יש כיוון לסילבסטר?

"טוב, עושים מסיבה", הוא אמר כשעבר לעיר לפני שבוע, אחרי שנים ממזרח לאיילון. "קצת אלכוהול, קצת חברים, קצת מוזיקה. אה, והחבר'ה אומרים שצריך אמדי. יש לך כיוון?".

לכולם יש כיוון. זאת תל אביב, אחרי הכל. זאת העיר שאפשר להשיג בה הכל 24/7. ובכל מקום אתה שומע "אמדי", "אמדוש", "בקבוקים", "קוביות". אז נכון שהסמים הכי רציניים שאתה עושה דרך קבע הם ג'וינטים שחברים משאילים לך כי נשאר להם ספייר, אבל כמה מסובך זה יכול להיות להתארגן על אמדי? יש לך חברים שעושים אמדי כל הזמן. יש לך חברות שמספרות על סופי שבוע שלמים כשהן פצוצות. ב"הארץ" היתה כתבת שער על זוגות שעושים לעצמם טיפול זוגי עם אמדי, וחוץ מלינק לחנות היה שם הכל.

למישהו חייב להיות משהו, וכל הכבוד שלך מונח פה על כף המאזניים.

כשאתה מפיץ בין החבר'ה שאתה צריך כיוון, בהתחלה יש שתיקה: אף אחד לא רוצה לשרוף את עצמו או את הקונקשן שלו לחומרים האסורים לפי פקודת הסמים המסוכנים התשל"ג, 1973. החוכמה, זורק לך מישהו שהיית בטוח שיש לו בכיס משהו שיוציא אותך מהבור, היא להתחבר לטלגראס. שמישהו יכניס אותך פנימה. אז תכניס? 'שניה יש לי שיחה דחופה, תיכף חוזר אליך', ונעלם. אתה מתחיל לשדר מצוקה. הם מפסיקים לענות בוואטסאפ. אתה מתקשר. כלום.

רגע, מה טלגראס, העצבים שלך מתחילים לעלות, אני ביקשתי גראס? גראס אני אבקש מסבתא שלך מהרפואי, או שמישהו ירחם עליי שוב וישאיר לי. שאלתי על אמדי! יש עוד קבוצות, עונה לך חברה עם שני ה-וי הכחולים האחרונים שתראה ממנה בסופ"ש הקרוב. יש ישרא-קוק, לקוקאין, אבל זה ישרא-קוק בס"ד והם שומרים שבת אז לא יעזור לך, ויש את "פסיכדליה" השווה, אבל לוקח חודשיים לקבל אישור ועד אז תחכה עם עוד כמה אלפים ותעבור מבחני אישיות שהפסיכומטרי פראייר לידם.

פתאום מופיעה לך הודעה בטלגרם. תתקשר לאיש הזה.

תמונת הפרופיל של "פרידריך הגדול" היא של המלך הפרוסי המנוח בצבעים עליזים. מסתבר שעולם הסחר בסמים אינו עולם של בורים ועמי ארצות, וזה אחלה בעיקר כשאתה חננה שעושה את צעדיו הראשונים בעולם שכולו כימיקלים. "תכתוב לו", נאמר בהודעה, "שאתה רוצה לקנות גלידה בתל אביב. אמרתי לו שאתה בסדר".

אוקי, זה מטופש, אתה אומר לעצמך, אבל יאללה, בוא ננסה.

"אני רוצה לקנות גלידה בתל אביב", כתבתי בהיסוס ששמחתי שאי אפשר לזהות דרך מסך הסמארטפון.

"יש דיבור", ענה פרידריך.

"אנחנו מדברים על מד"א, כן?" שאלתי, מנסה להיכנס לז'רגון.

"לא על מגן דוד אדום חחחחח" הוא ענה.

"אבל על משהו בראשי תיבות דומים" כתבתי, מוסיף סמיילי, מוחק, מוסיף, מוחק, לא בטוח אם סמיילי זה קול כי זה מצויר על כדורים של סמי מסיבות או מזעזע כי כיתה ג'.

"סבבה" ענה.

החיים הם לא טרבולטה

"אז איך אני מארגן 2 אמבולנסים?" שאלתי, עולה בהיסוס מדרגת מגניבות אחת, פתאום מרגיש ת'צמי מינימום טרבולטה בספרות זולה.

