"נכדיי שומעים שקוראים לי להתאבד, זה נעים?"(שמעון מזרחי יו"ר מכבי תל אביב בכדורסל מסביר את תמיכתו בעונש שקיבלה היריבה העירונית, ערוץ הספורט, 04/03/2015)
"הבנות שלי במצוקה, אני צריכה להגן עליהן"(רקפת עמינח-רוסק מנכ"לית בנק לאומי בכניסה לדיון בצו הרחקה כנגד פעילי "באים לבנקאים", דה מארקר, 18/06/2015)
"אדם שיושב ואוכל עם יו"ר הבנק, מגיע אדם ומתחיל לצעוק בצעקות שבר ואומר את מה שאומר ואחרי זה שואל למה אתה הולך. זה תענוג גדול לשמוע"(ציון קינן, מנכ"ל בנק הפועלים, בדיון בצו שימנע מפעילי "באים לבנקאים" לכתוב נגדו פוסטים בפייסבוק, כלכליסט, 23/06/2015)
מתישהו באמצע עונת 2013-2014 החליטו באיגוד הכדורסל הישראלי – שבראשו עמד כמה חודשים קודם לכן יו"ר מכבי תל אביב, שמעון מזרחי – כי מעתה השיר "שמעון מזרחי, תתאבד כבר / אני שונא את מכבי תל אביב" לא חוקי במגרשים. הטענה של יוזמי שינוי התקנון היתה שאמנם לא מדובר בשיר גזעני או בשיר שמעודד אלימות או פגיעה ביו"ר הקבוצה הצהובה, אבל הוא פוגעני ועל כן אין לשיר אותו ביציעים. כל ביצוע של השיר (שנכתב במקור בידי אוהדי הפועל תל אביב בראשית העשור הקודם והפך בשנים האחרונות להיט בכל מגרש שבו קבוצתו של מזרחי מבקרת) יזכה את הקבוצה שהקהל שלה שר אותו בעונשי רדיוס וקנסות כבדים. יודגש מיד, לשם הגילוי הנאות, שכותב שורות אלה הוא אוהד הפועל תל אביב ואינו חש שום סימפטיה כלפי זוכה פרס ישראל והאיש שהדליק משואה לפני כמה שנים בחגיגות העצמאות בהר הרצל.
בשבועיים האחרונים הוציא בית המשפט בתל אביב שני צווים נגד עו"ד ברק כהן, שעומד בראש יוזמת "באים לבנקאים". על פי הצו הראשון, נאסר עליו להתקרב למנכ"לית בנק לאומי, רקפת עמינח-רוסק, למשך חצי שנה. בקשתה של עמינח-רוסק מבית המשפט באה בעקבות התגברות המקרים, שבהם כהן ופעילים אחרים הגיעו לאירועים שבהם השתתפה או ארבו לה ברחוב וקראו לעברה קריאות כמו "גנבת" או "הורסת חיים של אנשים", לנוכח מדיניות גביית חובות האזרחים של הבנק שבראשו היא עומדת.
כמה ימים אחרי שקיבלה את הצו המבוקש הגיש גם ציון קינן, מנכ"ל בנק הפועלים, בקשה לבית המשפט שאף התעלתה על בקשתה של הקולגה מלאומי: קינן ביקש – וגם קיבל – צו ולפיו לא רק שאסור לכהן להתקרב אליו: לכהן גם אסור לכתוב על אודותיו בפייסבוק וברשתות החברתיות. כך קיבל הגנה שאפילו ראש ממשלת ישראל, שריה, חברי הכנסת שלה ונשיאה לא זוכים לה. לכהן אסור לומר או לכתוב על קינן ולו מלה רעה, גם אם הוא חושב שמדובר בנבל.
