הגיחה הקצרצרה של פייגי למתחם רשות האוכלוסין וההגירה בבני ברק נעשית ביום שרבי במיוחד. האור הבוהק מדגיש את עליבותו של המקום. בשונה מימי שגרה שבהם שולטים במתחם הצפיפות והדוחק, באותו היום חל ל"ג בעומר וכמעט ואין נוכחות אנושית למעט כמה סוחרים. ליפשיץ מגיעה לשם עם הרכב ונכנסת לשטח כרוח סערה ובביטחון מלא. בת בית.
פייגי ליפשיץ (45) הוא שמה הבדוי של מי שהקימה בפברואר האחרון את "חרדים לגירוש", ארגון מתנדבים ומתנדבות מהזרמים השונים של החברה החרדית, הקורא למניעת גירוש מבקשי המקלט.
מחוץ לרכב, בחום הלוהט, היא פוגשת כמה אקטיביסטיות המסייעות למבקשי המקלט, וגם הן מופתעות לראות לראשונה את מתחם רשות האוכלוסין וההגירה שומם ונטול תורים. היא מצביעה בגאווה לעבר ציליות הענק שמכסות את השטח "מדהים לראות מה אפשר לעשות עם עלות מעטה ועם הרבה רצון טוב".
היא מביטה אל קצה המתחם ומפטירה "לא חסר עוד מה לעשות. בשבוע הבא נתקין כאן ספסלים, שיהיה סופסוף אזור שיוכלו לשבת. זה לא סביר שאשה עם תינוק צריכה לעמוד כאן שעות על הרגליים. רק לסבר את האוזן, מדי יום מגיעים למקום הזה כ-3000 איש בעוד שבמקרה הטוב נכנסים פנימה רק אלף. במקום לעשות שירות מקוון ולהקל את החיים, יצרו מקום שצריכים להגרר אליו כל מבקשי המקלט מהגולן ועד אילת. בכל מקרה אלה פתרונות נקודתיים ומה שחשוב זה הצעד הבא".
מהו הצעד הבא?
"לדאוג שהמקום הזה ייסגר, כי אין לו זכות קיום".
פייגי ליפשיץ (מימין) ואירית דולב. צילום: נטע יצחק
היא תושבת בני ברק וגדלה בבית רבני חסידי, "השמנת של השמנת של המגזר החרדי", כהגדרתה, בעלת תואר אקדמי ועוסקת ביזמות חברתית בחברה החרדית. כשהיא מספקת את רצף הפרטים הביוגרפיים אודותיה היא מציינת לצד גילה ותאריה האקדמיים גם את עובדת היותה דור ראשון לניצולי שואה מהונגריה. "זה חלק ממה שמניע אותי, הזיכרון ההיסטורי. הרי גם אבי היה פליט, המשפחה שלו ברחה מהשלטון הקומוניסטי באישון לילה, והם הגיעו לאוסטריה. יכלו לכלוא אותם ולהחזירם בכוח להונגריה, אם זה היה קורה, איך היינו מתייחסים לזה?"
תוך חודשים ספורים בלבד הפך הארגון הקטנטן שהקימה, חרדים לגירוש, לבשורה של ממש בנוף הארגונים הפועלים לרווחתם של מבקשי המקלט, והצליח לחולל שינוי של ממש במתחם רשות האוכלוסין וההגירה. נקודת הפתיחה הייתה הקמתו של דף פייסבוק הנושא את אותו שם שבו הצהירה כי היא מבקשת "לפתוח לדיון את סוגיית מבקשי המקלט בישראל ואת עמדת הקהילה החרדית בנושא לאור תפיסות עולם תורניות ואנושיות". ההמשך היה גיוס פעילים נוספים ובימים אלה הארגון מונה כ-25 מתנדבים.
עם כל הרצון שלי לראות בנוכחות שלך כאן משהו טבעי, אני מתקשה, מה לך ולכל זה?
"לפני שנה, בערך בפורים, האו"ם הכריז על רצועה באזור של אוגדנה וקניה כאזור בצורת. שמעתי את ההכרזה של מזכ"ל האום ולקחתי את זה אישית, הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו. דיברו על ילדים שמתים מרעב ואני דמיינתי אמא קנייתית מהאזור, יושבת כשהילד בזרועותיה וצועקת לעזרה ואף אחד לא מקשיב לה. הרגשתי את חוסר האונים שלה.
