אחד הרגעים העצובים ביותר היה הרגע שבו איה כורם, ג'ולייטה אגרונוב ואחרים שטרחו ובאו לוועדת החינוך הבוקר הבינו שזה פשוט לא הולך לקרות. ישנה השנייה הזאת שבה הראש הולךקדימה והיד מורמת קלות והשפתיים נפרדות וכאילו רוצות לומר משהו והעיניים נפערות – אבל לא יוצא שום קול כי פשוט אין מה להגיד. כי ההלם גדול מדי.
כבר שנה שאיה כורם מנסה להעביר חוק שימנע מאמנים אחרים לעבור את הדרך הנוראית שהיא היתה צריכה לעבור רק כדי לקבל שחרור מהמפיק שהחתים אותה על חוזה ל-18 שנים. מסע השחרור הזה עלה לה יותר מ-400 אלף שקלים והסתיים רק כששופטי בית המשפט העליון הכריחו את חברת עננה שאתה הייתה חתומה לשחרר אותה בבוררות מוסכמת. החוק שאותו הציעו חברי הכנסת עמרם מצנע ודב חנין קבע כי חוזיהם של אמנים יוגבלו לשבע שנים. בתום התקופה הזאת יכולים להחליט האמן והחברה המחתימה אם להמשיך את ההתקשרות ביניהם או אם להיפרד כידידים.
ההתנגדות הראשונית לחוק באה ממשרד המשפטים שקידש את חופש החוזים ואמר כי אין סיבה לחוק ספציפי לאמנים, וממילא יכול בית המשפט לבטל חוזים שנוגדים את תקנת הציבור – חוזים כמו החוזה של איה כורם, למשל. משרד המשפטים התרצה כשהבין שלא כל אמן יכול להרשות לעצמו להשקיע מאות-אלפי שקלים רק בשביל הזכות לעבוד עם האנשים שהוא רוצה ולא עם אנשים שהוא לא מעוניין לשתף אתם פעולה, וההתנגדות הוסרה כמה ימים לפני הדיון בוועדת השרים לחקיקה בהתערבותה של השרה ציפי לבני. משרד התרבות לא גילה התלהבות יתרה מהחוק כשראה אותו, אבל גם לא התנגד. בוועדת השרים לענייני חקיקה שרת התרבות לימור לבנת הופתעה מהתפנית בעמדת משרד המשפטים והסכימה לתמוך בחוק בקריאה הטרומית כל עוד יעשו "בדיקות השפעה של החוק". החוק עבר בקריאה טרומית, ונשלח לוועדת החינוך להכנה לקריאה ראשונה. מנכ"ל הליקון, רוני בראון, הגיב אז על הצעת החוק בהמלצה לאמנים לעבור לצפון קוריאה.
הצעת חוק ההגנה על זכויות אמנים במוזיקה התשע"ד – 2014 (פ/2391) הגיעה לוועדה ב-23 בנובמבר. אולם הוועדה היה מלא מפה לפה באמנים, סטודנטים מהאקדמיה למוסיקה ולוביסטים: לא פחות מתשעה לוביסטים שכרו חברות התקליטים השונות כדי לנסות ולטרפד את אישור הצעת החוק שתמנע מהם להחתים זמרות וזמרים לחוזים שנמשכים לנצח. "אני לא מתכוון להצביע הבוקר על החוק, בדיון הזה שהוא הדיון הראשון שאנחנו עורכים לאחר העברת החוק בקריאה טרומית. הכוונה היא לשמוע עמדות שונות ולאחר מכן מבחינתנו לעכל אותן", אמר יו"ר הוועדה ח"כ מצנע בפתח הישיבה ההיא ואז הוסיף משפט נבואי-משהו: "אני חושב שיש לנו גם עניין, ליוזמי החוק, להביא אותו כמה שיותר מהר לקריאה ראשונה כדי שאם ניתפס עם כנסת מתפזרת אז לחוק יהיה מעמד לכנסת הבאה עלינו לטובה".
