בין השנים 1999 ל-2001 עבדתי באגף הביטחון בנתב"ג. יו"ר הוועד היה פנחס עידן, אבל אני לא זוכר שנפגשנו אי פעם באותם הימים. במהלך מאבק ההישרדות של החדשות המקומיות, התגייס ועד עובדי רשות שדות התעופה לעזור לוועד הקטן שהיתה לי הזכות להיות חלק ממנו. פנחס עידן, היו"ר, סייע לנו להרים כנס תמיכה עם ועדים אחרים שבאו להביע סולידריות במאבק שלנו – אבל מאז שהודיתי לו בחום בסוף אותו כנס חד פעמי לפני כחצי שנה ועד היום לא היה ביננו קשר כלשהו (ועד כאן הגילוי הנאות להיום).
זה מקום עבודה טוב, נתב"ג. אמנם הייתי עובד זמני (מדינת ישראל לא הסכימה שעובדי אגף הביטחון יעבדו יותר משש שנים בשדה, וממילא לא היינו זכאים לקביעות), אבל אם מסתכלים על ערך השעה שלי – הרווחתי אז, כסטודנט ועובד זמני, שכר שנחשב היום בתחום העיתונות ("קריירה") לשכר מעולה. מעבר לשכר היו גם התנאים: היינו זכאים למתנה לחג (מוצרי חשמל ותלושים על פי רוב), לחופשות כחוק, לימי הצהרה, לאגירת ימי חופשה בתשלום: הסכם קיבוצי. ואנחנו היינו העובדים מדור ב', דור שהחל באגף הביטחון כמה שנים לפנינו עם תחילת תהליך השלום. כמות הנוסעים בנתב"ג גדלה אז דרמטית כך שצריך היה להגדיל את האגף, וזו הייתה דרכו של האוצר לחסוך כסף.
נמל תעופה בן גוריון ממבט על
*
גם אז, לפני כמעט עשור וחצי, ובימים שלפני טרמינל 3, האוכל בנתב"ג היה יקר מאוד. בכל יום היינו זכאים לתלוש צהריים בשווי 25 שקלים. ארוחת "ראנץ' פלוס" בבורגראנץ' עלתה תלוש וחצי, או 37.5 שקלים, ונזכיר שזה היה המחיר לפני יותר מעשור. ארוחה דומה מחוץ לנתב"ג עלתה כמעט 20 אחוזים פחות. כוס פרפוצ'ינו בבית הקפה בדיוטי פרי (הישן, כן? לא זה של היום) עלתה 0.75 מסכום התלוש – 20 שקלים לכוס קפה קר. אנחנו נהגנו לאכול במסעדת העובדים שהיתה בקומה השלישית. קראנו לה "התמחוי" כי היא נראתה כמו שילוב בין חדר אוכל קיבוצי לחדר אוכל צבאי, אבל שם בשליש תלוש צהריים קיבלת בורקס עצום, ביצה, שתייה – וכל הסלטים שאפשר להכניס לצלחת גדולה. העדפנו את זה באופן חד משמעי על המחירים המופקעים שהרשתות השונות גבו מהלקוחות, ובהם גם אנחנו – העובדים ה"מחוברים" שנהנים מהסכם קיבוצי.
למה אני מספר לכם על ההרגלים הקולינריים שלי מלפני 15 שנים? כי קראתי את הכתבה של גיא רולניק ב"דה מארקר" על הקשר בין ועד העובדים של רשות שדות התעופה ליוקר המחיה בישראל: "אנסה לשכנע אתכם", כותב רולניק כשהוא מסביר למה מקדונלדס בנתב"ג עולה יותר ממקדונלדס בתל אביב, "שזאת השיטה הכלכלית והפוליטית הישראלית שנותנת כוח עצום לקבוצות אינטרסים מיוחדות, הופכת את חברי הכנסת והרגולטורים לבובות שעוסקות בטפל ובשולי, מייצרות קאסטות של 'מחוברים' שמגלגלות את השחיתות וחוסר היעילות על הציבור הרחב והמפוזר".