"מפה לשם הכרתי מישהו שעוסק בנושא של אפריקה והתחלנו לברר מהן אפשרויות הסיוע. בין היתר התוודענו לאפשרויות של הקמת בארות סולאריות, עם משאבות מים שפועלות מכוח השמש. מכיוון שיש מים תת קרקעיים שם הרעיון היה להפיק באמצעות הבארות שמונה שלוחות שבאמצעותן יועברו צינורות לשדות. הייתי בקשר עם החברה הקיבוצית ו"הצופים", והתחלנו לפעול סביב זה".
רגע, את מתארת בנונשלנטיות גמורה התגייסות עבור אוכולוסיה מאוד רחוקה, באמצעים לא שגרתיים, וזה לא עוזר לי להבין את הזיקה שלך לפעילות מהסוג הזה
"כי אחרי ששמעתי את זה, אמרתי לעצמי שאם אני רוצה לישון טוב בלילה, אני חייבת לעבוד ביום. המחשבה שהניעה זה בדיוק אותו זיכרון היסטורי שהולך איתי. יש בי כעס וכאב על העולם שכשאנחנו צעקנו 'הצילו' הוא לא הקשיב לנו.
"וכן, היו להם תירוצים מצוינים, לא באנו להם טוב בעיניים, המצב הכלכלי שלהם היה גרוע ומה לא. אבל אני 'העולם' היום. אני חיה בביטחון אישי וכלכלי ואם אני לא מקשיבה למה שנעשה אני שומטת את הקרקע מתחת לזכותי לבוא בטענות לעולם – ואני רוצה להמשיך לבוא בטענות לעולם עד נשמתי האחרונה. לא אסלח למדינות העולם על שסגרו בפנינו דלתות כשהן היו המוצא האחרון".
היא ממשיכה ומתארת תכנונים הנדסיים מורכבים וגיוסי כספים באותו פרויקט שארכו שנה ובסופו של דבר לא צלחו. "זה הלך ודעך", היא מסכמת.
ולמרות זאת המשכת לפעילות אחרת שגם היא עוסקת באפריקנים, אלא שהפעם זה קורה כאן בארץ. יש משמעות לעובדה שבשני המקרים את נרתמת לטובת האדם השחור?
"אני לא יודעת להסביר את זה, ייתכן שזה קרה כשהתעורר הדיבור האקוטי על הגירוש, אני לא זוכרת יום או אירוע ספציפי אבל הרגשתי שאני לא יכולה שלא לפעול, שאשנא את עצמי, שלא אוכל להכיל את עצמי אם לא אעשה משהו ועכשיו.
"התחלתי לשוחח סביב הנושא עם פרופ' גדעון קונדה, פעיל חברתי בדרום תל אביב למען התושבים והאוכלוסייה הזרה וכך פתחתי את הדף 'חרדים לגירוש'. גייסתי כמה חברים וחברות עם תפיסות עולם של צדק חברתי ויצאנו לדרך בלי לדעת מה נרצה לעשות אבל היה לנו ברור שאנחנו רוצים להביא את נקודת המבט היהודית על הסיפור של הגירוש.
"כחרדים מצאנו שהתורה מנחה אותנו בעניין הזה ומכוונת אותנו למסרים של חמלה, לראות את האחר ולהרגיש אותו. בתורה נכתב 'ורחמיו על כל מעשיו'. הקב"ה אוהב את כל ברואיו, ואם הוא אוהב אותם אז גם אני חייבת לאהוב אותם".
שבועות ספורים לאחר הקמת הדף וגיוס הפעילים החלה ליפשיץ לקבל פניות לעזרה של מתנדבים במתחם רשות האוכלוסין. המתחם הועתק מתל אביב לרחוב מבצע קדש בבני ברק בינואר השנה והוא משמש כמתקן אכיפה לצורך הארכת אשרות שהייה, לביצוע תשאולים ולהוצאת צווי גירוש.
