ב-24/3/2017 פרסם המגזין הנחשב "פוליטיקו" ראיון מקיף שערכה סוזן גלסר עם יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, תחת הכותרת "האיש שינצח את נתניהו". בראיון המדובר נתנה גלסר ללפיד במה רחבה לשטוח בה את תפיסת העולם שלו, אותה תמצת במונח "מתון קיצוני", או אם תרצו, "מרכז קיצוני". את תפיסת העולם הזו, שאותה פיתח לפיד בהמשך במאמר ארוך, מנופח ותלוש כמעט במגזין "השילוח", תחת הכותרת "המרכז חוזר", אפשר לתמצת כך: המרכז, אלידבא דלפיד, הוא המקום שבו הכל קורה, האפשרות היחידה לשלוט, הדרך היחידה לנצח. הוא ההתחלה וגם הסוף. האלפא והאומגה. יש שיאמרו, הכי ישראלי.
לפיד יודע היטב מה הוא עושה, או שלפחות כך נדמה. לא בכדי החליט יו"ר מפלגת העבודה החדש, אבי גבאי, להצטרף אליו במאבק על לבו של אותו אלקטורט הממוקם הממוקם באותו 'מרכז פוליטי' החמקמק והקריטי כל-כך עבור כל מועמד לראשות הממשלה (זולת מועמד הליכוד, כמובן). שני הפוליטיקאים הללו, שכוחם המשולב מגיע לכמעט 40 מנדטים בחלוקה פנימית המשתנה תדיר, נראים כיום כמי שנלחמים כדי למצב את עצמם כיותר ויותר "מרכזיים", בדרך פשוטה למדי, הכוללת שלושה שלבים:
בתמונה: שלוש אידיאולוגיות שלא בטוח שקיימות במציאות
ראשית, הימנעות מביקורת ישירה וחריפה מדי על נתניהו והליכוד, כדי שלא להבריח מצביעי ימין-רך. שנית, עיצוב הקמפיין באופן חיובי עד סכריני, עם סיסמאות שנשמעות כמו חלק מקמפיין שיווק לרשת טלוויזיה: האחד "אוהב את ישראל" ומפרסם סרטונים של עצמו נואם בפני בני עשרה ומפריח סיסמאות שנשמעות כמו פופ של סוף שנות ה-90', השני מהגג על "המדינה הטובה בעולם" ומפזר הבטחות ל-30 מנדטים. שלישית, הימנעות בכל מחיר מזיהוי עם השמאל, מתוך הנחה שרוב מצביעיו ילכו עם הסוס המנצח ומיעוטם יחזקו את מרצ וימנעו ממנה לנשור אל מתחת לאחוז החסימה.
כך יכול לפיד להבהיר מעל כל במה שהוא אינו שמאלני, חלילה, וששותפתו הטבעית הראשונה לקואליציה עתידית היא הליכוד – בעוד גבאי מרשה לעצמו לשלוף כיפה מהכיס ולהגג על אמונתו היוקדת של כל יהודי באלוהים. שניהם גם יחד, אגב, מרשים לעצמם להתחרות בתחרות האמירה הפופוליסטית בעניין עתיד ירושלים ("ירושלים המאוחדת עדיפה מהסכם שלום" וכו').
https://www.facebook.com/YairLapid/videos/1347734191951595
מסתבר שלאהוב את ישראל זה גם לאהוב קלישאות
כך, חושבים מנהיגי המפלגות השנייה והרביעית בגודלה בכנסת, בהתאמה, יוכלו לקרוץ די הצורך לאותו מרכז מיסטי, לאותו ציבור מתון, ולהרוויח את קולו. הם משווים עצמם לעמנואל מקרון, נשיא צרפת העומד בראש מפלגת המרכז "אן מארש" ולג'סטין טרודו מקנדה שמוביל את המפלגה הליברלית. הם מפליגים בחשיבות קשריהם עם אנגלה מרקל, הימנית-המתונה שמנהיגה את גרמניה. הם מהגגים על חשיבותו של המרכז עד בלי די. גבאי הסביר שהוא לא מאמין במילים דוגמטיות כמו 'ימין ושמאל'. לפיד אפילו טרח ושכתב את ההיסטוריה, באותו מאמר מפורסם ב"השילוח", כך שגם רונאלד רייגן ומרגרט תאצ'ר – אנשי ימין שמרנים ומובהקים מהמעלה הראשונה – יוצגו כ"אנשי מרכז".