נדמה לי שלפעמים כדאי לבדוק את העובדות. בואו נתחיל מהסוף: רולניק מספק במאמר שלו את הנתונים הבאים: רשות שדות התעופה מכניסה בכל שנה 2.8 מיליארד שקלים, מוציאה 2.4 מיליארד שקלים, ומשלמת 1.1 מיליארד שקלים על שכר העובדים וההנהלה. בגלל שרולניק יודע שהוצאה של פחות מ-50 אחוזים מההוצאה הכללית על סעיפי שכר היא אינדיקציה לחברה בריאה מאוד (בעיקר כשמדובר בחברה שעושה רווח נקי של מאות מיליונים בכל שנה), הוא מניח שבתוך 1.3 מיליארד השקלים שאינם מוגדרים כשכר יש רכיבי שכר שעוברים "מתחת לשולחן". למה? ככה. כי אחרת קשה לתמוך בתיאוריה שלו. תוכיחו אתם שזה לא נכון.
התיאוריה של רולניק במאמר פשוטה ובהירה: לרשות שדות התעופה יש ועד חזק, ומכאן שההנהלה והממשלה חלשות, ומכאן שכדי להיענות לדרישות של העובדים ה"מחוברים" מוציאים הרבה יותר כסף ממה שהיו מוציאים אלמלא הוועד, ומכאן שכדי לכסות על הפער לוקחים הרבה כסף ממקדונלדס ואז ההוצאה מתגלגלת על הנוסעים שמממנים בתורם את העובדים, שחלקם בכלל בני משפחה.
*
רולניק גם מסמן אשם בקונספירציה הזאת שנעשתה במחשכים בין העובדים לבין הממשלה כדי לדפוק את האזרחים דרך דוכני המזון: פנחס עידן, יו"ר ועד עובדי רשות שדות התעופה. הנה, אומר רולניק, תראו את רשימת העובדים שאני מפרסם – רשימת העובדים שמשתכרים הכי הרבה ברשות שדות התעופה. תראו את 100 העובדים האלה של פנחס עידן שעושים ים כסף בזמן שכל השאר הם עובדי דור ב' או עובדי קבלן.
מה שרולניק לא אומר, הוא שכמעט אף אחד מהעובדים האלה לא קשור לפנחס עידן, והוא לא מייצג אותם. הסיבה פרוזאית, אבל אמיתית: את ההסכמים הקיבוציים של המהנדסים ברשות שדות התעופה – אלה שמרוויחים יותר מדי ולכן מקפיצים לדעתו את מחיר הקפה בנתב"ג – חותמת הסתדרות המהנדסים וההנדסאים, ולא ועד עובדי רשות שדות התעופה של פנחס עידן, כך דיווח עיתונו "דה מארקר" לפני פחות מחודשיים.
ולכן הסכם השכר של מעמיס המזוודות או של עובד הביטחון והסכם השכר של בקר הטיסה אינם דומים – ובינינו? כך ראוי. אבל זה לא תואם את התיאוריה שלפיה ועד עובדי רשות שדות התעופה דואג לשכבה דקה של מקורבים (כי, כאמור, אלה לא אנשים שהוועד הזה מייצג בכלל).
*
עוד פרט לא ממש קטן וכן ממש משמעותי שרולניק בוחר שלא לחלוק עם קוראיו, הוא שלעובדי נתב"ג אין שום קשר למכרזים לדוכני המזון, חנויות הדיוטי פרי, חנות הפרחים באולם מקבלי הפנים, חברת המוניות או כל דבר אחר שיש בנתב"ג. הסיבה, מוזר ככל שזה נשמע, היא שזה פשוט לא תפקידם של העובדים לבצע את המכרזים האלה.
רשות שדות התעופה היא גוף סטטוטורי הנמצא בבעלותה המלאה של ממשלת ישראל. הממשלה יודעת מהו מתח הרווחים שנחוץ לה מהגוף הזה, ועל כן היא קובעת מחיר מינימלי לכניסה למכרזים בנתב"ג – והמחיר הזה גבוה. ממש-ממש גבוה. תשאלו את אנשי "גט טקסי" כמה קשה להם להיכנס לשדה התעופה וכמה חזק נלחמים בהם אנשי חברת המוניות "הדר-לוד", בעלי הזיכיון.