מתחם הבושה
"הגעתי למקום ומיד הייתה לי תחושה של רגע גדול. רגש מאוד עמוק. זה היה רגע של צניעות מאוד גדולה. אני זוכרת שיצאתי מהרכב בתחושה של חרדת קודש, הרגשתי שאני צריכה לבוא בצעדים זהירים ושזה המקום הנכון להיות בו כדי להיות בני אדם יותר טובים.
"הדבר הראשון שראיתי זה הר של זבל ומאות אנשים עומדים בשמש בצפיפות, בלכלוך, זוהמה וסירחון. מהשלב הזה לקחנו את 'מתחם הבושה' כפרויקט".
"מתחם הבושה" זה תואר קשה
"כי זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי בושה. בושה על כך שהמדינה דואגת בצורה מכוונת להמאיס את החיים על הפליטים שמגיעים לשם, ובבואם דואגים לתת להם תחושה לא אנושית. זה מתקן ממשלתי שמתעמרים בו יום יום בבני אדם.
"המקום הזה לא היה על המפה. אני למשל קונה שנים ברמי לוי שנמצא בקרבת מקום ותמיד ראיתי אפריקנים ליד. התביישתי – איך לא ידעתי? ומעל לכל זו הבושה של איך אנחנו כיהודים יכולים לנהוג ככה, ליצור מקום שאנשים עומדים בו ימים על גבי ימים ואין בו שירותים? ואין צל? ואין מים? ואין ניקיון? אז המטרה שלקחנו על עצמנו הייתה להאניש את המקום הזה.
"פניתי לתנועה הקיבוצית והם השיגו לנו ציליה מאחד הקיבוצים בגודל של 8 על 8. ההתקנה הייתה די נוראית, כי אף אחד מאיתנו לא שירת בצבא אז אנחנו לא יודעים להתקין ציליה. החילונים שהיו ידעו מהשירות הצבאי שלהם איך לעשות את זה, והארתריאים ידעו ממקום מוצאם, וכך יצא שבהקמה הזו חווינו רגעי שפיות מאוד גדולים שנבעו מעשייה משותפת למטרה של עשיית טוב. מה שכן, היא לא שרדה ונפלה, ומצאנו עצמנו כמה שבועות אחר כך מתכנסים שוב.
"עבדנו מ-8 בערב עד 2 לפנות בוקר והצללנו את כל המתחם. גם ההצללה הזו לא שרדה יותר מיומיים כי הגשם מוטט אותה, אבל אז פנו אליי שני אקדמאים בכירים שומרי מצוות ושאלו אותי איזה מעשה צריך לעשות כדי שעם ישראל לא יתבייש. הם תרמו 20,000 שקלים שהועברו ישירות לבעלי מלאכה שהתקינו וקיבעו כאן אוהלים יציבים. אישה אחרת הביאה שני תאי שירותים כימיים. הפעלנו גם את הלשכה של שלמה מור-יוסף (מנהל רשות ההגירה והאוכלוסין – א"ד) שהפעיל לחץ על עיריית בני ברק והפסולת פונתה. המקום קיבל צורה קצת יותר אנושית".
בניית הציליה הראשונה במתחם רשות האוכלוסין בבני ברק. צילום: חיים הר-זהב
השאלה האוטומטית שעולה, בפרט בגלל היותך חרדית היא מה עם 'עניי עירך'? הם לא קודמים?
"אני רוצה שיראו לי איפה כתוב שעניי עירי צריכים להיות יהודים, מי קבע את זה? האנשים האלה הם עניי עירי. חוץ מזה, בפרשנות החז"לית יש מעגלים – המשפחה קודמת לבני העיר, והעיר שלי קודמת לעיר אחרת, וכך הלאה. אני פעילה במשפחה ובקהילה שלי, והגעתי לעם אחר, לא דילגתי.
"למה למשל התורה אומרת להתחשב בגר? לא כפרס על כך שהוא הופך ליהודי, אלא בגלל חוויית הזרות שלו, ממש כמו היתום והאלמנה. על כל אלה התורה אומרת שימו לב לאנשים האלה ביניכם, שחווים חוויה של זרות וזקוקים לכם".