הטענה היסודית של מזרחי, עמינח-רוסק וקינן גורסת שהם אנשים פרטיים שנושאים בתפקיד בכיר וכי יש ליצור הפרדה בין חייהם האישיים לחייהם התאגידיים. במקרה של מזרחי, הקריאה "תתאבד כבר" יצרה אצלו ואצל בני משפחתו תחושות לא נעימות, כי הרי מי רוצה להסביר ליקיריו מדוע אלפי בני אדם קוראים לו לסיים את חייו בהקדם. במקרה של עמינח-רוסק הטענה היתה כי כהן הגיע לבית הספר של בנותיה וקרא לעברן קריאות בגנותה, וכי הוא לא מהסס לפנות אליה גם בנוכחות בני משפחתה וחבריה – כדי לגנות אותה על מעשי הבנק שבראשו היא עומדת. קינן הלין על כך שכהן התייצב מול העסק של בנו וקרא לעברו "בן של גנב" ובכך ביזה את קינן ואת בנו גם יחד, וכי הפריע לו גם בפגישות אישיות.
אני חייב לומר שברמה האישית, אני מסתייג מאוד מהפעולות שעירבו פנייה ישירה לבני המשפחה. הילדים אינם אשמים במעשי הוריהם, ועל כן הליכה לבתי הספר וכדומה היא מעשה שאני שולל מכל וכל. עם זאת, בואו ננסה לרגע להתרומם מעל הצדקנות ולבחון את המוטיבציה שהביאה דווקא את מזרחי, עמינח-רוסק וקינן למצב שבו יש נגדם התקפות אישיות חמורות כל כך.
אוהדי כדורסל רבים, שאינם אוהדי מכבי תל אביב, רואים במזרחי את מי שהרס את הכדורסל הישראלי וגרם לו נזק לדורות. לפי הנרטיב הזה, מזרחי ייבש מאות כישרונות ישראלים במשך ארבעה עשורים על ספסל קבוצתו. הוא פיתה אותם בכסף רב, מתוך מטרה אחת ויחידה: שלא ישחקו אצל היריבות. הכסף הגיע בעיקר מכספי האגרה של כולנו, ששולמו למכבי תל אביב בסכומים מופרזים, כדי לשדר את משחקיה בגביע אירופה בערוץ היחיד של אותם הימים.
מזרחי חטף מיד שחקנים זרים איכותיים, שקבוצות ישראליות דלות הביאו לשחק בעבורן (לבאן מרסר, ראדיסב צ'ורצ'יץ' ועוד אין-ספור עסקאות מפוקפקות אחרות). הכוחניות של יו"ר מכבי תל אביב, זאת שגרמה לו להיות דמות נערצת בקרב אוהדי הקבוצה, היא שהפכה אותו נתעב בעיני אוהדי שאר הקבוצות – ובראשן אוהדי היריבה העירונית.
על מדיניות הגבייה של פועלים ולאומי, שבראשם קינן ועמינח-רוסק, אין טעם להרחיב את הדיבור. כל ישראלי יודע שמספיק שייקלע לחוב פעוט של אלפי שקלים לבנקים האלה, והם יהפכו את חייו לגיהנום עלי אדמות: הופעה ברשימת החשבונות המוגבלים הארצית של בנק ישראל, עיכוב יציאה מהארץ, עיקול מיטלטלין, הוצאה מהבית במקרה של חוב משכנתא ואפילו שלילת רישיון נהיגה. האלימות הפיננסית כלפי האזרח הרגיל שבה נוקטים הבנקים האלה, המחזיקים בכ-75 אחוזים מהשוק הישראלי, מודגשת כשמשווים את היחס של הבנקים לטייקונים שחייבים להם מיליארדים. אלה יזכו לרוב להסדר חוב נוח, אותה "תספורת" מפורסמת, ולעולם לא יידרשו לשאת במחיר אישי כבד כמו האזרח ה"רגיל". אין-ספור משפחות ישראליות מצאו את עצמן בשנים האחרונות במערבולת פיננסית: הבנק לוקח את כל אמצעי המחיה שלהן ולא מאפשר להן להתאושש כלכלית, תוך שהוא גובה מהן ריבית וריבית דריבית רצחנית – כך שגורלן נגזר לעוני מנוון ומשפיל. הכל, נזכיר שוב, בשל חובות כה קטנים עד שהבנק כמעט ולא מרגיש אותם.
