את הרשימה הזאת הייתי צריך לכתוב כבר לפני כמה ימים, אבל התאפקתי. בעצם, אם להיות הוגן: צנזרתי את עצמי. אני הרי יודע מה יהיו התגובות של רוב האנשים – כי הם הרי לא מבינים על מה מדובר, וזו בדיוק הסיבה שבגללה נמאס לי.
אני חיים הר-זהב, בן 36, מחזור נובמבר 95' (כן, התגייסתי לפני גיל 18).
שירות סדיר: חטיבת הנח"ל. רוב הזמן בדרום לבנון, בימים השמחים והכיפיים ההם של המטענים, והמארבים וטילי הנ"ט, והמוצבים של שנות ה-90. כולל חברים הרוגים ופצועים, כמובן.
שירות מילואים: חטיבה 5. בין השאר, חוץ משירות של 42-34 ימי מילואים בשנה ממוצעת, גם "חומת מגן" במחנה הפליטים ג'נין (כן, הקרב הארור ההוא עם כל ההרוגים, זה אכן "שלנו"), מלחמת לבנון השנייה (החטופים ביום האחרון של המילואים? חברים שלי מהגדוד), ותעסוקות ואימונים בכל חור תחת שמדינת ישראל שולחת אליו חיילים.
בעצם – חוץ מהגולן. אף פעם לא הייתי ברמת הגולן במילואים. לא משנה, הבנתם את הרעיון.
ואז אתה שומע על הבלאגן בעזה ואומר לעצמך "כוסומו, אם מתחיל מבצע קרקעי יקראו לך". וכל שיחה ממספר חסוי היא פוטנציאל לקול נשי מתכתי שיגיד לך "שלום", ואז שוב "שלום", כדי לבדוק אם ענה קול אנושי – וברגע שהשיחה האוטומטית תבין שלא ענה לה מענה קולי היא תבקש ממך להקליד את פרטיך האישיים ואז תעדכן שזה עתה גויסת בקריאה מיוחדת: צו 8.
ואתה מוכן נפשית לצאת, כי אם אין ברירה אז אין ברירה. וקבוצת הוואטסאפ של המילואים מתעוררת בבת אחת אחרי שכל התעבורה שהיתה בה מאז האימון האחרון זה קצת תמונות אידיוטיות שמישהו העלה – ופתאום עפות בה הודעות ותשובות והכנות ובדיקה איפה כל אחד נמצא ומה לא.
ואתה נורא מקווה שלא יתקשרו.
לא כי אתה פוחד, אלא כי אתה יודע מה זה מלחמה. כי כבר היית שם. כי אתה זוכר כמה לא הירואי הכל נראה במציאות. אתה זוכר כמה מבאס זה להרים את עצמך כשיורים מסביב ולחפש מטרות, כי זה מה שאמורים לעשות, ולקלל כל הזמן את העולם, כי קיבינימט למה אני פה. אתה זוכר גם את האדרנלין הפסיכי הזה שמייבש את הפה וגורם לך לשמוע את הדופק ברקות אפילו שהכל מתפוצץ מסביב – ולגרום לרעש של הדופק להישמע כמו הדבר הכי חזק בעולם.
ואתה גם יודע מה זה לאבד חבר, או גרוע מזה – לאבד חייל שפיקדת עליו. אתה יודע מה זה ללכת למשפחה בשבעה ולבקר אותה.
זה חרא.
כי מלחמה, איך שלא תהפכו את זה, זה דרעק גדול – וכל מי שחושב אחרת לא היה שם.
"אידאל המלחמה", ציור של ואסילי ורשאגין, 1871.
*
ואז אתה רואה אותם. אתה רואה את יואב אליאסי, איש בן גילך ששירת כעובד רס"ר וכמש"ק משמעת בבסיסים באזור חיוג 03, קורא לשלוח את צה"ל לכבוש את הרצועה. אתה רואה סביבו את כל אלה שברור לך שהלכו הביתה מהצבא כל יום בחמש אחרי הצהריים בזמן שאתה לא יצאת הביתה יותר מפעם בחודש, אלה שהיו יוצאים בערב במשך שעות לפאבים ונהנו מהנחת חיילים על הבירה שלהם בזמן שאתה יצאת למארבים של 96 שעות, וחזרת רק כדי לנקות את הנשק ולנוח קצת, ואז יצאת שוב.
אתה רואה אותם, את הג'ובניקים שרובם ככולם לא עושים בכלל מילואים (כי צה"ל לא היה צריך אותם בסדיר, אז ברור שהוא ממש לא צריך אותם במילואים – חייל מילואים אשכרה עולה לצבא כסף), קוראים לגייס את המילואים ו"לכבוש!" ו"לנצח!" ו"להביס!".
אתה רואה אותם, את הגיבורים-מהבית, את הג'ובניקים האלה, מתלהמים ודורשים ורוצים וצועקים: והם הרי לא מסכנים כלום ולא יסכנו כלום. אני לא יודע אם יש לאליאסי ילדים – אבל אם יש לו אני בטוח שהם לא נמצאים בשום סכנה להפוך ליתומי מלחמה אם ייפתח מבצע צבאי משמעותי.