אבל המעגלים האלה כוללים גם את תושבי השכונות הדרומיות בתל אביב, שחלקם רואים באוכלוסיה הזרה חלק מהבעיה שלהם או הגורם שהוביל להעצמה של הבעיה
"אני מזדהה עם הקושי הזה. זה לא שאני לא מבינה את המורכבות, ובוודאי שלא כל דבר שאפריקנים עושים בדרום תל אביב הוא טוב, ואם יש פשיעה אז בוודאי שצריכה להיות ענישה. אבל כיוון שעולה וחוזרת הטענה שהאוכלוסייה הזרה הם קהילה פוגענית של מפיצי מחלות ואנסים, אז אלה אמירות טעונות גזענות.
אם מדברים על אונס אז צריך לדבר על נתונים ומספרים. אני תמיד שואלת בחזרה 'כמה אנסים יש בערים אחרות?', ולצערי למרות שאני רוצה להקשיב למצוקה לפעמים אני לא מצליחה לעשות את זה, כי מתלווה לכך רוע".
כשהיא אומרת רוע היא מתייחסת גם לחלק מאירועי הערב שקדם לפגישתנו. פייגי הוזמנה להשתתף ברב שיח בעקבות הקרנת הסרט "גן בלסינג" של הבמאית רוני גפן. הסרט עוקב אחר גן הילדים בשכונת שפירא שאליו הושלכו בקבוקי תבערה בשנת 2012. האירוע התקיים בבית הקפה המקומי, מול קהל שכלל את תושבי השכונה. בין הדוברים ברב שיח היו עמנואל ימני, פעיל הקהילה הארתיריאית ומנגד, חיים גורן, תושב שכונת שפירא, שותף למאבק נגד נוכחות מבקשי המקלט בדרום העיר ולשעבר חבר מועצת סיעת דרום העיר במועצת עיריית תל אביב.
האירוע הופרע בקריאות קולניות מצדה של שפי פז ושל עוד שלושה פעילים מארגון "החזית לשחרור דרום תל אביב". לשיא הגיעו הדברים כאשר פז ניסתה להתפרץ לשולחן ולחטוף בכוח את המיקרופון מידיו של עמנואל. כשליפשיץ מוצגת לקהל היא סופגת נאצות מקומץ הפעילים יחד עם ציטוטים של פסוקים תנ"כיים. במשך אותן דקות שפת הגוף שלה לא מביעה כמעט דבר. היא רק מסתובבת לעבר הפעילים ומביטה בעיניהם. כשעולה ההצעה ששפי פז תצטרף כדוברת לפאנל היא קמה במחאה, ומכריזה שאם זה יקרה היא תעזוב את המקום.
הוטחו לעברך מילים מאוד קשות, אמרו לך שאת בושה וחרפה ליהדות, שאת מזדהה עם פושעים ואנסים, צעקו לעברך "קול דמי אחיך צועק אליך" – זו הייתה סיטואציה אלימה וטעונה וישבת שם מאופקת. תהיתי מאיפה החוסן הזה
”לא חשבתי על זה אבל הרבה יותר קשה לי היום, ביום שאחרי. מצאתי את עצמי הבוקר עם עיניים לחות. אני אדם לא בוכה, אבל היום ארובות העין שלי פעילות. קשה לי להכיל את הרוע שהיה שם, את האטימות. את הרצון לבוא ביודעין למקום שיש בו כוונת הדברות ולהפריע, את הביטול שלי כמי שמעזה לדבר את מה שלא מקובל עליהם. קשה לי עם האגרסיביות הפיזית עד כדי הניסיון האלים לחטוף מיקרופון לדובר כדי לסתום את פיו, ועם הסיפור של תושב השכונה שסיפר לי שהוא ראה את שפי פז זורקת קליפות בננות לעבר ילדים בגינה תוך שהיא צועקת לעברם 'אתם קופים'. כל זה – זה רוע" (שפי פז מכחישה את הסיפור מכל וכל – א"ד).