אלא שמרוב מאמץ, גבאי ולפיד מפספסים דבר-מה קריטי המונח לנגד עיניהם: כמו שאמרה פעם מרגול, הופה, הופה – פה זה לא אירופה. או קנדה, לצורך העניין.
https://www.facebook.com/avi.gabbay/videos/2035100836708656
"מדוע באתי לפוליטיקה". לא בטוחים שהבנו.
הפוליטיקה הצרפתית כמו גם הקנדית, מחולקת בראש ובראשונה לאורכם של קווים אידאולוגיים הקשורים בכלכלה וחברה. קפיטליזם מול סוציאל-דמוקרטיה, הפרטה מול הלאמה, ממשלה קטנה מול גדולה ועוד. לכן, כשמפלגות מציעות דרך 'מרכזית' במדינות הללו, הן מכוונות לפתרון בלתי דוגמטי, גמיש, מתקדם, לבעיות שטורדות את מנוחת המצביעים מזה שנים רבות. מקרון ייצר את "אן מארש" כתנועה החותרת לגלובליזציה מואצת, שיתופי פעולה רב-לאומיים וכלכלה פתוחה ופרו-עסקית. טרודו מוביל קו כלכלי ליברלי ביותר, הכולל בין היתר הסכמי סחר בינלאומיים, אישור הפקת נפט מואצת ועוד.
מקרון הצליח לייצר מפלגת מרכז חזקה על ידי שבירת קירות וניעור חסמים: הוא הבין שכלכלה ליברלית לא חייבת לצעוד יד ביד עם מדיניות חברתית שמרנית, מנותקת וקפואה. הוא הפנים שאפשר לתמוך בהגמשת חוקי העבודה, לשמור על מדיניות נוקשה למדי כלפי הגירה ולחזק את ההפרדה המוחלטת בין דת ומדינה, תוך-כדי עידוד השתתפות צעירה, הכרה בהתחממות הגלובלית ובעיותיה וקידום דיפלומטיה פתוחה הבנויה על שיתופי פעולה בתוך ומחוץ לאירופה.
הבין את השינויים בחברה הצרפתית. עמנואל מקרון צילום: שאטרסטוק
טרודו בידל את מפלגתו הליברלית – מפלגת מרכז מסורתית, הוותיקה ביותר בפוליטיקה הקנדית – על ידי עיצוב מצע שמדגיש את אופייה הקפיטליסטי של הכלכלה ופורט על נימי הלאומיות הקנדית מחד – ומאידך שינוי גישה דרמטי כלפי העמים הילידים של קנדה, קידום אג'נדה פמיניסטית ופרו-להט"בית חסרת תקדים, כולל שינוי מילות ההמנון הלאומי. אפילו תכנית החומש הלאומית להאצת הכלכלה שהשיק טרודו, שכללה השקעה חסרת תקדים של מאות מיליארדי דולרים, נשענה בראש ובראושנה על הון של משקיעים ועידוד יוזמה פרטית במשק הקנדי, לא על מפעלי ענק מטעם המדינה נוסח הניו דיל של רוזוולט האמריקאי.
