שמי נורית ואני מורה לקלרינט באחד מהקונסרבטוריונים בתל אביב, שהעירייה מפעילה דרך חברת "מוסדות חינוך תל אביב". אני אחת מאלפי עובדי הוראה בחינוך הבלתי פורמלי המועסקים דרך חברה זו. רובנו מועסקים בתנאים של עובדי קבלן – אנו עובדים שעתיים וזמניים, שלא מקבלים שכר בחגי ישראל ובחופשות בית ספר. אנו מפוטרים בכל קיץ ללא שימוע, איננו זכאים לתנאים סוציאליים כמו עובדים אחרים במערכת החינוך ואין לנו ביטחון תעסוקתי.
חברת "מוסדות חינוך" הוקמה על ידי ראש הממשלה המנוח מנחם בגין והסוכנות היהודית, במטרה לשקם שכונות. במשך השנים המפעל הציוני הכביר לשיקום שכונות צמצם את תכניו וכיום מפעיל את המרכזים הקהילתיים בתל אביב. אותם מרכזים מספקים לרוב תושבי תל אביב שירותי חינוך ותרבות, הגורמים גאווה למנהלי העיר, על גבם של אלפי עובדי הוראה מוחלשים.
היום אני מבקשת שתשמעו את קולם של מורי המוסיקה בתל אביב. כל מורה בקונסרבטוריון סוחב על גבו שנים של למידה מקצועית, עשרות אלפי שעות אימון, אלפי שעות הוראה, תארים מאוניברסיטאות נחשבות ואין-סוף שעות הופעה. מדוע, אם כך, מורי הקונסרבטוריונים בתל אביב מועסקים כעובדי קבלן, בעוד שקונסרבטוריונים אחרים בארץ, העובדים באותה מתכונת, מעסיקים את מוריהם ישירות ובצורה הוגנת?
כמורים, אנו מלמדים, מגדלים ומטפחים כל תלמיד במשך שנים בעבודה יסודית וקשה. תלמידינו יושבים במגמות מוסיקה נחשבות בתל אביב, ניגשים לבחינות בגרות במוסיקה, משתתפים (חלקם זוכים) בתחרות מלגות על שם קרן התרבות אמריקה-ישראל ומנגנים בתזמורות נוער מובילות בישראל, כגון תזמורת בני הקיבוצים והפילהרמונית הצעירה.
תגידו לי אתם – האם יש הסבר לכך שקולגות שלנו מקונסרבטוריונים אחרים, העושים בדיוק אותה עבודה, מקבלים 12 משכורות בשנה ותנאים סוציאליים נאותים – בעוד שאנו, המורים למוסיקה במרכזים הקהילתיים בתל אביב, נאבקים לשרוד בקיץ ובחגים? האם נראה לכם הגיוני שתלמידינו ייגשו לבגרות במוסיקה מטעם משרד החינוך ויישבו במגמות מוסיקה מובילות, בעוד שמוריהם מוגדרים "מדריכים", כדי להתחמק מהחובה המוסרית להעסקה ישירה? האם ראוי שהעיר הכי נחשבת בישראל תשפיל כך את אלה שכה תורמים לה?
בכל שנה אני מסרבת בנימוס ללמד בקונסרבטוריון כפר סבא, אחד מהקונסרבטוריונים הנחשבים בארץ. הקולגות שלי אומרים לי שאני משוגעת. הם יודעים שאני נשארת ללמד בתל אביב מתוך תחושת שליחות עמוקה. עדיין לא ויתרתי על החלום שיום אחד מנהליה של העיר שאני הכי אוהבת, יתייחסו אלי ואל עמיתי בכבוד הראוי, יעניקו לכולנו ביטחון תעסוקתי ועתיד קצת יותר אופטימי. אבל בכל שנה החלום רק מתרחק מאתנו ואנו מותשים ומוחלשים.
חברה לא יכולה להתקיים ללא תרבות, אז אני מבקשת מנבחרי הציבור – עזרו לנו במאבקנו לצמצם את הפערים החברתיים בישראל שנוצרו בשל תהליך ההפרטה בחינוך. תנו לנו להתקיים בכבוד, להתהלך בראש מורם וגאים במקצוע החשוב שלנו – הוראה.