לפני קצת יותר מתשע שנים, כשנשיא ארה"ב עוד היה ג'ורג' וו. בוש, ברק אובמה היה סנאטור צעיר וכוכב עולה במפלגה הדמוקרטית וקלינטון הייתה עדיין האישה של, דונאלד טראמפ כבר הופיע בכל מקום שאפשר לו זמן מסך. באופן ספציפי, הוא כיכב בפרק בלתי-נשכח של WWE RAW, ספינת הדגל של ההאבקות בארה"ב. טראמפ, חבר קרוב של וינס מקמהן (הבעלים של WWE) 'נלחם' במקמהן עצמו, בקרב 'שיער מול שיער': כל אחד מהמיליארדרים בחר מתאבק שייצג אותו. בסופו של הערב טראמפ ניצח, ובעזרת המתאבק האגדי סטיב אוסטין והמתאבק הפחות-אגדי בובי לאשלי, גילח למקמהן את הראש. אתמול בלילה, תשע שנים אחרי שהקהל חגג את נצחונו של טראמפ בזירת ההאבקות – הוא חגג ניצחון נוסף. ב-20 בינואר 2017 יחליף את ברק אובמה בתפקיד נשיא ארצות הברית.
לדונלד טראמפ וצוות המעבר שלו מחכה משימה לא פשוטה: אחרי כמות הרפש הבלתי נתפסת שהטיל על המחנה השני ואחרי שהוגדר על ידי אובמה כמי ש"לעולם לא יהיה נשיא", טראמפ צריך לעבוד עם ה"נשיא הגרוע בתולדות ארה"ב" (כלשנו), כדי להיערך לארבע שנות נשיאות שאף אחד לא מסוגל לחזות כיצד ייראו. ובכל זאת, ננסה לסקור בקצרה את חמשת השינויים והאתגרים המרכזיים שיעמדו בפני איל הנדל"ן שהפך למנהיג העולם החופשי, במאה הימים הראשונים.
1. סגנון חיים
טראמפ יידרש לכמות בלתי נתפסת כמעט של התאמות בסגנון החיים ואופי קבלת ההחלטות – ואולם סביר להניח שהאיש שניהל לא מעט עסקים ונשאר (לפחות מבחינת העם האמריקאי) סמל להצלחה, יידע לנווט את דרכו. ואם לא סביר להניח, לפחות מותר לקוות.
טראמפ יידרש לסגל לעצמו כמה שיותר תכונות 'נשיאותיות', וכמה שפחות תכונות 'טראמפיות'. זה הפרדוקס הקבוע של פופוליסט שמצליח במשימתו: ממש כמו שר הביטחון שלנו, אביגדור ליברמן, ובעצם כמו מנהיגים רבים וטובים, טראמפ יגלה שהוא כבר לא יכול לעשות מה שבא לו. אין יותר סערות-טוויטר בשלוש בבוקר, אין יותר כינויים משפילים לכל מי שלא מעריץ את האדמה שהוא דורך עליה, ובעיקר אין יותר הילרי להאשים. מעכשיו הוא הכתובת. הוא מכתיב את סדר היום, והוא צריך להנהיג אומה של 320 מיליון איש, שמתוכם רק כ-60 מיליון בחרו בו בפועל.
2. הרכבת קבינט
כשאובמה נכנס לתפקיד, למרות ואולי בגלל הדימוי המאוד-ליברלי שלו, הוא ניסה לשדר פייסנות ושמרנות יחסית כלפי הצד שלא בחר בו. בין היתר, מינה את הילרי קלינטון – יריבתו בפריימריז ובעלת דעות ניציות למדי, לשרת החוץ. הוא נקט בצעד קיצוני עוד יותר כשהחליט להשאיר את שר ההגנה היוצא של בוש, רוברט גייטס, בתפקידו. בקדנציה השנייה שלו, אובמה משך חזרה שמאלה, עם המינוי של ג'ון קרי וקידום אג'נדה פרוגרסיבית יותר הכוללת שימת דגש על נושא איכות הסביבה, חתימה על הסכם פריז, התייצבות לצד הקהילה הגאה ועוד.