שני המנהיגים הללו גם יחד, הצליחו ליצור "מרכז חדש" דווקא בגלל שנמנעו מדוגמטיות וידעו לשלב פנים צעירות וחדשות עם גמישות פוליטית מרהיבה שנתנה להמוני מצביעים תחושה שכולם יכולים למצוא בית בתוך מפלגותיהם. לא בכדי הם זוכים לרוב מוחלט בפרלמנטים שלהם, שמאפשר להם למשול ביתר יעילות ולהעביר כמעט כל חקיקה בקלות מול אופוזיציה משוסעת משני הכיוונים. אם תרצו, מקרון וטרודו הם לצרפת וקנדה מה שטוני בלייר היה לבריטניה בעבר: דרך שלישית שמנערת את האבק מעל האידאולוגיות הישנות, מוכנה להמר ולהעז – וגם להתרסק.
פמיניזם ופרו להט"ביות עד כדי שינוי ההמנון הלאומי. ג'סטין טרודו (משמאל)
לפיד וגבאי, בתורם, מציעים מרכז רדיקלי שטוען, כביכול, לשבירת מוסכמות באותו האופן שבו מקרון וטרודו עשו זאת: הם מנסים להשיל מעליהם הגדרות ישנות של ימין ושמאל, לפנות לקהל בוחרים לא-קונבנציונלי ולנער את הפוליטיקה הישראלית. אלא שהפוליטיקה הישראלית לא מחולקת על בסיס כלכלי: הבית היהודי אמנם מאופיין בשמרנות כלכלית והעבודה היא על פי רוב סוציאל-דמוקרטית, אך הליכוד מכיל חברי כנסת 'חברתיים' רבים, מרצ ויש עתיד הן מפלגות קפיטליסטיות ברובן והמפלגות החרדיות, חברות נאמנות בגוש הימין, הן מפלגות סוציאליסטיות לכל דבר ועניין.
תחת זאת, הפוליטיקה הישראלית, הימין והשמאל והמרכז, זוכים לזיהוי הציבורי שלהם בהתאם לעמדותיהם המדיניות. ימין משמעו ניצי, שמאל משמעו יוני, מרכז משמעו ניסיון נואש לאזן בין השניים. הווה אומר, האנשים שמעצבים את דעותיהם של לפיד וגבאי כלל אינם אנשי מפלגותיהם אלא האידאולוגים של הימין והשמאל. ככל שהשיח הפוליטי בישראל נמתח ימינה, ה"מרכז" של לפיד וגבאי זז ימינה עמו, כדי להישאר באמצע. אין לו עצמאות, אין לו יכולת להשפיע ולעצב את השיח בעצמו – ולכן, גם תקומתו כמחנה לא תלויה בו.
בהינתן המצב המדובר, עצם הרעיון של "מרכז" פוליטי, לא כל שכן "מרכז רדיקלי" כפי שלפיד וגבאי היו רוצים, הוא, ממש כמו הסניפי הישראליים של סטארבאקס ושל דאנקין דונאטס, ייבוא כושל של מותג זר. אין לו אחיזה, אין לו דרך נוחה ליישום ולא פתח לפנות דרכו לציבור הבוחרים.
בניגוד למקרון שהקים מפלגה חדשה שעמדה בניגוד מוחלט לכל מה שהיה קיים לפניו, וזכה בבחירות מתחת לאפו של הימין שציפה לניצחון סוחף; בניגוד לטרודו, שהצליח להציג אלטרנטיבה רדיקלית לימין השמרני אך במקביל לשמור על זיהוי לאומי שחסר לציבור הקנדי אצל מפלגת השמאל הצעירה יותר, ה"ניו-דמוקרטס"; בניגוד, אפילו, לברק אובמה שידע (בעיקר ב-2008) לרענן את המשחק האלקטורלי בארה"ב ולגרוף לא פחות מ-365 אלקטורים – לפיד וגבאי בסה"כ ממלאים תפקידים קיימים בפוליטיקה הרב-מפלגתית של ישראל.
אלה הן "שינוי" של לפיד האב, "הדרך השלישית" ו"מפלגת המרכז" בגרסאות עדכניות, עם טלפרומפטרים וסרטוני תדמית פומפוזיים שלא אומרים דבר. העתק של העתק של העתק – וכולם הרבה פחות מוצלחים ממקורותיהם – הזרים והישראליים כאחד.