"זה 1000 כולל משלוח. שלח סרטון, אחר כך פייסבוק וצילום תעודת זהות וכתובת", אמרה התשובה.

פה עצרתי. סרטון? תעודת זהות? אבל זו חדירה לפרטיות! זה כאילו מאגר מידע לא מוגן, שאין לי שום בקרה עליו! אנחנו נגד ביומטרי ונגד זה שכל מיני אנשים יחזיקו בפרטים שלנו. הרי הפגנו נגד זה!!!

"רגע רגע! עצור שניה!" באתי לכתוב – ואז נזכרתי שאני עושה עסקת סמים, ומהרתי לוותר על כל הקטע של זכויות דיגיטליות ומאגרי מידע ו"הסר" ופרטיות.

"איזה סרטון לשלוח?" כתבתי בהכנעה.

"שלך. סרטון שלך. אל תשלח לי משהו מיוטיוב. צלם את עצמך עושה שלום".

צילמתי ועשיתי שלום למצלמה כמו דביל. ואז שלחתי את זה, וצילום תעודת זהות (אבל הסתרתי את מספר הזהות, כי יש לי עקרונות ואני נגד מאגרי מידע!) ולינק לעמוד האישי שלי בפייסבוק.

"מה זה?", שאל.

"זה אני בסרטון עושה שלום, ותעודת זהות ולינק לפייסבוק", עניתי.

"מה נראה לך? שאני רוצה להציע לך חברות? מה אני אעשה עם לינק? שלח צילום מסך של תמונת הפרופיל שלך".

"אה", עניתי נבוך. צילמתי. הסמקתי. שלחתי. הלכה הפוזה של טרבולטה מספרות זולה, ועכשיו אני יותר מזכיר את טום הנקס ב"ביג".

ואז אושרתי. זהו, אני בלופ של בעלי הכיוון.

השיחה הראשונה שהגיעה בטלגרם (בכלל לא ידעתי שיש אפשרות לזה באפליקציה הזאת) נפתחה ברעש של התקשרות לחו"ל ומעין "ביפ" שנשמע כמו תחילת הקלטה של מזכירה אלקטרונית משנות התשעים. "זה פרידריך", אמר קול גברי. "תן לי הודעה 30 דקות לפני שאתה רוצה את המשלוח אח שלי, ונגיע אליך עד הבית".

איזה שירות אדיב, חשבתי לעצמי. בימים שבהם אתה יכול להינמק בבית בוקר שלם כדי שיגיע טכנאי, פה מדובר בשירות של עד 30 דקות עם נרקוטיקה משמחת. הדבר היחיד שמתקרב לזה הוא השירות של דומינוס פיצה, אבל גם שם היה מקרה אחד שחיכיתי 32 דקות. נקווה שפרידריך רציני יותר.

חזרתי הביתה ושלחתי הודעה למלך הסמים הפרוסי שלי. "היי, אני בבית. מתי תוכל לקפוץ לפה?".

"תכף שולח אליך שליח, יא אח", הוא ענה מיד.

"יא אח, יא אח", זימרתי לעצמי, "גם אני אגיד לו אח, ואחי, פפפפ כמה אני לוהט".

מיד רצתי לספור את השטרות. 1000 שקלים חדשים ומעומלנים שהוצאתי מהכספומט עתיר העמלה בפיצוציה המתינו על שולחן האוכל ליד חשבון של פרטנר טיוי, ארנונה, מי אביבים ועיתון הארץ מיום שישי. החיים כקלישאה שמאלנית.

שוב הטלגרם צלצל. זה פרידריך. התרגשתי.

"דקה אצלך, רד למטה", הוא אמר.

ירדתי, מקווה לפגוש את פרידריך כשהוא רכוב על סוס לבן אציל, אבל מניח בסתר לבי שהוא יגיע ביונדאי אפורה.

פרידריך דווקא הגיע רכוב על קטנוע (איך לא חשבתי על זה, יא אללה? זאת שליחות בתל אביב, אחרי הכל) אבל בכלל לא ידעתי שזה הוא, כי הוא לא ממש דומה למה שמופיע בתמונת הפרופיל שלו בטלגרם. הוא סימן לי להתקרב, ואז הבנתי. אמא תמיד אמרה שאני מהיר תפיסה. יכול להיות שהקפוצ'ון השחור על הראש עזר, לא יודע.