הדיון התנהל באווירה קשה. בראון, מנכ"ל הליקון, ופנינה אדרי מנכ"לית חברת התקליטים אן-אם-סי לא הפסיקו לתקוף את האמנים ואת הח"כים על כך שהם מתערבים להם בביזנס. "אני יכול לשאול שאלה?" התפרץ בראון באמצע דברי הח"כים ולא ממש המתין לתשובה, "למה הכנסת צריכה להתערב בזה? אנחנו יכולים למצות את הדיון בינינו, קונה מרצון מוכר מרצון!" ושותפו איציק אלשייך החליט להסביר לח"כים שעולם התקליטים הוא משהו שפשוט אין להם מה לתחוב את האף שלהם לתוכו: "אני בכלל מתנגד, אני לא חושב שיש מקום למחוקק להתערב בתחום הקטן והספציפי הזה שנקרא מוזיקה", הוא אמר ישר בפניהם המשתאות של חברי הכנסת.
לשיא הגיעו הדברים כשהגיע תורה של אדרי לדבר. אדרי ציינה כהערת אגב שאמנים אמיתיים ורציניים כלל לא הגיעו לדיון הזה תוך שהיא מנפנפת קלות ביד כסימן לזלזול באיה כורם וחבריה. אפרים שמיר, אחד האמנים ה"לא רציניים" האלה לא יכול היה לשאת זאת יותר: "אני רוצה למחות על הניסיון שלכם להוריד מערכם של האמנים שנמצאים כאן בכך שהחשובים לא הגיעו. זה פחות או יותר הגישה שלכם לאמנים, התנשאות של החזק על החלש!" הוא צעק לעברה.
כשהגיע תורה של איה כורם לדבר, אדרי התפרצה לדבריה כל הזמן. "למה חתמת?!" היא צעקה לעברה כשכורם דיברה על החוזה שלה ל-18 שנים. "כי אני מטומטמת", ענתה לה כורם, "וגם למטומטמים יש זכות לקבל הגנה מהכנסת, לא רק למי שיש להם לוביסטים והגיעו לכנסת עם יגואר – כמוכם". בראון מיד תיקן אותה שזו לא יגואר, אלא ב.מ.וו. 730 חדשה. כולה חצי מיליון שקל על הכביש. בקטנה.
הישיבה ההיא ננעלה כשמצנע ביקש מחברות התקליטים לשלוח ניסוח משלהן להצעת החוק כי את האמנים הוא הרי רוצה לשחרר. נציגת משרד התרבות דיברה ממש מעט ורגע לפני נעילת הדיון אמרה כי "משרד התרבות תומך באופן עקרוני בחקיקה שהמטרה שלה היא להגן על זכויות יוצרים ואמנים אם אכן הוועדה סבורה שקיימים במסגרת החוק כשלים ובעיות שיוצרים איזשהו עיוות וצריך לטפל בו בצורה רוחבית יותר, גם לגבי התקשרויות והסכמים של אמנים מתחומי יצירה נוספים".
האוזניים של כורם, אגרונוב, שמיר ושאר האמנים הזדקפו. משרד התרבות אמר בעצם שהוא מתנגד לחוק במתכונתו הנוכחית, אבל במקום לומר זאת ישירות הוא ניסה לעטוף את זה בצלופן יפה ומרשרש: זה לא שהם נגד או משהו – הם הרי בעד! – אבל לא ככה. ולא עכשיו. ולא בכלל.
כורם וחבריה לא הצליחו להבין איך יוצא שהמשרד שאחראי על האמנות הישראלית מתנגד להצעת חוק שבהכרח תעשה טוב ליוצרים – וכפועל יוצא, גם ליצירה. הרי לחוק הזה אין שום משמעות תקציבית (העילה מספר אחת להתנגדות הממשלה לחוקים בישראל), ומדובר בעקרונות אוניברסליים של חירות ומניעת צמיתות.
