בסוף השבוע, כמו שבטח כבר שמעתם, קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה נגד ההתנחלויות – לא נגד ישראל – אחרי שארה"ב סירבה להטיל וטו (כפי שהיא בדרך כלל עושה במצבים כאלה). הסירוב הזה נובע בעיקר מהידרדרות יחסי ארצות הברית-ישראל. הפוליטיקאים הישראלים מאשימים את אובמה ואת "האו"ם האנטישמי", אבל הם טועים, מטעים ופופוליסטיים.
מה ומי זו מועצת הביטחון?
מועצת הביטחון היא אחד משישה גופים מרכזיים באו"ם, ונחשבת לגוף החזק והמשמעותי בו, עקב יכולתה היוצאת-דופן והמנדט שלה להטיל סנקציות, אמברגו ואף להפעיל כח (אמנם כח של האו"ם, אבל כח) במקרה הצורך. במועצת הביטחון חברות 15 מדינות הנחלקות לשני סוגים: החברות הקבועות – קבוצת המדינות המנצחות ממלחמת העולם השנייה: ארה"ב, בריטניה, צרפת, סין ורוסיה, ו-10 חברות שמתחלפות אחת לשנתיים, ב-1 בינואר, ומייצגות במועצה גושים מסוימים (אפריקה, מערב אירופה וכו'). כוחן של החברות הקבועות הוא במה שמכונה 'זכות הוטו': קרי, הזכות להטיל וטו על החלטה שלא מוצאת חן בעיניה, גם אם עברה ברוב של 14-1. לאורך השנים, כפועל יוצא של הברית בין ישראל וארה"ב, נהגה ארה"ב בדיוק כך. ככל שעלו הצעות שלא מצאו חן בעיני ישראל – שמעולם לא הייתה חברה במועצת הביטחון בעצמה – ארה"ב עשתה עבורה את העבודה והפילה את ההצעה.
האם ההחלטה התקבלה עקב אנטישמיות? אולי, אבל כנראה שלא. התכנסות של מועצת הביטחון של האו"ם בניו יורק השנה. צילום: Ognjen1234 / Shutterstock.com
מה קרה הפעם?
מה שקרה בשישי הוא סממן משברי ביחסי ישראל-ארה"ב: הצעה מצרית שהפכה להצעה ניו-זילנדית-מלזית-ונצואלית–סנגלית, ומתייחסת להקמתן, הרחבתן וביסוסן של ההתנחלויות כפגיעה מכוונת ודרמטית בסיכויים להסכם שלום בין ישראל והפלסטינים, עברה ברוב מוחץ של 14 בעד, נמנעת אחת ואפס מתנגדות. ארצות הברית (הנמנעת היחידה כמובן) לא הטילה על ההצעה וטו. מי שעקב אחרי הידרדרות היחסים בין ישראל לארה"ב, וספציפית בין נתניהו לאובמה לאורך שמונה שנות כהונת האחרון, לא התפלא: למרות הסכמים ביטחוניים ענפים, למרות הצהרות ופגישות, ניכר היה שמשהו שם לא דופק. קראו לזה תחושת בטן, אבל לדעתי יש סיכוי שאולי, איכשהו, היה להתערבות הבוטה של ראש ממשלת ישראל בבחירות בארה"ב חלק קטן, מזערי, מצומצם בעניין. אולי בעצם הייתה זו הביקורת העקבית של ממשלת ישראל (כולל כאלה שכבר לא חברים בה, כמו המושיע לעת מצוא, בוגי יעלון, על ג'ון קרי, אובמה ומאמצי השלום. אולי שילוב של יותר מדי פוסט-אמת ופחות מדי אמת. כך או אחרת, ביום שישי נוצר תקדים שלילי ביחסי ישראל-ארה"ב, ויחסי ישראל-העולם.
מה הלאה?
ראשית שווה להתעכב על כך ש-14 מדינות הצביעו בעד ההחלטה: החל ממדינות שלא ציפינו לסיוע מהן, כמו מלזיה ומצרים, דרך מדינות שנתניהו ושות' ניסו לחזר אחריהן כמו רוסיה (מזל"ט במתנה לא קונה הצבעה באו"ם מסתבר) ויפן, וכלה במדינות מהגוש האמריקאי-מערב-אירופי שישראל נחשבת חלק ממנו, כמו ספרד וארה"ב. יש משמעות דרמטית לעובדה שישראל – אולי זה קשור לכך שאין לה שר חוץ, או תקציב למשרד החוץ, או מדיניות חוץ והסברה ברורה – לא הצליחה לקושש ולו קול אחד מסכן. למען הסר ספק, להאשים את השגריר דנון זו שגיאה עובדתית וטקטית כאחד: גם אבא אבן לא יכול היה להושיע את ישראל מההצבעה הזו. אשר לעתיד – ובכן, להחלטות מועצת הביטחון יש כח. החלטה אחת של המועצה נתנה ב-1991 גושפנקא לפלישה צבאית לעיראק אחרי שזו כבשה את כוויית. החלטה אחרת אישרה פתרון צבאי למלחמת האזרחים בלוב. עוד החלטה סייעה לאכיפת החרם שהביא להפלת האפרטהייד בדרום אפריקה. ההחלטה הנוכחית נותנת רוח גבית הן למי שירצה להחרים את ישראל עקב בנייתה בשטחים, וגם מחזקת את הטיעון הפלסטיני לחשיבותן של ההתנחלויות לגבי הבנייה הזו. אחת ההצדקות להחלטה שסיפקו שגרירי המדינות שהצביעו בעדה, הייתה הסלמתה והעמקתה של האחיזה הישראלית בשטחים דרך חוק ההסדרה שעבר קריאה טרומית לפני כמה רגעים. עד כאן תיאוריית הקוץ בישבן של שר החינוך.