נופפתי לו לשלום בהתלהבות, והוא סימן לי להוריד את היד כשעל פניו מבט מבועת משהו. אה רגע, נזכרתי שוב. זאת עסקת סמים.

ופתאום שמתי לב שבניגוד לתלונות של כל מי שאי פעם באה לבקר אותי, הרחוב שלי מואר. מאוד מואר. יותר מדי מואר. ניגשתי אליו מהנהן ונכנסתי שוב לדמות של טרבולטה. אני מגניב. אני בביזנס. אני קונה סמים. אני איש עם כיוון.

באתי ללחוץ את ידו, והופ – השקית הקטנה בידי. הופתעתי ובאתי לומר משהו (לא זוכר מה, זה היה אמור להיות מגניב) כשהוא אמר "כסף יש?".

"אה, בטח!" אמרתי בהתרגשות של ילד קטן. "קח!".

לקח, ונסע.

ואני לא ניוטון ג'ון

עליתי את שתי הקומות לדירה מתרגש כולי, כשהשקית מונחת לבטח בכיס המכנסיים. הוצאתי אותה, ממתין להתקשר לחבר שלי ולהודיע שהר הבית בידינו.

אבל זה לא היה אמדי. אלה היו שלושה כדורי אל אס די.

פאק.

"דיברנו על משהו אחר!" כתבתי לו בבהילות. "אפשר להחליף?"

"אחי, אמרת אמבולנסים, הבנתי אל. אס. די".

"אבל כתבתי מד"א!", העמדתי אותו מיד על טעותו.

"אחלה, אבל למה לא לכתוב בעברית פשוטה מה אתה רוצה? למה להתחכם? איך אני אמור להבין שזה מה שאתה רוצה כשאתה מדבר בקודים שרק אתה מבין?"

ועכשיו אני כבר לא טום הנקס בביג. עכשיו אני בקושי טום הנקס בפורסט גאמפ.

אבל פרידריך, כמו כל פרוסי טוב, נותן שירות. "אני אחליף לך, אבל הפעם המשלוח יעלה 50 שקלים".

"אעמוד בזה", עניתי לו.

כעבור 40 דקות הטלגרם צלצל. "אני אצלך עוד 20 דקות", הוא אמר.

הפעם, אמרתי לעצמי, אני לא מפשל. הפעם יהיה אמדי. אה, ואשמור גם על הפוזה והפאסון כדי שלא לאבד את הכיוון שזה עתה השגתי. אני ופרידריך זה פור לייף. אני ופרידריך זה משפחה. אני ופרידריך ננצח.

"אני למטה", הוא כתב, ומיד רצתי במדרגות והסתערתי דרך דלת הכניסה אל הרחוב המואר מדי.

הפעם כבר ידעתי למצוא את סוסו הנאמן של פרידריך, כי היתרון הגדול של חננות זה שיש לנו זיכרון טוב. זיהיתי אותו בקהל (הרחוב היה ריק ושומם לחלוטין) ומיד ניגשתי אליו.

לחצנו יד, ושוב השקית הייתה בידי. שמחתי. השחלתי אותה לכיס המכנס, ואז פרידריך קם מהקטנוע לרגע, והסתכל עליי.

"זה לא בשבילך האמדי, נכון? זה בטח בשביל איזה חבר או משהו".

"ל… לא. למה… למה אתה חושב ככה?" שאלתי אותו.

"אתה לא נראה לי הטיפוס. טוב, אולי אני טועה".

"זה בשבילי, אל תחשוש", אמרתי, מנסה לוודא שפרידריך ואני זה עד המוות.

"סבבה. תגיד, אפשר לבקש ממך משהו?"

"בטח, מה שתרצה".

"אחרי שתעשה את האמדי", הוא אמר לי במבט עמוק, "אתה יכול לכתוב לי כמה מילים של ביקורת? לספר לי איך היה? זה מאוד חשוב לי".

כאילו, כוכבים, כמו בגט טקסי? רציתי לשאול.

"ברור! בשמחה!" עניתי, ופרידריך חייך והנהן לעצמו מרוצה.

איזה שירות. איזו אדיבות. איזו אכפתיות. תכלס מה כולם רוצים בחיים האלה? כמה לייקים, דירוג מחמיא, וכיוון.

 

השימוש והסחר בסמים אינם חוקיים במדינת ישראל. אין לראות בכתוב כדי לעודד שימוש או סחר בחומרים המדוברים