בשבוע שעבר מאז ניסו חלק מהאמנים ליצור קשר עם השרה לימור לבנת ולנסות לקבוע אתה פגישה כדי להבין מה יש בו, בחוק הזה, שמונע ממנה לתמוך בו. מה לעזאזל מפריע לה כל כך בכך שאמנים ייצאו לחופשי אחרי שבע שנים של חוזה עם מפיק כזה או אחר, אך לבנת לא מצאה זמן להיפגש אותם וספק אם היתה מוצאת גם אלמלא ההתפתחויות הפוליטיות ופיזור הכנסת.
הסיבה, ככל הנראה, פשוטה. האמנים לא היו צריכים לנסות לקבוע פגישה אלא לעשות משהו קל הרבה יותר: לגגל. חיפוש קצרצר של צירוף המלים לימור לבנת ופנינה אדרי היה מביא אותם לידיעה הזאת שהתפרסמה בכלכליסט ב-19 באוקטובר 2010 לבנת חגגה אז את יום הולדתה ה-60, ולמסיבה הגיעו בין השאר חבריה הקרובים פנינה אדרי (מנכ"לית אן-אם-סי) ובעלה משה אדרי (בעלי רשת הסינמה סיטי). חברות היא ערך, וככה זה לכאורה, רק לכאורה, בין חברים – את באה ליום ההולדת שלי, ואני גוררת רגליים בהצעת החוק שאת לא רוצה.
ישיבת ועדת החינוך היום אמורה היתה להיפתח בשעה 10:30 ולהתחיל מיד בהצבעה על חוק ההגנה על האמנים במוזיקה כדי לקדם אותה למליאה כך שתספיק לעבור בקריאה הראשונה ואז ניתן יהיה לקדם אותה גם בכנסת הבאה, ממש כמו שמצנע ניבא שבוע לפני כן, כשאיש עוד לא ידע שהקואליציה תתפרק.
אנשיה של לבנת ריחפו מעל הח"כים יחד עם הלוביסטים השונים, ואפילו מנהלת סיעת הבית היהודי הוזעקה לחדר הוועדה כדי לוודא שכולם יודעים איך להצביע – מי שנותרו בקואליציה (בעיקר חברי הליכוד והבית היהודי) היו אמורים להצביע נגד הצעת החוק ולהפיל אותה. מצנע כלל לא טרח לפתוח את הדיון והבטיח שינסה להשיג רוב ולפתוח שוב את הישיבה אחר הצהרים. את החוק שלהם אפשר להעביר, וחוקים עוד יאושרו גם בכנסת הנוכחית: אבל זה יקרה רק אם תהיה הסכמה בין הממשלה לאופוזיציה, ובמקרה הזה השרה שאחראית על החוק ממש לא תומכת בו.
זה היה אותו רגע עצוב שבו האמנים ניסו לומר משהו, אבל פשוט לא היה מה לומר ולא יצאו קולות מבעד לשפתיים.
עבדו עליהם.
השרה שאמורה לשמור עליהם ממש לא עשתה את זה, אם להתנסח מאוד בעדינות – או עבדה נגדם, אם לצטט את מה שאמרו כשיצאו מהאין-דיון שהיה הבוקר. הם עוד שלחו מכתב לשרה בחתימה של עשרות אמנים ובהם גם ירדנה ארזי, דני סנדרסון, יוני רכטר, זאב נחמה ואחרים בדרישה שהחוק שלהם יעבור ושיוציאו אותם סוף סוף לחופשי מחוזי הצמיתות. "המשרד ואת אמורים לייצג את האינטרסים של התרבות הישראלית", הם כותבים ללבנת, "ולא של אלה שעיקר עשייתם הוא בגריפת הרווחים ממנה. המשרד ואת אמורים לייצג את האינטרסים של האמנים, ולא של בעלי ההון שמרוויחים על גבם".
הם יודעים שהם צודקים והם יודעים שלימור לבנת יודעת שהם צודקים, אבל בכנסת ישראל של 2014 צדק הוא לא משהו שמגיעים איתו רחוק.