כל הפעולות שביצעו מזרחי, עמינח-רוסק וקינן חוקיות לחלוטין.הם מעולם לא הואשמו על ידי איש שביצעו דברים שלא ברשות ולא בסמכות, וגם כשהיו האשמות כאלה, הן נמצאו לרוב כלא נכונות. מסיבה זאת אין דרך לתקוף את מעשיהם ברמה המשפטית, והחוק לא יעמוד לצדו של מי שינסה לעשות כן. תפקידם של בית הדין הספורטיבי ובית המשפט האזרחי לעשות דין לפי חוק, ולא צדק – לכן אי אפשר להסתכל על הכל בעיניים משפטיות גרידא.
המבחן של מעשי השלושה, אם כך, הוא מבחן מוסרי-ערכי. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, האם אנחנו כחברה מסכימים לכך שכל מה שהוא חוקי, מקובל עלינו מבחינה מוסרית. האם אנחנו מסכימים לקבל חברה שבה בנק שמוותר על מאות מיליונים לאזרח אחד, יזרוק מהבית אזרח אחר בגלל חוב של אלפי שקלים. התשובה של כהן ופעילי "באים לבנקאים" היא "לא" – ואני חושב שרבים מאוד מאזרחי ישראל יסכימו אתם.
אז כן, אני רוצה ששמעון מזרחי יסביר לנכדים שלו למה אלפי אנשים באולמות הכדורסל ובאצטדיוני הכדורגל קוראים לו להיעלם מן העולם. אני רוצה שרקפת עמינח-רוסק תחשוש ללכת ברחוב, פן יבזו אותה על המעשים שמבצע בנק לאומי תחת הנחייתה. אני רוצה שלציון קינן יהיה לא נעים לשבת במסעדה, מחשש שמישהו יעיר לו על הדברים שעושה התאגיד שבראשו הוא עומד. לא מדובר פה ב"אנשים פרטיים" – מדובר באנשים שעושים תועפות של הון סימבולי (הדלקת משואה ופרס ישראל במקרה של מזרחי) או תועפות של הון פיננסי (עמינח-רוסק וקינן הרוויחו מיליוני שקלים כשכר וכבונוסים בשנה שעברה). מדובר בדמויות ציבוריות שלמעשיהן יש השלכות אורך ורוחב על רבים מאוד מאזרחי ישראל.
אני רוצה שיצטרכו להסביר לילדיהם ונכדיהם, אני רוצה שיהיו נבוכים להסביר ואני רוצה שראשיו של כל גוף – ספורטיבי, בנקאי, תעשייתי, סביבתי או כל תאגיד אחר – ישקלו את השיקול הערכי-ציבורי לפני כל פעולה שהם עושים. אני רוצה שמעבר לשיקולי העלות/תועלת התאגידית, הם ישקלו את השאלה "האם אוכל להסתובב ברחוב עם ראש מורם אחרי ההחלטה שקיבלתי". אם תחושתם היא שהתשובה לשאלה הזאת שלילית, אני רוצה שהם יימנעו מלקבל את ההחלטה.
אם לא נגבה מראשי התאגידים בישראל את תג המחיר המוסרי, השיקול הערכי-ציבורי הזה, אנחנו מוותרים מראש על הסיכוי שתהיה פה חברה צודקת והגונה. אנחנו מוותרים על חברה שאינה דרוויניסטית, אנחנו מוותרים על חברה שבה החזק אינו רומס את החלש כדי להתחזק עוד יותר: אנחנו מוותרים על הסיכוי שיהיה פה טוב.
בעוד כחצי שנה יסתיימו צווי ההרחקה נגד כהן, ועד אז מאות אחרים כבר הבטיחו להמשיך להציק לעמינח-רוסק ולקינן במקומו. בכדורסל אסרו על כ-1,600 אוהדי הפועל לשיר "שמעון מזרחי, תתאבד" כבר באולם איינשטיין, אז הם שרים יחד עם 10,000 אוהדים את אותו השיר באצטדיון בלומפילד במשחקי הכדורגל. הגיע הזמן ששלושת אלה וגם כל השאר יבינו: מחאה אי אפשר להשתיק. מוטב להיות בני אדם מוסריים ובכך למנוע אותה מראש – ועל הדרך, גם לייצר עולם טוב יותר.