גם טראמפ יידרש להרכיב כעת את הקבינט שלו. כמה בעלי ברית נאמנים – כמו רודי ג'וליאני, ניוט גינגריץ' וכריס כריסטי – יצפו בוודאי לתגמול, וטראמפ יידרש להכריע בין החברים ממסע הבחירות, לריענון שהבטיח. רשימת המועמדים לתפקידים כמו שר האוצר, העבודה, החקלאות ועוד כוללת את הפוליטיקאים מוכרים שהזכרנו כאן, אבל גם רשימה ארוכה של מנכ"לים, אנשי עסקים ומיליארדרים. החיבור בין ההון והשלטון מעולם לא נראה כל-כך קרוב – והוא מתקרב דווקא בכסות שלטון 'עממי' ופופוליסטי. יהיה מרתק לראות את טראמפ מצדיק, למשל, את התכנית למנות את סטיבן מנוצ'ן, איש עסקים בוגר גולדמן-סאקס, לשר האוצר.
במקביל, טראמפ יצטרך לעבוד קשה כדי להבטיח שהרוב הרפובליקני בבית הנבחרים ובסנאט יעבוד איתו ולא נגדו: בהתחשב בעובדה שאת הרוב הזה מוביל יריבו הפוליטי, פול ריאן, הדרך לאחדות פנים מפלגתית תהיה מורכבת לפחות כמו הדרך לאחדות לאומית, אם לא מורכבת יותר.
3. מתיאוריה לפרקטיקה: החוקים שיבוטלו ואלה שיחקקו
טראמפ פיזר הבטחות בחירות רבות. מהחומה בגבול מקסיקו, דרך הסנקציות כלפי המטבע הסיני ומשיכת ההתערבות האמריקאית בסוריה, ועד הקמת נמלי תעופה ומקומות עבודה חדשים ופיתוח האזורים הנדכאים של המערב התיכון (אותן מדינות כמו פנסילבניה ו-וויסקונסין שהעניקו לו את הניצחון). בנוסף, הבטיח טראמפ לבטל חקיקה שתומכת בזכותן של נשים לבצע הפלות, לסגור את המימון לקבוצת "הורות מתוכננת", ואף לקבוע עונש פלילי בחוק לנשים שיבחרו בכל זאת להפיל. הוא גם הבטיח להרחיב את סל העינויים העומד בפני סוכני מערכת הביטחון, טען שיבטל את אובמה-קר, הצהיר שיקצץ במסים (לעשירים, כמובן) במסגרת תכניתו הכלכלית וכמובן, הבטיח לבחון מחדש את היחסים האמריקאים עם נאט"ו, את מעורבותה של ארה"ב בהסכמי הסחר ואת השקעותיה בשלל גופים בינלאומיים.
אבל חשוב ביותר, אולי, הוא מינוי שופט עליון חדש: מזה חודשים ארוכים שאובמה לא מצליח למנות שופט, בגלל הרוב הרפובליקני החוסם אותו בקונגרס. כעת טראמפ יוכל לבחור שופט חדש, שיהווה לשון מאזניים בבימ"ש העליון המורכב מארבעה שופטים ליברליים וארבעה שמרנים. למה זה חשוב? שופט עליון ממונה בארה"ב ישירות על-ידי הנשיא ולמשך כל ימי חייו, באופן שמסמן אותו אפריורית כשמרן או ליברלי וכנאמן לשלטון מסוים – אבל גם נותן לו מעמד של קבע שאינו ניתן לערעור (ונתקע לא אחת כעצם בגרונם של נשיאים חדשים). כדוגמה טרייה למדי לכוחו של בימ"ש העליון האמריקאי, נזכיר שנישואי להט"ב הוכרו בכל ארה"ב לא בגלל החלטה של הממשל, אלא במסגרת פסק דין.
מאה הימים הראשונים של טראפ בתפקיד יספקו תשובה לשאלת 3.7 מיליארד הדולר: האם גם טראמפ, כמו בוש, כמו אובמה, יבין שדברים שרואים מהחדר הסגלגל לא רואים מגג מגדלי טראמפ בניו-יורק, ויתמתן?
