בסקייפ ואלוהים יודע כמה קילומטרים עד לדירה שלי ביפו.

"עם כל הפמיניזם אני מבינה שכמה שאחנך את אבטה וכמה שאיתמר יהיה הגבר הכי רגיש, שמספר להם שגם לבנים מותר לבכות, ירוס נולדה לעולם שעדיין רחוק מלהיות מושלם והיא בת", עלם אומרת, "ואני חושבת, מה יקרה לה בגיל ההתבגרות? אני מתה מפחד שאפספס איזו פנייה שלה, של מצוקה. שאני בטעות לא אראה, לא אשים לב.

"עם אבטה פחדתי מהאימהות. פחדתי שלא אדע להיות האימא שאני שואפת להיות, אבל איתמר שהוא באמת אחד לדורו, עוזר לי ללמוד את עצמי בכל פעם מחדש. איתמר עוזר לי להתבונן בתהומות שהנפש שלי שוכנת בהן מדי פעם ולראות גם את נקודות האור, ובכל זאת, כשאני עוטפת את ירוס בלילה יש לילות שאני רועדת מפחד, שעוברת בי חלחלה. איך מחנכים את הבת שלך להיות הילדה הכי אמיצה, הכי חזקה, הכי נועזת, הכי פייטרית?

"וכל כך רחוק מהמשפחה, מהחברים ועם כל המורכבות בארץ, גם אני וגם איתמר ינקנו בה את הערכים של מי שאנחנו. יש פעמים שאני תוהה עם עשינו את הבחירה הנכונה לעבור לקנדה. אנחנו חיים בקהילה היהודית האתיופית ויחסית מצליחים לשמור על ערכים מבית, אבל אני פוחדת".

כשאת לומדת להיות הורה, את מצליחה להבין דברים שלא הבנת לפני כן?

"בתכלס את שואלת אם אני מצליחה להבין את ההורים שלי?"

אפילו אני לא הבנתי מה רציתי לשמוע.

"אבא שלי נפטר לפני שנתיים וחצי, והוא לא הספיק לראות את ירוס. זה כנראה הכי כואב לי. והיום, אחרי הרבה שנים שאני בהשלמה וקבלה עצמית, כשאני חוזרת לארץ ורואה את אימא שלי – הלב שלי יוצא אליה. זה בינינו, אני אולי לא אגיד בקול רם שאני אוהבת ושסלחתי, אבל כשאני מסתכלת עליה ישנה על הספה, אני אוהבת אותה. היום כאימא אני יודעת שהיא נאבקה באשמה שהיא חשה כל חייה. אני חושבת שאין דבר יותר מפחיד מלדעת שפגעת בבשר מבשרך. שאת, שנשאת את ילדיך ברחמך, את שהיית החמצן, המים והחיים, את פגעת בהם הכי הרבה. זה מבעית.

"אני חושבת שזה מה שאני מבינה היום, שלא יכולתי לדעת לפני שילדתי את אבטה וביתר שאת עכשיו כשיש לי את ירוס. היא קטנטנה והילדה הכי מבריקה שהכרתי מעודי ובכל זאת אני מפחדת לחשוב מה יקרה אם משהו מסתתר שאני לא רואה, או הכי נוראי – בוחרת מתוך פחד קיומי לא לראות".

אני מעלה את הריאיון שלנו מלפני חמש שנים. להוסיף משהו?

"שאולי כל אשה באשר היא, הלוואי והיא תדע שאשה אחרת אוהבת אותה כמו אחות. הלוואי ונהיה חזקות כדי שנוכל לגדל את הבנים שלנו להיות גברים טובים יותר לעצמם ולסביבה שלהם. הלוואי שנגדל את הבנות שלנו להיות חזקות וטובות לדעת שכל החיים לפניהן ושמותר להן להיות מאושרות".

הריאיון הראשון עם עלם התקיים בשנת 2013 במסגרת קורס "סדנת כתיבה עיתונאית" לעיתון סטודנטיאלי מקוון באוניברסיטת תל אביב

[mc4wp_form id="1006521"]