אבל העובדה שהגיעה אוכלוסיה זרה לאזור שהוא ממילא מוחלש היא לא משהו שאפשר להתעלם ממנו
"ראשית הם לא הגיעו אלא 'הוגעו', ואני חושבת שהקולניות הגדולה בסופו של דבר לא בהכרח מבטאת את רוב הציבור בשכונות הדרומיות בתל אביב. מה שברור לעין הוא שלמדינה יש חלק במתיחות שנוצרה בדרום תל אביב, הצעד התמוה שאין לו הסבר שהמדינה הביאה אותם לדרום נשכח ולא מדובר איך לראש הממשלה, לשריו, לאריה דרעי – איך לכל אלה יש פנים לדבר על 'ההגעה' שלהם. במקומם הייתי מתביישת ולא מסיתה נגד.
"המציאות המצערת היא שהמדיניות שבחרו פה היא חוסר מדיניות. עוד לא פגשתי מישהו שמתנגד לגירוש אבל שלבו לא עם תושבי דרום תל אביב, המצב הרי לא טוב להם ולא טוב לפליטים. ועוד לא ראיתי פליט אחד שלא רוצה לחזור לארץ מולדתו. הם רוצים לחזור לשם, לאדמה שלהם, למשפחות שלהם, והמדינה במקום לפתוח את הלב והאוזניים, נאטמה, ויותר מזה – היא מאפשרת לכוחות שליליים לנהל את מה שקורה כאן. נראה שמישהו רוצה להרוויח מזה".
מתחם רשות האוכלוסין וההגירה אחרי הקמת הציליה הקבועה. צילום: חרדים לגירוש
התורה מורה לי לאהוב את האחר
ליפשיץ היא טיפוס. היא מפתיעה כמעט בכל רגע, וקשה לתייג אותה גם כשמנסים. מחד, החזות שלה חרדית והיא מתנסחת לא פעם בעזרת אמרות מהתלמוד והמשנה. מאידך, היא משלבת מטען תרבותי חילוני כמו אזכורו של ז'אן פיאז'ה (פסיכולוג שווייצרי ותיאוריטיקן שתרם להתפתחות הפסיכולוגיה הקוגניטיבית – א"ד) ובעיקר היא מפתיעה בבחירות שהיא עושה בחייה. כמו למשל ההכרזה שבעוד כמה שנים היא לא תהיה כאן אלא תחיה במדינת עולם שלישי, שבה היא רוצה להרים פרויקט חברתי ענק.
"אני כבר מגששת סביב העניין הזה. זה בוער בי", היא מספרת, "הנושא של צדק תמיד אתגר אותי. לא תמיד ידעתי להכניס את זה לתיקיה מסודרת, אבל תמיד פעלתי על פי העקרון של 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש'. ככל שגדלתי ידעתי לשאול את השאלות שהיו נכונות לי, ונתתי לעצמי את התשובות על מה זה מחייב אותי. זה גם מה שהוביל אותי ליזמות חברתית בחברה החרדית כשבעשייה הזו הכוונה שלי ליצור מענה לאוכלוסיות קצה בחברה החרדית".
במי הפעילות הזו מתמקדת?
"בפליטי החברה החרדית ובאוכלוסיות מודרות בתוכה. אני אגב, בניגוד אולי למה שעשוי להיתפס על ידי עיניים חיצוניות, לא מאמינה שיש למישהו רשות לשנות את הקהילה החרדית, ולכן כל צעד שאני עושה, נעשה בשיתוף והכוונה של הרבנים".
את מצטיירת כמי שעושה מהפכות ומחוללת שינוי, אז זו אמירה מפתיעה
"למה? אני לא רואה בעצמי כמי שנותנת מענה של שינוי. ייתכן שהפעולות שלי והיוזמות שלי הן לעתים פורצות דרך אבל הן לא חותרות לשינוי. לאף אחד אין רשות לשנות את החברה החרדית. אם האוכולוסייה החרדית בוחרת לחיות כך, כלומר בוחרת שכל מהלך שלה יהיה וייעשה בעצת רבנים, זו הבחירה שלהם ולי או לך אין רשות לשנות אותה, אבל אם אני מוצאת תחום שזקוק למענה והוא בתחום עולמות הידע שלי, אני אפעל".
מה זה אומר בעצם, שאת לא תעודדי נשים חרדיות לצאת ללמוד באקדמיה?
