לפני חודש בערך, קיבלתי פניה בדוא"ל בנוסח הבא:
"עידית שלום,
לפני מספר ימים הגיעה אלינו עובדת זרה מאוקריאנה לסיעוד לאימי החולה. ייבאנו אותה לאחר שתאגיד העובדים הזרים שוחח איתה והבטיח לנו שהיא עברה הכשרה בעברית בסיסית. בפועל היא לא יודעת עברית בשום רמה. אנו מנסים למצוא פתרון לשמר את העובדת… אין לנו ערובות שנסיון זה יצלח, מהו הסכום הנהוג לנכות משכרו של העובד במקרה של מצג שווא בגין כישורים שלא קיימים?"
כשסיימתי לקרוא את ההודעה הרגשתי כאילו חטפתי אגרוף בבטן, ואז משהו בי מת קצת. אולי זו הייתה האופטימיות או האמונה שבני האדם הם טובים. לכאורה מדובר בהודעה פשוטה של אדם שמבקש לברר דבר-מה שאינו מובן לו, אבל המשפט האחרון בהודעה מגלם את תמצית האפאטיות, חוסר הרגישות ותחושת העליונות שהתפתחה בקרב מעסיקים בישראל בכלל, ומעסיקי עובדים זרים בפרט.
עוד באותו נושא:
- כשתלכו היום לעבודה בראש שקט, תחשבו עליהן
- העובדות הזרות צריכות לבחור בין עבודתן ובין ילדיהן
- מיליון וחצי ישראלים נדרשים לסייע לקרוב משפחה חולה או קשיש
בסך הכל מדובר בסיטואציה מאד לא נעימה: משפחות מחכות שבועות ארוכים ולעיתים חודשים עד להגעת עובדת זרה לטיפול ביקיריהם. בני המשפחה נדרשים להתעסק בבירוקרטיה מתישה שגוררת הוצאות לא קטנות ועוברים לפעמים דרך חתחתים עד שמגיעה העובדת המיוחלת. ואז כשהיא סוף סוף כאן, מגלים שזה לא מה שהבטיחו לנו – אמרו שתגיע עובדת דוברת אנגלית והיא לא מדברת מילה. אמרו שיהיה לה ניסיון בסיעוד ואין לה. אמרו שהיא חזקה ותרים את סבתא יחד עם הכסא גלגלים ובעצם מדובר בילדונת דקיקה שמתקשה לסחוב שקיות מהסופר. אז אמרו.
מי מבטיח את כל ההבטחות האלה למשפחות ולא מקיים אנחנו יודעים, אבל מה שיותר מעניין – למה? למה חברות כח האדם, שקיבלו רשיון מהמדינה להביא לישראל עובדים זרים לענף כל כך קשה ובעייתי, מביאים לפה שוב ושוב עובדות סיעוד שאינן מתאימות לטיפול סיעודי, או אינן מתאימות למטופל הספציפי עבורו הגיעו? למה עובדת צריכה למצוא את עצמה מול נכה ששוקל למעלה מ- 100 ק"ג על כסא גלגלים, שהיא בקושי מסוגלת להרים ילד בן עשר? ולמה לכל הרוחות חברות שהמדינה אמורה לפקח עליהן חוטאות שוב ושוב לתפקידן, והמדינה לא עושה עם זה כלום?
כולם יודעים את זה, ומסיבה לא ברורה כולם גם מתעלמים מזה. דימוי: שאטרסטוק
כבר שנים שכולם יודעים שכל עובדת סיעוד שמגיעה לישראל נדרשת לשלם דמי תיווך בסכומים מופקעים לחברות כח האדם תמורת הסדרת הויזה. הממוצע של השנה החולפת עמד על קצת יותר מ- 10,000$ לעובדת – כסף שחור שהעובדות משלמות לנציגי החברה בישראל או בחו"ל, חלק ממנו עובר לכל המעכרים שבדרך, אלו שעזרו למצוא את העבודה או העובדת, אלו שסידרו מסמכים, אלו שזייפו אישורים של קורסים והדרכות ועוד נשמות טובות. רוב הכסף, 70% וצפונה, מגיע לכיסן של חברות כח האדם בישראל. כן, אותן חברות שהמדינה מפקחת עליהן בכאילו.