נתב"ג הוא מכרה זהב לחברות שנכנסות אליו, כי מי שמגיע לשם הוא קהל שבוי. הרי מי שרוצה לשתות קפה וכבר עבר את ביקורת הדרכונים, לא יכול להיכנס שנייה לאוטו ולנסוע ללוד הסמוכה – הוא חייב לקנות את הקפה שלו בדיוטי פרי, ושם בעלי החנויות שוחטים אותו במחיר. מי שרוצה מונית וינסה לקחת אותה לא דרך "הדר-לוד" (הזכיינית שמשלמת מיליוני שקלים לרשות שדות התעופה), יצטרך להוסיף חמישה שקלים על מחיר הנסיעה.
איך העובדה שהקהל שבוי קשורה לעובדים? היא לא, אבל רולניק מנסה לגרום לקוראים להבין שכן. יש קונספירציה במחשכים הוא כותב, וקורא לה בשם "מיליציית מיסוי עצמאית" – עובדי רשות שדות התעופה המנוולים החליטו על דעת עצמם, תוך הפעלת לחץ על הממשלה ועל ההנהלה, ותוך החזקת בעלי הון כמו האחים שפע מארומה או עמרי פדן ממקדונלדס כבני ערובה, כמה אגרות ישלם כל נוסע וכמה תעלה כוס הקפה של כל נוסעת. ככה זה במיליציית המיסוי העצמאית. אלא שגם זה תחדיש לשוני שהוא בבחינת אחיו הצעיר של ה"מחוברים".
אבל רגע – אמרנו שהעובדים שמרוויחים הכי הרבה לא קשורים לוועד רשות שדות התעופה, לא? ואמרנו שמי שמחליט על המחיר המינימלי על הכניסה לנתב"ג, מחיר שממנו נגזרים המחירים לצרכן, היא הממשלה, לא? ואמרנו שרשות שדות התעופה היא עסק בריא שפחות מ-50 אחוזים מההוצאות שלו הם לשכר וגם מרוויח מאות מיליונים שמשולמים למדינה כדיבידנד בכל שנה, לא? אז אמרנו. אז מה.
*
בנקודה אחת, עם זאת, לא יכולתי שלא להסכים עם מאמרו של רולניק: "ל-1,500 עובדי רש"ת יש יכולת גבוהה מאוד של התארגנות מכיוון שיש להם אינטרס אחד ברור וממוקד, ולכל חבר בקבוצה יש רווח אישי עצום מההתארגנות", כותב רולניק, "משכורת של 50 אלף שקל בחודש עם קביעות לכל החיים זה דבר שקל להתארגן סביבו וכדאי להילחם עליו. לעומת זאת, ל-3 מיליון נוסעים, שהם ציבור רחב ומפוזר, אין שום יכולת להתארגן".
לא יכולתי לנסח הסבר טוב יותר לשאלה "מדוע להתאגד", אפילו אם הייתי מנסה. לעובדי רשות שדות התעופה יש ועד עובדים מאז ומעולם, ותנאי ההעסקה שלהם הוגנים – אפילו אלה של עובד זמני מדור ב', כמו שאני הייתי כשעבדתי שם לפני שנים. לאותם 75 אחוזים מהעובדים במדינת ישראל שלא נהנים מהגנה של ועד עובדים אין היכולת להשיג אפילו רבע מהתנאים האלה.
הפתרון הוא לא לפרק את הוועדים הקיימים. הפתרון הוא לאגד את כל מי שאינו נהנה גם הוא מיכולת מיקוח: להקים ועדים שייצגו את מי שעדיין אינו מאוגד.
והפתרון לקפה ב-18 שקלים? לא לקנות אותו. כשאנשים ילמדו להתאפק ולא לרכוש מוצרים מגנבים – הגזל יפסיק להשתלם.