גם אבא אבן לא יכול היה להושיע את ישראל מההצבעה הזו. דני דנון, שגריר ישראל באו"ם. צילום: Darko CC BY-SA 3.0
"טוב זה כי האו"ם אנטישמי, נכון?"
כן. כלומר, לא, אבל כן. האו"ם הוא לא גוף פרו-ישראלי, כמעט בהגדרה, עקב הרכבו וריבוי המדינות הערביות ו/או הבלתי-מזדהות לשעבר ו/או חברותה של רוסיה שאינה, למרות מה ששר הביטחון בהווה והחוץ לשעבר טוען, ו/או חברותה של סין שבה, לדברי שר החינוך, לאיש לא אכפת מהשטחים.
אבל מועצת הביטחון היא סיפור שונה. גם בגלל הוטו, וגם בגלל שההרכב שלה בדרך כלל מאוזן משל האסיפה הכללית. האם ההחלטה התקבלה עקב אנטישמיות? אולי, אבל כנראה שלא. גם אם מוציאים מכלל חשבון את המדינות שעוינות את ישראל כמו מלזיה, רוב חברות המועצה הן לא מדינות אנטישמיות באופן מיוחד, ולחלקן הגדול יחסים דיפלומטיים ענפים איתנו. כל החברות מגדירות את ההצעה חד משמעית כאנטי-התנחלויות אך לא אנטי-ישראלית, ובוודאי לא אנטישמית. אשר לשאלה האם האו"ם עוסק בישראל יותר מאשר בשאר המקומות ('מה עם סוריה', 'מה עם טיבט', וכן הלאה) ובכן: ראשית, ברור שהאו"ם לא יעסוק בטיבט שתחת כיבוש סיני, ולא בסוריה שמופצצת לכל הרוחות בסיוע רוסי אדיב (ראו גם 'זכות הוטו') ובכל זאת עסק האו"ם בהצעות שעיקרן הומניטרי באזורים אלה. כל הצעה אחרת, והיו כאלה, פשוט נפלה. אגב, בדומה מאוד להצעות דומות שגינו את ישראל ונפלו בזכות וטו אמריקאי – שפשוט לא היה שם כדי להציל את מדינות החוץ של ממשלת נתניהו הערב הזה. ולמי שעוד תוהה אם אובמה אשם בכל, הנה הצעה: ראו מה היה לביבי להגיד בדף הטוויטר שלו ("על ארה"ב להטיל וטו הערב". זהו. פקודת יום מטעם המפקד), ומה היה למשרד החוץ להגיד על ההחלטה כמכלול ("מחטף של אובמה, קנוניה(!) שלו ושל קרי (זוכרים?) נגד ישראל רגע לפני שטראמפ עולה".)
תגובת רה"מ נתניהו בעקבות החלטת מועצת הביטחון של האו"ם: ישראל דוחה על הסף את ההחלטה ולא תכפיף את עצמה אליה. https://t.co/N3rbRBWcZ5 pic.twitter.com/6vl7OvMpz8
— משרד החוץ (@IsraelHebrew) December 23, 2016
והפוליטיקאים שלנו, מה אומרים?
נפתלי בנט העלה תמונה של הדלקת נרות בגטו ורשה וכתב ש'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה'. ביבי העלה פקודת יום כאמור. לפיד (לפי עיתון הבית) אמר שהאמריקאים צריכים להטיל וטו, ניסה לגשש אצל יועצי אובמה ואפילו שלף את קלף "בנושא הזה אין בישראל קואליציה ואין אופוזיציה" והוסיף: "כל ניסיון לכפות עלינו פתרון מבחוץ ייכשל", שזה גם מה שדרום אפריקה אמרה ב-1980. גלאון קראה לארה"ב שלא להטיל וטו, והדגישה שזו הצעה שנועדה להציל אותנו מעצמנו. הרצוג העלה פוסט שמתחיל ב"נתניהו איבד שליטה", ונגמר בקריאה ללפיד לחבור אליו: "רק ממשלה אחרת, שקולה ואחראית תוכל לבטל את ההחלטה ולתקן את הנזק החמור מהחלטת האו"ם".
בשורה התחתונה, הנראטיב הימני מנצח בענק: התקשורת על גווניה התגייסה כדי להסביר שהאו"ם שונא ישראל ואובמה אשם. ביבי שוב מנצח, גם כשישראל מפסידה. אולי, בעצם, בעיקר כשישראל מפסידה.