הבנות שלי דווקא כן, מיום שנולדו – כי אבא שלהן אשכרה עשה צבא ולא בילה את שירותו בלוודא יחד עם שאר עובדי הרס"ר שהאבנים בחי"ת של הדגל מסודרות בפלס מדויק לקראת מסדר הבוקר של מחר, כדי שמישהו עם שרוך בצבע כחול-לבן יהיה מבסוט.
נמאס לי מכל אלה שרוצים להילחם עד טיפת דמי האחרונה. מאלה שלא מסכנים כלום – כלום! – ומפגינים כדי שיסכנו אותי. כדי שמדינת ישראל תקרא לי למלא את הדיל שעליו סיכמתי אתה ביום שבו נשבעתי אמונים לצה"ל "לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש את כל כוחותי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל".
לא, אני ממש לא טוען שאין לג'ובניקים זכות חוקית ודמוקרטית לתבוע מממשלת ישראל לצאת למבצע צבאי – אני טוען שאין להם זכות מוסרית. שאם הדם שלך לא יכול להישפך, אל תתבע מצד ג' לשים אותי במצב שבו דמי יכול להישפך. ובאותה מידה האם לי, שגר בעיר שינה פרוורית ושקטה, יש הזכות המוסרית לדרוש מתושבי הדרום לשבת בשקט בזמן שמתקיפים אותם במשך שנים עם צינורות מתכת מלאי חומר נפץ שיורדים עליהם מהשמים? לא, אין לי. אין לי, כי אני לא נמצא בסיכון כמוהם.
זה לא עניין של פורמליזם: זה עניין של מוסר. כשאני רואה את לוטננט דני דנון, קצין מילואים שבילה את שירותו הצבאי בלהעביר שבועות גדנ"ע בעורף של העורף לילדים של יורדים מהארץ, כשהוא מקציף וזועם על זה שאין התקפה בא לי להזכיר לו שהמקצוע הצבאי שלו – תפקיד קצין, רובאי 12 – הוא אותו מקצוע צבאי של כל קצין בגדוד שלי. שיבוא להילחם לצדנו. שיוביל אותנו בלחימה.
שיבוא אליאסי מש"ק המשמעת להיות החוד המנווט של הגדוד בתנועה רגלית: באמת יואב, תבוא – אתה לא צריך לדעת יותר מדי (ובינינו? בתפקיד הזה לפעמים זה אפילו עדיף לא לדעת), ובעיקר אין לך ממה לדאוג. אתה רק צריך ללכת כמו שיגידו לך בקשר. זאת אומרת, אתה לא צריך לדאוג רק בהנחה שלא תהיה זה שיפעיל את זירת המטענים: אם ארוע מבאס כזה יקרה, כנראה שתהפוך להיות הצל של הצל.
ככה זה, ג'ובניקים מתלהמים – עד שלא תעמדו לצדנו בימ"ח, עד שלא אראה אתכם אתנו בשטחי הכינוס, עד שלא תצעדו בסדר תנועה עם ציוד על הגב כשאנחנו מעבירים לכם מספרי ברזל בהתפקדות, עד אז אני לא רוצה לשמוע מכם קריאות לוחמניות. כשאף טיפה מהדם שלכם לא יכולה להישפך, אין לכם זכות מוסרית לתבוע מהממשלה לשים את החברים שלי במצב שבו הם עלולים לאבד ליטרים על ליטרים מהנוזל האדום ההוא.
*
ולכל מי שרוצים לכתוב כאן למטה בתגובה ש"הפגנה היא זכות דמוקרטית" – אתם צודקים לגמרי. לכל מי שרוצים לכתוב "מה קרה ל'אינני מסכים עם דעתך אך אלחם על זכותך להביע אותה?'" – גם אתם צודקים. בלי ציניות ובשיא הרצינות: הרי הכללים האלה הם האל"ף-בי"ת של להיות שמאלן מעפן כמוני. אני הרי יודע את זה כי אני שמאלן כבר המון זמן.
גם יהיו מי שיגידו שאני אחוס"ל פריבילגי (אל תבקשו ממני להסביר את המושג – זה נורא מסובך וחופר) כי אני "מדיר מהשיח את כל מי שלא שייך למעמד הלוחמים", כאילו איזו פריבילגיה אדירה זו ה"זכות" השמורה ללוחמים למות בעד ארצנו ולהשאיר אחריהם יתומים (אחלה פריבילגיה. סוג של זכייה בפיס. באמת) – גם הם צודקים. זה בדיוק מה שאני עושה, מהסיבות שתיארתי פה. אני לגמרי מדיר מהתלהמות את כל מי שלא מסכנים כלום, אבל לזכותי ייאמר שאני הגון ושוויוני ועל כן אני מדיר את כל מי ששייכים לאוכלוסייה הזאת – בלי הבדלי מגדר, דת, גזע, גיל, מוצא עדתי או משלח יד. אמרתי כבר שאתם צודקים? כי אתם צודקים.
וכולם הרי צודקים. כולם תמיד כל כך צודקים.
אבל תסבירו פעם אחת לחי"רניק מטומטם ומזדקן כמוני, ובמלים פשוטות כדי שאבין – אם כולם תמיד צודקים, איך יוצא שרק למעטים כל כך קוראים לשלם את המחיר של הצדק הזה, ואיך זה שכל הצודקים נעלמים כשהמלצר מביא את החשבון?