4. היחסים עם בעלות הברית – והיריבות
רבות דובר במהלך הקמפיין הנשיאותי על החיבה בין טראמפ ופוטין, וההערצה שהראשון רוחש לשלל מנהיגים 'חזקים'. מאידך, טראמפ התנער מהקשרים עם אירופה, אבל לא שכח להבטיח יחס מועדף לישראל. כעת מגיע שלב ההוכחות: רבים מאמינים שהפער בין הדיבורים של טראמפ על מדיניות החוץ שלו למציאות יהיו עצומים – הסיכוי שהשגרירות האמריקנית, למשל, תעבור באמת לירושלים, הוא כמעט אפסי. מאידך, קל לנחש שטראמפ ימהר להיפגש עם בעלי הברית המסורתיים – כולל ראש ממשלת ישראל, נתניהו – ועם השכנים, כולל ג'סטין טרודו הקנדי. הוא צפוי לפעול להידוק היחסים עם פוטין, כמובן, ויהיה מעניין לראות כיצד ינהג במנהיגת גרמניה אנגלה מרקל (אישה חזקה מהימין הפוליטי), מנהיגת בריטניה תרזה מאי (ע"ע מרקל) ומנהיג צרפת, פרנסואה הולנד. אחת הסיבות לעניין המוגבר ביחסו למנהיגים אלה קשורה כמובן דווקא במועמדים לרשת אותם: מועמד הלייבור הבריטי נגד תרזה מאי הוא איש שמאל אנטי-ממסדי שזוכה לתמיכה הדומה במהותה לזו שקיבל טראמפ; נגד הולנד רצים שני מועמדים מהימין הפוליטי – סרקוזי ה'מתון', ולה-פן הקיצונית שמיהרה לברך אותו על נצחונו תוך שיגור מסר אלים למדי לשמאל העולמי.
5. להפוך את אמריקה לנהדרת שוב
דונלד טראמפ ניצח בבחירות האלה בגלל הרבה סיבות שונות, שנידונו ויידונו בוודאי בהרחבה בימים הקרובים. בין היתר, ידובר על כישלון הסקרים, על מרד האדם הלבן שהפריבילגיות נגזלו ממנו מהר מדי ובחדות, על חוסר ההתלהבות מקלינטון ועל ה"פאק יו הגדול בהיסטוריה" שהמצביע האמריקאי אותת לממסד בוושינגטון די. סי.
ואולם, מרגע שיושבע לנשיאות, יהפוך טראמפ להיות המייצג האולטימטיבי של הממסד השנוא עליו כל-כך. האיש שמסמל את כל מה שוושינגטון לא רוצה להיות, יצטרך לעצב סגנון והתנהלות שיאפשרו לו לשמור על הלהט הכמעט-מהפכני, המתריס עד הרגע האחרון, ובמקביל, גם על הנשיאות. מבחינה זו, לא מן הנמנע שימצא חבר קרוב בנשיא הפיליפינים הגס ומהיר הלשון רודריגו דוטרטה, שמפליא זה כמה חודשים את קללותיו במיטב מנהיגי עולם ועמיו (כן, גם היהודים לא חמקו מהרדאר. גם לא אובמה).
טראמפ יידרש לבסס את נשיאותו, לקדם מדיניות, ולייצר תכנית ארוכת טווח שיודעת להביט לעתיד הרחוק: בעוד ארבע שנים, בגיל 74, הוא יעמוד לבחירות מחודשות ככל הנראה. איך שלא נהפוך את זה, המעמד של האיש ישתנה בהכרח עד אז, והוא צריך לבחור כבר מעכשיו איך לעצב את דמותו הציבורית מחדש באופן שישרת את הצורך הפוליטי הזה. אם טראמפ מעוניין בארבע שנים בלבד, ההתנהלות שלו תהיה משוחררת יותר, מוכוונת פחות ותוססת בהכרח.
עם היוודע התוצאות הבוקר, פרסם האתר kayfabenews העוסק בפארודיה על חדשות היאבקות, כתבה תחת הכותרת "America turns Heel". בהיאבקות, Heel הוא האיש הרע, שמעליב את הקהל המקומי, צוחק על הדגל או המדינה, ומשתמש בטקטיקות זולות ופחדניות כמו מכה מתחת לחגורה כשהשופט לא מסתכל כדי לנצח. "אחרי שנים בהם שיחקה בתפקיד ה'בייביפייס' (הטוב)", כתבו באתר, "השמיעה מסרים חיוביים על שלום וקידמה ושוויון זכויות, הדהימה אמריקה את העולם כשהפכה הלילה ל'היל', במהלך שתודלק על ידי סקסיזם, גזענות, שוביניזם ושנאת זרים. אמריקה צפויה להמשיך לשחק בתפקיד 'הרעה' לפחות לארבע השנים הקרובות".
ב-20 בינואר 2017, דונאלד ג'ון טראמפ יושבע כנשיא ה-45 של ארצות הברית של אמריקה. תנו לזה רגע לשקוע.