"מעולם לא עודדתי אשה ללכת לאקדמיה. אני הלכתי, אבל אין לי זכות לשנות חברה שיש לה צביון. אם הצביון הוא שלחרדים אין חיבור לטכנולוגיה, מי אנחנו ובאיזה זכות שנרצה לשנות את החברה שזו בחירתה? אם גדולי ישראל החליטו בנושא של נשים ואקדמיה, ואותן נשים רואות עצמן כחלק מהחברה החרדית, והן בוחרות בדרך מסוימת, הרי שזו בחירתן.
"לפעמים הזעקות של חילונים בהקשר הזה מגוחכות. היית מתרעמת למה לא שלחו נשים למאדים? לא, כי לא שלחו גם גברים. באגודת ישראל אין פריימריז בכלל, אז איך אתן רוצות שתבחרנה נשים בעוד שגברים עוד לא נבחרו שם? כמובן שהייתי נלחמת שבאגודה תהיינה נשים, שתתמודדנה כמו כל אשה מהבית היהודי ועד מרצ ושתוכחנה עשיה משמעותית, זה יהיה יום של בשורה. את לא יכולה להיות חרדית ולפעול נגד גדולי ישראל, ואם זה לא מקובל עלייך את יכולה לבחור שאת לא חרדית".
אז בנושא הפליטים פנית לגדולי התורה לקבל אישור למעשייך?
"התשובה שלי פשוטה: בדיוק כמו שלא אשאל רב אם לשמור שבת, כי ברור שאני אשמור שבת כי זה מה שהתורה מורה, התורה מורה לי לאהוב את האחר – 'ואהבת את הגר' מופיע בתורה 36 פעמים. הדבר שהכי מטיחים בי זה שגר זה גר צדק. צריך לזכור שאנחנו לא היינו גרי צדק במצרים, גר הוא זר על פי רש"י, ומעניין שהתורה לא מבקשת שנזכור את הסבל שם במצרים – אלא לזכור דווקא את הזרות".
את עצמך בוחרת בחיים של זרות. את רוצה לעבור לחיות במדינת עולם שלישי, בטח בקרב אוכלוסיה שבאופן אבסלוטי שונה מהקהילה בה גדלת. את לא פוחדת מהבדידות הזו?
"אני אוהבת להיות לבד. אין לי בהלה מזה. לחו"ל למשל אני נוסעת לפעמים לבד, בלי משפחה, עם הרכב והמוזיקה שלי, ורק ככה אני חווה רגעים גדולים ודיוקים פנימיים שאני לא יכולה להשיג אותם בדרך אחרת.
"כחרדית גדלתי בלי נוכחות של אמנות ונחשפתי אליה רק בשנים האחרונות. אחד האמנים שאני הכי אוהבת זה מיכאלאנג'לו שאליו התחברתי בגלל שני דברים. האחד, העובדה שעבד עם גוש שיש, כלומר הוא ראה את היצירה בעיני רוחו ומבחינתו רק היה צריך להוריד את החלקים המיותרים שכולאים את הדמות. הדבר השני זה שהוא הבין שבבחירת החומר הזה, הוא יוצר יצירה שתישאר במשך דורות. הוא השקיע מחשבה במסר שהוא רוצה להשאיר.
"לפני חודשיים הייתי בפירנצה, באקדמיה, ולצד הפסל של דוד התעכבתי על ארבעת פסלי העבדים. כולם חולפים על פניהם כי הם חצי לא גמורים, ואני נתקעתי שם, כי מה שראיתי זה את האנשים שכלואים בתוך האבן. היה משהו חזק במבט המאומץ והנואש שלהם, וראיתי את העומק של הקיום האנושי, כמה אנחנו כלואים בתוך עצמנו, בתוך הדפוסים שלנו, עד כמה הם לא מאפשרים לנו לפעול כמו שנכון לפעול. חשבתי על עצמי, חשבתי על הפליטים, חשבתי על מצב חוסר האונים של אדם שרוצה להתקדם והוא כלוא.
"כשאת לבד את משוחררת מאוד, יש לך את כל הזמן שבעולם. אם הייתי מטיילת עם עוד מישהו החוויה הזו לא הייתה מתרחשת. אחר כך, כשהעברתי את המבט שלי לפסל דוד, לשלמות שצריך לשאוף אליה, בכיתי גם מול זה".
[mc4wp_form id="1006521"]