כולם יודעים את זה, ומסיבה לא ברורה כולם גם מתעלמים מזה. אם זו המשטרה שלא מטפלת בתלונות של עובדים, או משרד החוץ ומשרד הפנים שגוררים רגליים ונדמה שעושים הכל כדי לשמור על המצב כמו שהוא. או אם אלו חברות כח האדם שפונות לבג"ץ ולשרי הממשלה ומבקשות רחמים ושיאשרו להן לגבות עוד כספים באופן חוקי, כאילו היום הן פועלות לשם שמיים ועשרות מיליוני השקלים שהן מרוויחות כל שנה בכסף שחור הם שטרות של מונופול ללא ערך.
אבל אחרי כל זה, במציאות המעוותת שבה מתקיים הענף החולה ביותר בישראל, נשאר רק לקוות לקרן אור קטנה שתגיע בדמות המעסיקים והמשפחות. אלו שבסופו של יום חיים עם העובדות ומאמצים אותן לחיקם, אלו שמבינים כי בלי העובדת לא היו מסוגלים לטפל באמא, או סבא, או הילד. אלו שלפעמים חייבים לעובדת הרבה יותר מתודה על הטיפול – חייבים לה את הקריירה שפיתחו בזמן שהיא טיפלה, את ההישגים שהשיגו בזמן שהיא בישלה, את הבילוי במסעדה והחופשה בחו"ל שהתאפשרו בזמן שהיא קילחה את סבתא וישבה להאכיל אותה.
אני תוהה מתי יבינו כולם שבלי העובדות האלו יהיה כאן הרבה יותר גרוע
ואז, כשמגיע מישהו ובשיא חוצפתו שואל כמה לנכות מהעובדת בגין מצג שווא, זה עושה חשק לבכות. הפטרוניות, האדוניות וחוסר ההבנה הבסיסי שמובילים לשאלה כזו מדגימים בצורה הטובה ביותר איך האשמה היא תמיד של העובדת. הבטיחו שהיא מדברת אנגלית והיא לא? זו היא אשמה, שתשלם לנו. זה מזכיר לי את הבת של המעסיק שנפטר שביקרה אצלי היום. כשאמרתי לה שאם העובדת המשיכה לעבוד בזמן ה"שבעה" צריך לשלם לה על זה שכר, התגובה המיידית שלה הייתה "איך היא סידרה אותנו, המניאקית". הרי היא אשמה. זה שביקשתם שתישאר ותסדר את הבית, שתבשל ותאפה לאורחים, ותנקה אחרי שתלכו, זה לא רלוונטי. היא סידרה אתכם כי צריך לשלם לה על זה. באמת לא יפה מצידה.
אני תוהה מתי, אם בכלל, יבינו כולם שבלי העובדות האלו יהיה כאן הרבה יותר גרוע. ראינו את המצב המזעזע של חלק מבתי האבות וכולנו יודעים איך נראות מחלקות סיעודיות בבתי חולים. מעניין כמה זמן עוד נוכל להמשיך להרשות לעצמנו להתייחס אליהן כאילו הן שורש הרע בעולם ובמקביל נבקש שיבואו עוד ועוד כי בלעדיהן היקירים שלנו יישארו לבד. אולי בפעם הבאה שניאלץ לוותר על חופשה או להתפטר מעבודה, ונטפל אנחנו בקשישים ובנכים שלנו 24 שעות ביממה משך כמה שבועות, נבין איזו עבודה הן עושות עבורנו, ואיך באמת היינו צריכים להתנהג.
הכותבת היא רכזת תחום מהגרי עבודה בסיעוד בעמותת קו לעובד